כשנטלי סננדג'י, יהודייה אמריקאית, הגיעה לביקור בישראל שבמהלכו גם יצאה לרקוד במסיבת נובה, היא לא שיערה לעצמה שבעקבות הבילוי הזה היא תעסוק לפרנסתה בהסברה ובמאבק באנטישמיות בעולם. "יש מלא אנשים ברחבי העולם, במיוחד מהדור החדש, שפשוט לא מבינים את המצב, לא מבינים מה קרה. כשהם יוצאים לרחובות ואומרים From the river to the sea, הם לא באמת מבינים על מה הם מדברים. הבעיה היא שחמאס מאוד טובים במניפולציות, ואנחנו צריכים להילחם נגד זה", היא אומרת לאחר שחזרה ארצה במטרה לפגוש את מי שהציל אותה בעת מנוסתה מהמחבלים.
האסון היה יכול להימנע: הקצין הבכיר טען בזמן אמת - המסיבה ברעים מסוכנת
סננדג'י, 28, נולדה בניו יורק לאמא ישראלית ולאב ממוצא פרסי. "כל החיים גדלתי בארצות הברית, עבדתי בנדל"ן בברוקלין. יש לי מלא משפחה בישראל, גם מצד אבא וגם מצד אמא. היינו לפחות פעמיים בשנה באים לבקר בארץ. תמיד כשהיו בניו יורק הפגנות למען ישראל, הייתי משתתפת, אבל אף פעם לא חשבתי שאעסוק בזה כעבודה", היא מספרת.
"התנתקתי ממה שקורה"
על מה שאירע במסיבה מספרת סננדג'י: "הגעתי לארץ לחתונה של חברה שלי, שהתקיימה כשבוע לפני המסיבה ברעים. החלטתי להישאר בארץ גם אחרי החתונה, מפני שכל תקופת הקורונה לא הגעתי לפה. נסעתי למסיבה עם שלושה ידידים ישראלים. הגענו בסביבות 1:00 בלילה, רקדנו איזה שעתיים, ואז היינו קצת עייפים והחלטנו לנמנם קצת בקנטה. אמרנו לעצמנו שנישן כמה שעות ונקום לזריחה, כי הזריחה אמורה להיות הזמן הכי כיף במסיבה. הלכנו לישון, אבל במקום לקום בשביל הזריחה והמוזיקה, אחת הבנות שהיו במסיבה העירה אותנו ואמרה שיש 'צבע אדום'. קמנו, הסתכלנו למעלה, ראינו שלוש־חמש־שבע רקטות. אחרי עשר רקטות כבר התחלנו להבין שזה לא מצב נורמלי, ואז גם האבטחה של המסיבה סגרה את המוזיקה וביקשו מכולם לארוז את הדברים ולחזור לאוטו".
איך הרגשת באותם רגעים?
"אף פעם לא הייתי בארץ בזמן מלחמה. כבר מהרקטות הראשונות סוג של התנתקתי, לא הייתי 100% שם, לא הרגשתי שום פחד כי לא באמת הבנתי שזה מה שקורה. עליתי לאוטו עם שלושת הבחורים, התחלנו לצאת, היו פקקים גדולים, ואז פתאום האבטחה של המסיבה ביקשה מכולם לשים את הרכב בצד ולהתחיל לברוח. לא הבנו למה. שמנו את הרכב בצד, ישבנו ברכב כמה שניות, ואז התחלנו לשמוע את היריות הראשונות".
התחלתם לברוח?
"בשנייה הזו כולנו הסתכלנו אחד על השני, פתחנו את הדלתות והתחלנו לרוץ. ראינו שכולם רצים לכל מיני כיוונים, אף אחד לא יודע מה הכיוון הנכון. אחר כך ראינו כ־20 חבר'ה שרצים בכיוון שלנו, הבנו שמישהו רודף אחריהם, ואז התחלנו לרוץ לכיוון אחר. את המחבלים ראיתי מרחוק, אבל את היריות כל הזמן שמענו. פחדתי, אבל לא התרגשתי מהפחד, כי כאמור התנתקתי מהמצב. לפעמים גם הייתי קופאת והידיד היה צריך להגיד לי: 'רוצי, רוצי, תתעוררי'. המשכתי לרוץ ופתאום ראינו מישהו שמתחבא באיזה בור עם עוד עשרה חבר'ה. הוא אמר לנו להיכנס איתו לבור, אבל ידיד שלי אמר שזה לא רעיון טוב, כי אם המחבלים ימצאו אותנו בבור הזה - לא יהיה לנו לאן לברוח. מאוחר יותר שמענו שמי שהתחבא בבור הזה, לצערי לא איתנו".
אתם המשכתם לרוץ?
"המשכנו לרוץ ואחרי כשעתיים פתאום ראינו שוטר ושאלנו אותו מה קורה, איפה המשטרה, איפה החיילים. הוא אמר שחמאס השתלט על האזור, שרבים נרצחו. הוא ייעץ לנו להמשיך לרוץ בכיוון השמש, לכיוון מושב פטיש. היו שם עוד המון חבר'ה וכולם המשיכו לרוץ. ברגע שלא שמענו יריות, הלכנו טיפה יותר לאט".
בזמן שהיא מנסה להימלט, קיבלה סננדג'י שיחת טלפון מאמה שבארצות הברית. "בתור ישראלית, אמא שלי תמיד הייתה מכורה לחדשות", היא מספרת. "היא התקשרה אליי בסביבות 8:00 בבוקר. בזמן שהיא התקשרה הייתה שנייה שלא היו בה יריות, אז עניתי והרגעתי אותה. אמרתי לה שהייתי במסיבה אחרת ושאני במקום בטוח, בדרך הביתה. ואז התחילו שוב יריות ורקטות, אנשים התחילו לצעוק, אמרתי לה שאין קליטה ושאתקשר יותר מאוחר. תוך כדי ריצה הצלחתי לצלם רק כמה תמונות, כי הייתי עסוקה בהימלטות. ראיתי את הסרטונים של חבר'ה שצילמו תוך שהם רצים ואמרתי איך הם הצליחו גם לרוץ וגם לצלם סרטונים. טוב שיש את הסרטונים האלה, שאנשים יראו מה קרה".
אחרי ארבע שעות של ריצה, כשעתיים לפני מושב פטיש, סננדג'י התיישבה עם חבריה מתחת לעץ כדי לנשום לשנייה, ו"אז ראינו טנדר לבן שפתאום הגיע משום מקום", היא משחזרת. "ישר חשבנו שזה מחבל, הסתכלנו אחד על השני, אמרנו שזה הסוף שלנו, ואז הטנדר ממש התקרב והבנו שזה לא מחבל, אלא אדם מפטיש שבא להציל אותנו. הוא אמר ששמע חדשות, לא חשב פעמיים, פשוט לקח את הטנדר שלו והתחיל לנסוע כדי להציל חיים של אחרים. עלינו על הטנדר שלו והוא לקח אותנו למושב. כשירדנו, הוא ישר הסתובב וחזר כדי להציל עוד אנשים. לקח לנו כחודשיים אחרי המסיבה להבין מי זה האדם הזה. הצלחנו לאתר את שמו, משה סעתי, ועכשיו בביקורי בארץ פגשתי אותו פנים מול פנים על מנת להודות לו. אם הוא לא היה מוצא אותנו באותה שבת, אני לא חושבת שהיינו יוצאים בשלום. זה היה או מזל או שאלוהים שמר עליי. ראיתי את הסרט התיעודי NOVA# (בבימויו של דן פאר - א"ש), וזיהיתי שהייתי באותה שעה ובאותו מקום איפה שחבר'ה רבים רצו ולא יצאו מכך בשלום".
ימים ספורים לאחר מכן, סננדג'י הייתה כבר בחזרה בארצות הברית, "ואז התחלתי להתראיין בעיתונות, במהדורות חדשות שונות", היא מספרת. "הייתי עושה בין ארבעה לשישה ראיונות ביום. הרגשתי שזה באמת חשוב. לעומת אחרים, אני יצאתי משם יחסית בשלום נפשית ופיזית. היו ניצולים ששבועיים לא יכלו לצאת מהחדר ולדבר. אני באותם הרגעים כאמור 'התנתקתי', זה כנראה מה שהגן עליי, וכשחולצתי משם מצבי היה יותר טוב משל רוב האנשים. לכן אמרתי שחשוב לי להיות הקול של מי שלא יכולים לדבר ולהסביר לעולם מה קרה".
"תמיד הייתי ציונית"
בעקבות הראיונות בתקשורת האמריקאית, מספרת סננדג'י, היא קיבלה פנייה מתנועת CAM - התנועה למאבק באנטישמיות, שנוסדה בשנת 2019 והפכה מאז הקמתה לקול מוביל במאבק הבינלאומי באנטישמיות. התנועה מטפחת בריתות, יוזמות וקשרים עם קובעי מדיניות ברמה הגלובלית, הלאומית והמקומית. עם פרוץ המלחמה הקימה התנועה קרן חירום לסיוע לקהילות שנפגעו מאירועי הטבח, שגייסה כבר למעלה ממיליון דולר למטרות קהילתיות שונות: "התקשרו אליי מהתנועה ושאלו אם אני רוצה להצטרף אליהם לוושינגטון כדי לדבר עם סנאטורים ולספר להם את הסיפור שלי. אמרתי שכן, שזה מאוד חשוב לי. דיברנו שם עם הרבה סנאטורים, ובמקביל המשכתי להתראיין לכלי תקשורת. ואז סשה רויטמן־דרטווה, מנכ"ל תנועת CAM, שאל אותי מה אני עושה ביומיום שלי. עניתי לו שעדיין לא חזרתי לעבודה שלי. הוא שאל אם היה מעניין אותי להתחיל לעבוד בהסברה, מה שבעצם כבר התחלתי לעשות. שמחתי להצטרף אליהם. בתור בת לישראלית שגדלה בארצות הברית, תמיד הייתי מאוד ציונית, מגיל מאוד קטן אהבתי את הארץ, רציתי לשפר את העברית שלי. הצטרפתי אליהם, ובין השאר סיפרתי לאחרונה את סיפורי בכנס ראשי ערים אירופיות שהתקיים בגרמניה".
אחרי הכנס בגרמניה, סננדג'י חזרה לכמה ימים לישראל: "סשה אמר שיהיה טוב בשביל הנשמה שלי לחזור ולסגור מעגל, לפגוש גם את מי שהציל לי את החיים. הייתי במיצג ליד רעים, ראיתי תמונות של נרצחי המסיבה ותמונות החטופים. היה לי ממש קשה לראות את זה, אלה לא היו חבר'ה שיצאו לקרב, אלא אנשים שבאו למסיבה, שמחים, מלאי חיים. לראות את כל התמונות שלהם היה קשה. כל החיים היו לפניהם ופתאום מישהו לקח להם את זה. לאחר מכן פגשתי את משה ממושב פטיש. זה היה מאוד מרגש. זה לפגוש בן אדם עם לב כל כך ענק, שעשה את מה שעשה מכל הלב ולא חיפש תודה, לא עניין אותו שהפנים שלו יהיו בחדשות".
מה כבר הספקת ללמוד מהזמן שאת עוסקת בהסברה?
"אחד הדברים הכי חשובים הוא לדבר עם אנשים בעלי השפעה, כמו למשל בממשלות באירופה. הם רוצים להקשיב ולהבין איך הם יכולים לעזור וללמד את האנשים באזורים שלהם את האמת. הם מאוד שמחים שמזמינים אותם לאירועים שאנחנו עושים. המטרה שלי היא להמשיך לספר את הסיפור שלי, כי אני מרגישה שזה נוגע ללב של אנשים. כשאנשים שלא מבינים בפוליטיקה ולא מבינים באיזה צד להיות, רואים פרצוף של בן אדם אמיתי - זה נוגע להם ללב".