מלחמת חרבות ברזל: מעל חודשיים וחצי חלפו מאז ה־7 באוקטובר, ולמשפחות הנרצחים ממסיבות הטבע “נובה” ו”פסיידאק” שנערכו בשמחת תורה והפכו לאחד ממוקדי הטבח הבולטים של חמאס – עדיין אין תשובות.
רס"ן (מיל') אריה ריין ז"ל: "האבא המושלם ואחראי הסדר בבית"
עמית סגל תהה למה תושבי שדרות לא חוזרים לבתיהם - ולא צפה את תשובתו של אלמוג בוקר
תחושה של חוסר דאגה וטיפול מצד המדינה הובילה את המשפחות ששכלו את יקיריהן בשתי מסיבות אלו, להקים ביוזמתן את קהילת “פרחי 7.10”, לאחד כוחות מול הבירוקרטיה ולדרוש את מה שלטענתן מגיע להן.
“יומיים אחרי שלימור אשתי ואני קמנו מהשבעה על בתנו רון ז”ל, הרגשנו שאנחנו רוצים לדבר עם משפחות נוספות ששכלו גם הן את יקיריהן ויקירותיהן במסיבות הללו”, מספר ארז צרפתי, ששכל את בתו, סרן רון צרפתי ז”ל, קצינה בחיל האוויר, במסיבת הטבע “נובה”. “חיפשנו הורים שמרגישים כמונו: שלחנו את הילדים לרקוד ולא קיבלנו אותם בחזרה.
“יש לזה השלכות נפשיות מאוד מורכבות ורצינו לדבר עם אנשים שחווים את אותן השלכות. פתחתי דף בפייסבוק שקראתי לו ‘קהילת פרחי 7 באוקטובר’. זה התחיל להתגלגל, אנשים התחילו להיכנס לדף וזה גדל. בשלב מסוים, כשזה היה מספיק גדול, עברנו לקבוצת וואטסאפ, וכל פעם הצטרפו יותר ויותר משפחות.
הקהילה לא כוללת את כל משפחות נרצחי ה־7 באוקטובר אלא כרגע יש 150 משפחות שחברות בקהילה, בערך 260 אנשים. אלו משפחות של האנשים שהיו בשתי המסיבות הללו, ואנחנו מתנהלים כקהילה.
בשלב הראשון בעיקר תמכנו אחד בשני, אבל לאחרונה הבנו שאף אחד בהנהגה לא מתעניין בנו, אז החלטנו לפעול כדי לשים אותנו על השולחן שלהם ולהסביר להם שיש פה אוכלוסייה שנפגעה בצורה אנושה ממה שקרה ב־7 באוקטובר ויש לנו דרישות, צרכים ומטרות.
“אנחנו משוכנעים שהשכול, היגון, האבל והטרגדיה שאנחנו חווים, כמו גם כמות וחומרת המחדלים שהובילו לאסון הזה, אין להם אח ורע בהיסטוריה של מדינת ישראל. גם למה שאנחנו חווים בעקבות ה־7 באוקטובר אין אח ורע. אני יכול להגיד לך שאני לא יודע איך הבת שלי נרצחה, אני לא יודע מה קרה לה בדיוק, אני לא יודע איפה ומתי היא נרצחה. אני לא יודע כלום.
דיברנו איתה ועם חבר שלה ב־9 בבוקר, הם אמרו לנו שהפסיקו להם את המסיבה ושהם שומעים יריות, ואמרו שהם בטוחים שצה”ל שם ושתכף הם יוצאים הביתה ושנוציא את הסטייק מהמקפיא כדי לעשות מנגל בערב. מאז לא שמעתי מהבת שלי. אף אחד מההנהגה לא פנה אליי, לא שאל אותי אם אני צריך משהו.
אנחנו באים ואומרים שהטרגדיה והשכול שאנחנו חווים לא דומים לשום דבר שקרה פה, ולכן מדינת ישראל צריכה להתייחס אלינו כאל קטגוריה נפרדת. היא לא יכולה לשלב אותנו כנפגעי פעולות איבה כי אנחנו לא נפגעי פעולות איבה רגילות, ולכן יש לנו דרישות”.
לקהילת "פרחי 7.10" יש דרישות מאוד ברורות מההנהגה: “אנחנו דורשים הרחבה מאוד משמעותית של הזכויות שמגיעות לנו כקהילה או כקטגוריה שנפגעה כתוצאה מה־7 באוקטובר”, אומר צרפתי, “אנחנו דורשים הנצחות מאוד משמעותיות גם ברמה הקולקטיבית וגם ברמה האישית. לא יכול להיות שהפרחים שלנו נרצחו ולא תהיה לכך הנצחה משמעותית.
זה פרק ענק בהיסטוריה של מדינת ישראל וכך אנחנו דורשים שזה יהיה. הדבר השלישי הוא הדרישה שלנו לוועדת חקירה ממלכתית. לא שמענו עוד משום גורם שאמר באופן מפורש שתהיה ועדת חקירה. אנחנו שומעים רמיזות קטנות ומתורצות כאלה, אבל אנחנו רוצים הבטחה אישית וחתומה שתהיה ועדת חקירה”.
ספר לי על רון, ועד כמה העובדה שאתה חלק מהקהילה הזו מסייעת לך להתמודד עם האובדן?
“רון שלנו הייתה בת 22 וחצי, היא הייתה סרן בחיל האוויר, קצינת אבטחה במערך האבטחה של החיל. הייתה אמורה להשתחרר בינואר הקרוב. היא הייתה ילדה מדהימה שזכתה בתעודת הצטיינות יתרה בסיום לימודי התיכון שלה. היא הייתה ילדה של טבע, מסיבות, מוזיקה, והשתייכה לסצנת הטראנס הישראלית. המוטו שלה בחיים היה ‘הקם לאוהבך – השכם לאהבו’. היא הייתה ילדה של אהבת חינם, של חיבורים בין אנשים.
היא הייתה דון קישוט כזה שעושה הכל כדי שכולם יחיו בשלום. היא רצתה לטרוף את העולם ולהשתלב בתעשיית ההייטק. כמו מרצדס שנסע על 200 קמ”ש וב־7 באוקטובר מישהו החליט לשים לה הנדברקס.
“החברות בקהילה עוזרת לי להתמודד עם זה, כי אומנם יש לי חברים אישיים שעוזרים לנו, אבל אף אחד מהם לא מבין מה אני עובר. כשאני מסתכל לחברי הקהילה בעיניים והם מסתכלים לי בעיניים ואנחנו רואים את העיניים המתות, כי אנחנו חיים בתוך מוות, אני מבין שרק האנשים האלה מבינים אותי.
לצערי הרב, ואולי בהמשך אגיד לשמחתי, נראה שהכרתי את המשפחה שלי להמשך חיי כי אנחנו כואבים את אותו הדבר, נפגשים המון, מייעצים אחד לשני איך להתמודד, מניחים ראש על הכתף של השני. קשה להסביר זאת במילים”.
“ואקום ממסדי”
“הקהילה נוצרה מתוך ואקום ממסדי”, מסביר יורם יהודאי, אביו של רון (24) ז”ל שנרצח במסיבה ברעים. “לא קם איזה גוף ממסדי שהחליט לרכז את כל משפחות חללי המסיבות. מצאתי את עצמי מחפש ברשתות כל מה שקשור למסיבת נובה, ונתקלתי בקבוצה שארז הקים וכנראה שהייתי בין הראשונים שהצטרפו.
כולנו, כל המשפחות, בתוך בור עמוק. זה לא אירוע טרור רגיל ואף אחד לא יכול להגדיר אותו ככזה. הרעיון להשתייך לקהילה הזו הוא שכל הפרחים נרצחו במסיבות, וכולם כמעט חוו את אותה הסיטואציה ברגעים האחרונים של יקיריהם. להגיד לך שאני חי טוב, קם טוב או הולך לעבודה טוב? אני לא.
באופן אישי אני חי מאז ה־7 באוקטובר את המכולה שרון היה בתוכה. הראש שלי חושב איך יכול להיות שרון הצליח להסתתר במכולת זבל, לשלוח נקודת מיקום, לצלצל למוקד המשטרה ב־10 בבוקר כדי שיבואו לחלץ אותו – ואף אחד לא הגיע.
אני חושב כל הזמן מה היה קורה אילו היו מצליחים לחלץ אותו. הקהילה עוזרת לי להתמודד עם הסיטואציה הזו ואני חושב שאלמלא הקהילה, הייתי מתמודד בקושי גדול יותר מהקושי הנוכחי שהוא גדול בפני עצמו.
“תבין, חברי הקהילה ליוו את יקיריהם בשעתיים־שלוש האחרונות לחייהם, חלקם הספיקו להסתמס איתם, חלקם לשוחח איתם וחלק מההורים אפילו שמעו את הנשימות האחרונות של ילדיהם, זה כל כך מזעזע שאני לא יודע איך אני מצליח להוציא את זה מהפה. יש כאלה שכנראה ניסו להרגיע את ההורים, כמו רונצ’ו שלי, שהתכתבתי איתו עד 11:39, כשהוא עוד כתב לי ‘יהיה בסדר, אוהב אתכם, אנחנו נתעדכן’.
הוא כל כך היה בטוח שכוחות הביטחון יגיעו אליו ולא היה לו ספק בכך, אבל זה לא קרה אצלו, גם לא חמש שעות אחרי שהצליח להימלט, להתחבא ולהערים על המחבלים ולחכות שיבואו להציל אותו. אני צריך לעשות הכל כדי שהדבר הזה ייחקר עד תום.
“אנחנו כאן כדי לעזור ליתר המשפחות שצריכות הכוונה, אנחנו פה כדי לעזור לאחים ולאחיות של אותם פרחים כי הגדרנו מטרות בקהילה הזו. שלחנו ילדים למסיבה לרקוד את החיים שלהם והם חזרו בארון כי המדינה לא הצליחה לשמור עליהם ולהציל אותם, גם כשעוד היה אפשר, כל המערכת הביטחונית הייתה משותקת.
צריכה להיות פה הנצחה ברמה הלאומית והאישית, ואנחנו צריכים לוודא שהדבר הזה יקרה בקול גדול. אנחנו צריכים גם לדאוג למשפחות של הפרחים, האחים והאחיות שלהם שנמצאים בטראומה קשה ובלתי נתפסת, וחלקם לא ישרדו את זה ללא עזרה.
המדינה כרגע מפקירה אותם ואותנו. אנחנו גם לא רוצים שאף אחד מהאחראים למחדל הזה יצא נקי. אנחנו לא דורשים ועדת חקירה ברגע זה אלא רוצים הבטחה שתהיה ועדת חקירה ממלכתית ביום שאחרי. שום דבר אחר פחות מזה”.
ספר לי על רון.
“רון היה ילד מלא שמחה ואהבה, ילד של טבע, של חברים, ילד שהוא המנהיג בחבורה במובן החיובי של המילה. אוהד אדוק של בית”ר ירושלים ברמה של מנוי וברמה שלא פספס אף משחק, אפילו קיצר את הטיול בדרום אמריקה כדי להגיע למשחק שלה ביוון. הוא היה נאמן לקבוצה שהוא אהד, נאמן למקום העבודה שלו ונאמן להורים ולמשפחה שלו. הוא היה כדורגלן מחונן שבגיל 17 החליט לפרוש ולהתגייס לצבא.
הוא היה ילד של מסיבות ולא פספס מסיבות ואת ההנאה שבחיים. חשוב לי לציין כי יש הרבה משפחות בתוך הקהילה שאין להן שמץ של מושג, הן לא יודעות מתי יקירם נהרג ואיך, איפה זה קרה, וזו אי־ודאות נוראה.
אנחנו ממתינים שלהב יסיימו את החקירה שלהם. מאוד מכעיס אותי שלא השאירו את הזירה לטובת החקירה כמו שהיא, אלא נלקחו משם הרבה מיצגים שיכלו לסייע בחקירה. מה היה דחוף לפנות ישר את המוצגים והאביזרים עד שתסתיים החקירה? זה עוד מחדל”.
“עברנו אותה תופת”
“ב־7 באוקטובר קרה משהו שהפך את הבטן הרכה של כל המדינה הזו, ועבור 1400 משפחות, הוא זעזע את עולמן”, אומרת סתיו קיפר, שאחותה הקטנה סביון ז”ל ובן זוגה דור שפיר ז”ל נרצחו במסיבת “פסיידאק”. “בדרך כלל, כשקורה משהו במדינתנו, זה לא בסדר הגודל הזה, והמקרה הוביל לכך ש־1400 משפחות, אלפי אנשים במדינה הזו, פשוט נשארו עם אגרוף בבטן ותדהמה מוחלטת ממה שקרה פה.
לקח לנו חודש ולאט־לאט הוצאנו את הראש מהשמיכה ואת הטישו וניסינו להבין כמה משפחות כאלה יש, לנסות להגיע אחד לשני כי ההרגשה הייתה שרק אחד עם השני אנחנו נצליח להבין בכלל מה קרה פה.
אני יכולה להגיד לך שאומנם יש לנו משפחה וחברים שדואגים לנו אבל ארבע שעות שיחה שלי עם חברת ילדות לא שוות לעשר דקות שיחה עם אחות שכולה, מהסיבה שיש משהו בהבנה בינינו שאי אפשר להסביר במילים, עברנו את אותה התופת, ומהסיבה הזו הקהילה קמה, מהצורך שלנו להיות ביחד ולהכיל את האסון הגדול הזה שנחת על כולנו.
אני מרגישה שהקהילה הזו וההימצאות עם אנשים שחווים את הדבר הזה כמוני, בשבילי הן לא פחות ממצילות חיים. הביחד הזה שנוצר לנו, ההבנה הזו שאנחנו מדברים בעיניים, הכאב הוא בווליום אחר”.
מה את מרגישה לגבי היחס של ההנהגה והמדינה כלפי המשפחות?
“אני מרגישה נבגדת. אומנם הייתה פה שורה מאוד ארוכה של מחדלים, אבל אני מרכזת את זה לשתי בגידות: הראשונה, שהיא סכין בלב, זו ההבנה שאנחנו לא בטוחים במדינתנו ושאחותי, אזרחית, נסעה לחגוג את שמחת תורה יחד עם בן זוגה והם לא חזרו. הבגידה השנייה היא ההתעלמות המוחלטת מאיתנו.
נפלנו לתהום ואין אף גורם במדינה או בממשלה שמגיע להסתכל להורים שלי בעיניים, לשבת איתם, להסביר להם מה קורה מכאן והלאה, איך המדינה עוזרת להם לחזור ולהשתלב בחברה. אומנם ביטוח לאומי הגיע והעובדת הסוציאלית של ביטוח לאומי מגיעה ומדברת עם הוריי, אבל זו לא ההנהגה וזו לא המדינה. המדינה צריכה לטפל במשפחות האלה בכפפות של משי. אני מבינה שאנחנו בזמן לחימה ושיש לשמור על החוסן הלאומי, אבל אף אחד לא מדבר על הטבח הזה יותר. קרה פה משהו נוראי ולא שומעים עליו יותר, וזה מרתיח את הדם”.
ספרי על סביון.
“סביון (31) ואני, שגדולה ממנה בשנתיים, גדלנו יחד כמו תאומות. היא החברה הכי טובה שלי. ילדה מוכשרת בטירוף, ידעה לצייר עוד לפני שידעה לדבר. היא תמיד הייתה אמנית ותמיד חיפשה את הצחוק ואת אהבת החיים. היא אהבה לרקוד את החיים ולחגוג אותם. כשהאסון קרה היא בדיוק סיימה ללמוד ב־HIT (תקשורת חזותית) ופרויקט הגמר שלה היה אפליקציה לשיפור תקשורת בין גננות ובין הורים.
סביון הייתה גננת הרבה שנים ומאוד הציק לה שיש גנים שהפכו לזירות פשע. היה חשוב לה לפעול בנושא הזה. היא הייתה אור גדול, נפש שמחה, חייכנית וטהורה. היא הייתה קסם של ילדה ותכננה לעשות הרבה טוב בעולם הזה, ואסון גדול קרה פה. עכשיו האור הזה כבה.
אנחנו עד היום לא יודעים מה קרה לה ביום הזה. אנחנו יודעים שב־7 בבוקר הם הגיעו למיגונית כלשהי, וב־7:12 היא כבר לא ענתה לטלפון. יש לנו כל כך הרבה שאלות ואין לנו תשובות. אנחנו לא יודעים מה קרה לה וזו אחת הסיבות שהקהילה הזו קיימת. מאוד חשוב למשפחות להצליח לסגור איזשהו מעגל”.