מבחינת חשיבה קדימה, כרגע אין לנו כלים לייצר איזשהו אופק שיעזור לנו. כרגע, אם אתה לא יכול לגשת למטע שלך בגלל סיבות ביטחוניות, זו בעיה. מטע אתה לא יכול להעתיק ולנטוע במקום אחר. מטע צריך להיות באזור הגידול הנורמטיבי שלו.
"נתפר למידותיו": בג"ץ דחה את תחולת חוק הנבצרות
בכיר בליכוד למעריב: למרות הכל, כך פסיקת בג"צ משרתת את נתניהו
אנחנו עכשיו בדין ודברים עם משרד החקלאות, עם האוצר ועם מס רכוש על מתווה פיצויים הנוגע לנזקים שהיו. אנחנו עדיין לא מדברים על הנזקים לעתיד, כי הם עלולים להיות בגדר קטסטרופה", אומר ירון בלחסן, חקלאי ממושב רמות נפתלי, ומנכ"ל ארגון מגדלי הפירות בישראל.
אחת הבעיות שענף החקלאות סבל ממנה עם תחילת מלחמת "חרבות ברזל" קשורה בעובדים הזרים הרבים שעזבו. "מעל 11 אלף עובדים זרים עזבו, וכ־8,000 פלסטינים שעבדו בחקלאות כרגע לא יכולים להיכנס לארץ.
זה בלי שום קשר למחסור בעובדים שהיה לפני המלחמה", אומר בלחסן. "לגבי העתיד, נושא העובדים הזרים הוא נושא אקוטי. בהתחלה כולם התלהבו להתנדב, היה גל התנדבות של עבודה עברית שהולך ודועך עם הזמן. לכן הנושא של כוח אדם הוא מאוד בעייתי ומאיים על הרצף התפקודי שיהיה לנו בעתיד".
"הצלחנו לעבור את המשבר בשן ועין, תודה לאל, למתנדבים, לרוח ההתנדבות בעם. היו אצלנו 40־30 אנשים ביום שרצו רק להגיע ולתרום", אומר מאיר יפרח, תושב העוטף ממושב אוהד, שמגדל עם בניו עגבניות, פלפלים, חצילים ואננס.
גם יפרח, המכהן כיו"ר ענף הירקות במועצת הצמחים וכמזכיר ארגון מגדלי הירקות, רואה בסוגיית העובדים הזרים את אחת הבעיות המרכזיות כרגע. "קודם כל, שיחזרו העובדים הזרים, אנחנו חייבים עובדים", הוא אומר.
"זה ענף עתיר עבודה, צריך מאסה של עובדים כדי לקטוף, להכין שטחים לקראת שתילה וגם לטפל בשטח. יש פה עבודה סיזיפית, כל בוקר לרסס, לטפל, צריך להעסיק המון עובדים. בסופו של דבר, אם מדברים על היום שאחרי, אני מאמין שהעובדים התאילנדים, שהם הכי טובים, יחזרו.
הם ירצו לחזור, הם מרוויחים פה טוב. עכשיו אנחנו נעזרים בעובדים מסרי לנקה וממלאווי. לחשוב על עובדים ישראלים לטווח הארוך זה לא ריאלי. הם לא יבואו לעבוד בחקלאות ברמה של עובד זר. הם התגייסו כמתנדבים והיו מקסימים. העם נתן תשובה יותר טובה מהממשלה, אבל זה לא לטווח הארוך, אלא לטווח המיידי כדי למזער נזקים ולהציל מה שאפשר".
באותה נשימה, הוא גם מדבר על שכר העובדים הזרים. "המדינה צריכה לשנות דיסקט בנושא שכר המינימום לעובדים הזרים", הוא אומר. "לקבוע קריטריון אחר לתשלום לעובדים הזרים בהתאם למדינה שהם באים ממנה, שיהיה פי 3־2 מאותה מדינה.
אבל כיום הם מצמידים את התשלום לשכר המינימום שלנו, ואתה לא יכול לזוז מזה. הבעיה היא שמחיר העובדים יקר. אתה מגדל עגבניות במחיר של 4־3 שקלים לקילו, יש עלויות שונות, יש אגרות שהמדינה מטילה ועוד כהנה וכהנה".
מלכוד האספקה הסדירה
סוגיית העובדים אינה היחידה המעסיקה בימים אלה את העוסקים בענף החקלאות. "כיום ישנם אזורים שבהם חקלאים לא יכולים לקטוף את התוצרת שלהם בגלל המצב הביטחוני", אומר בלחסן. "ישנם אזורים שהם שטח צבאי סגור, ולא מורשים להיכנס לעבוד בהם. היו גם טילי נ"ט שנורו על חקלאים בצפון. החקלאי אייל אוזן ז"ל נהרג מפגיעת טיל כשנסע במטעים שלו.
אם בגבול הדרום קצת הרחיקו את המחבלים והחקלאים שם די מצליחים להגיע לשטחים, וגם זה מאוד בעצלתיים, בהתאם לפקודות הצבא, אז בגבול הצפון החקלאים לא מצליחים לגזום את המטעים ולתת את הטיפולים הנדרשים לקראת עונת 2024, מפני שכאמור שטחים רבים הם שטח צבאי סגור".
מהי בעצם ההשפעה של זה?
"מטע שאתה לא גוזם ולא מדשן, יש לזה השפעה מאוד שלילית על רמת היבולים, איכויות הפרי, מחלות שהעץ עלול לספוג בעתיד. אין פה פתרונות קסם. אתה חייב לטפל במטע כדי למנוע נזקים עתידיים, לא רק לעונת 2024, אלא בכלל. הנושא הזה של התנהלות המלחמה והמצב מול חיזבאללה לא ברור לנו לגמרי, מה שמהווה גם סכנה לרצף הגידולים בצפון.
אנחנו מצפים מהמדינה לכסות נזקים ישירים ועקיפים שנגרמו לחקלאים. אנחנו גם מצפים לפתרון צבאי־מדיני, על מנת שניתן יהיה להיכנס בביטחון לשטחים החקלאיים ולהמשיך לטפל בהם כדי שיהיה רצף תפקודי בשנים הבאות".
דבר אחד מעודד שיצא כתוצאה מהמלחמה הוא התגברות ההזדהות של הצרכן הישראלי עם התוצרת המקומית. "החוק לסימון ארץ המקור על תוצרת חקלאית בתפזורת נכנס לתוקף בדצמבר 2023, והוא בעצם מחייב את רשתות השיווק והמרכולים לסמן את מקור התוצרת", אומר בלחסן.
"המלחמה העצימה את ההזדהות של הציבור עם החקלאות הישראלית, ויש באמת מגמה מאוד גדולה של הצרכן הישראלי לרכוש את התוצרת שלנו. אבל יחד עם זאת, כאמור, נצטרך להבטיח לו אספקה סדירה. זה הקאץ' פה. לצד זה שהמדינה העבירה את החוק, היא צריכה לדאוג גם שהייצור המקומי לא רק יישמר, אלא גם יגדל, כי הצרכן הישראלי עכשיו מגלה פטריוטיות".
"צריך לעשות הפסקת ייבוא", חורץ יפרח. "אין סיבה לסייע לטורקי במקום לסייע לחקלאי מעוטף עזה שעבר גיהינום בתקופה הזו. צריך שיהיה מתווה שיעודד את המשקים הקיימים להגדיל את אספקת התוצרת שלהם. אנחנו יכולים לעשות זאת במחירים סבירים ובאספקה רציפה".
אתה חושב שהפטריוטיות של הישראלים כלפי התוצרת המקומית תימשך גם כשנחזור לשגרה?
"העם מאוד עזר לנו בהחרמת תוצרת מטורקיה, אבל לחזירות של היבואנים אין גבולות. למרות המלחמה ולמרות קשיי החקלאות, היבואנים רוצים לעשות יותר כסף. אני מקווה שהפטריוטיות תימשך גם אחרי המלחמה".
בנוסף, מציין יפרח, "אני מקווה שהמדינה תלך לקראת החקלאים, למרות שנראה שחקלאות גדולה על המדינה הזאת. משרד החקלאות עושה מאמצים גדולים, אבל הכוח האמיתי נמצא באוצר. אחרי המלחמה יהיו הרבה דברים שצריך לתקן, אבל האם זה יקרה? רק אלוהים יודע".
"לשנות משוואות קיימות"
גם זוהר רודולף, דבוראי ומנהל מכוורת "גליל דן" מקיבוץ דן, קורא לציבור, דווקא בעת הזו, לעודד תוצרת חקלאית ישראלית כחול־לבן.
על פי מועצת הדבש, בישראל מאות דבוראים המטפלים בעשרות אלפי כוורות, כאשר כ־80 אלף כוורות מאביקות גידולים חקלאיים של פירות וירקות.
מתחילת המלחמה, דבוראי העוטף וקו העימות בצפון לא יכולים להגיע לשטחי החקלאות שהוכרזו כשטח צבאי סגור. ההערכה היא כי ישנן כ־2,000 כוורות בשטחים אלו שהדבוראים לא יכולים לבדוק את מצבן, לא תמיד ידוע מה עלה בגורלן ומדובר בהפסד כלכלי עצום.
"יש לנו 5,000 כוורות פעילות שיושבות מהר דב בצפון ועד אזור ראש פינה, עמק החולה, הגליל העליון והגולן", אומר רודולף. "כ־700 מהכוורות הללו פרושות בגבולות ישראל, בשטחים שמאז ה־7 באוקטובר נחשבים לשטח צבאי סגור או שהם מאוימים בירי טילים. ל־700 הכוורות הללו לא הגענו בגלל הסיכון שקיים בעבודה הזאת.
עכשיו אנחנו נמצאים בהכנת הכוורות לאביב הקרוב. בתקופת האביב המשק שלנו מתמחה באספקת כוורות לשירותי הפריה במטעי הנשירים ובמטעי האבוקדו בצפון הארץ. בתקופת הסתיו והחורף אנחנו מכינים את הכוורות כדי שיגיעו לעוצמה ולרמה הדרושה לטובת הפריית העצים. השנה, כאמור, ל־700 מתוך הכוורות לא הצלחנו להגיע".
מה זה אומר בפועל?
"שנהיה עם פחתים גדולים ולא נוכל להגיע למצבת הכוורות שאנו מחויבים לה בהאבקות, מה שעלול בסופו של דבר לפגוע בהפריה של מטעי הנשירים. גם מטעי הנשירים עצמם יושבים על הגבולות.
לכן במידה שלא יטפלו כמו שצריך באיום שנמצא על הגבול, קיים חשש גדול שהחיים לא יוכלו לחזור למקום הזה. צריכים לייצר סיטואציה שבה ניתן לעבוד בצורה בטוחה בכל שטחי החקלאות שצמודים לגבול, כשבמצב של היום האיום של נ"ט הוא בטווח 5־0 קילומטרים".
איך אתה מסתכל על המצב בראייה עתידית?
"במצב הנוכחי כוח אדם לא יסכים לעבוד במקומות האלה, כולל עובדים זרים שמודעים לסיכון. חייבת להיות פה איזושהי הבנה של כל הדרגים שמה שהיה לא יוכל להיות. כרגע אנחנו נמצאים במצב מאוד לא נוח ולא טוב גם לנו, החקלאים, ולכל מדינת ישראל. אבל זו הזדמנות לשנות את המשוואות הקיימות.
לכן חשוב לא לייצר הסכמים מהירים, אלא הסכמים נכונים כדי שהחיים בצפון, שמרביתם גם מושתתים על חקלאות, יוכלו לחזור למסלולם. בעוטף כבר מטפלים חזק, המצב בעוטף כבר לא יחזור להיות מה שהיה, אבל אנחנו חוששים שכאן בצפון לא יהיה טיפול אמיתי ושנחזור לאיזו מראית עין לא טובה, ואז גם לא נוכל לעבד את השטחים ולנסוע בביטחון בצירים".
בעקבות המצב, אומר רודולף, שפונה מקיבוצו ומתגורר במלון בחיפה, "תהיה במכוורת שלנו פגיעה בהכנסה מההפריות, וייתכן גם פגיעה בייצור הדבש. אם לא אקבל תמיכה מהמדינה, יהיה לי קשה מאוד להשלים את הפערים והחוסרים ולשקם את המכוורת מהקושי שהיא נקלעה אליו בעקבות המצב.
אני מאמין שיש גם מכוורות כאלה בעוטף. ענף הדבש הוא אולי ענף קטן, אבל החשיבות שלו מגיעה דווקא במתן תמיכה בחקלאות על ידי ערך האבקת הדבורים לתל"ג החקלאי בישראל, שעומד על כ־4 מיליארד שקלים בשנה".
"המלחמה הקשה חידשה את נקודת המבט של הציבור הישראלי על נחיצות החקלאות הישראלית ותפיסתה כמשאב לאומי חיוני", אומר אורן לביא, מנכ"ל משרד החקלאות. "החקלאים שלנו הם חוד החנית בשמירה על ביטחון המזון, קרקעות המדינה והרצף ההתיישבותי.
גם בזמן המלחמה, ולא פעם אף תחת אש, כאשר יישובים פונו מתושביהם, החקלאים ממשיכים לחלוב את הפרות, לאסוף את הביצים, לחרוש את השדות ולספק לאזרחי מדינת ישראל תוצרת חקלאית טרייה ואיכותית".
כיצד אתם נערכים ליום שאחרי?
"כחלק מההיערכות, אנחנו בונים ומיישמים תוכנית מקיפה לשיקום החקלאות הישראלית בטווחי הזמן הקצר והארוך. התוכנית כוללת התייחסות לשיקום אזורי הלחימה - חבל תקומה ויישובי הצפון. עוד בטרם המלחמה, הגדלנו את מכסת העובדים הזרים בחקלאות בכ־9,000 נוספים, כך שיגיעו ל־40 אלף. מדובר ביעד ראשוני בתוך יעד כולל של הגדלת מכסה כוללת והפחתת חסמים. נמשיך ליישם את מדיניות השר והמשרד להוזלת אמצעי ייצור לצד חיזוק המו"פ והפיתוחים הטכנולוגיים".
לביא מוסיף שהמחויבות היא להמשיך ולהביא פתרונות לחקלאים בפרישה ארצית, על מנת להבטיח שמירה על רציפות תפקודית וביטחון המזון: "אין ביטחון מזון בישראל בלי חקלאות מקומית ואין חקלאות בלי החקלאים הישראלים.
נמשיך לחזק ולעודד ייצור מקומי בעודף ולא בחוסר, וכן את העדפת התוצרת החקלאית הישראלית על ידי הרשתות והצרכנים הישראלים בקצה. היעד שלי הוא שלצרכנים הישראלים תהיה את האפשרות לבחור בין עגבנייה מחבל תקומה לזו מהערבה, במקום בין תוצרת מישראל לזו המיובאת".