קילומטרים ספורים מפרידים בין חוות שקמים לקו הגבול. אולי לכן הדרך אליה שקטה ומנומנמת. הכל מוריק בחוץ, יום חורף צח ובהיר, ופתאום החווה, גדולה ומבודדת, צצה מול הכביש השומם. שדרות השכנה ריקה, תושביה התפנו למחוזות אחרים, אבל בחווה החקלאית החיים שוקקים כרגיל. עשור למותו של אריאל שרון ונדמה ששום דבר לא השתנה במקום הזה. הטלאים הומים, הכבשים פועות, ענפי השקמים נישאים ברוח, והבן גלעד עורם אל הסוסים מספוא דשן. החיטה כבר נבטה בדרום, הגשם בושש להגיע, אבל שרון הבן במגפיים ובדילמה. אחד מבניו בעומק עזה, יחידה מיוחדת שפועלת בח'אן יונס, ולא בטוח שגשם בשבילו זה תענוג גדול. “אם היית שואלת אותו, הוא היה אומר, ‘בטח גשם, האדמה מחכה', כי גם הוא חיית שטח כמוני", מחייך גלעד, “אבל אם את שואלת אותי כאבא, זה כבר סיפור קצת אחר".
רגע לפני החיסול, אל-עארורי קיבל אזהרה דרמטית - אבל זאת לא המבוכה הגדולה
מבט נדיר: נאס"א חשפה תמונות של "עולם זר" ופעיל בחלל | צפו
שלושת בניו קרביים. אחד טייס ותיק, השני רק סיים את הקורס. הוא עצמו קצין מילואים שטחן שבועות ארוכים במלחמה הזו לצדם. “היה שלב שבו הייתי בחלק המערבי, בן נוסף היה בערך קילומטר בקו אווירי מצפון לבית החולים שיפא, ומעל היו ההפצצות של חיל האוויר עם הבן הגדול. אמרתי לחבר'ה שלי, ככה נראה ריכוז משפחתי בעזה".
איך ההרגשה לדאוג לשלושה?
"בואי נגיד שיותר קל להיות בפנים בעצמך מאשר לדאוג להם. הם בקו הראשון. אף אחד לא דחף אותם לזה, אבל אני מניח שזה מה שהם ראו כל השנים מאבא שלי, מאחי וממני, ההבנה שאתה לא נותן למישהו אחר לעשות בשבילך את העבודה. זו תקופה קשה למדינה וגם לנו, כי זה מסוכן, אבל זו גם גאווה גדולה, כי הילדים מיוחדים, כל אחד בדרכו. מוכשרים, הומור נהדר, אני כבר מחכה לשבת עם כולם במטבח".
המטבח הוא המטה המרכזי. הכל מתנקז אל שולחן העץ הכבד ומחבתות הבדיל התלויות מעליו. הדלת עצמה היא פסל עץ שטוח ובעל נוכחות כבירה, על המדפים עבודות קרמיקה עדינות של הרעיה ענבל, ובתווך ניחוח בית חמים ומאיר פנים. אבל בחוץ, בניגוד משווע, שרון נאבק לא רק בעזה אלא גם בהטרדות פוליטיות. “אנחנו פה שישה קילומטר וקצת מגבול הרצועה. מה שקורה בעזה משפיע עליי לא פחות מאשר על אחרים", הוא אומר בלי מרירות, כמציין עובדה. "בית הספר שלי ושל הילדים שלי מטווח ללא הפסקה, אני עושה חקלאות, שנים עשיתי מילואים, כולל במלחמה הזו לצד שלושת הבנים הקרביים, אז אפשר להסכים שיש לי פרספקטיבה וכלים לגבש עמדה משלי, גם אם היא לא זהה לעמדתם של קנאים. ועדיין, לא משנה מה תעשה וכמה תתרום, העיקר שתחשוב כמותם. ואם לא, הם מתנפלים, איך אתה לא רואה את האור, למה אתה לא מתנצל".
אתה מתכוון לאלו שטוענים שאסור היה לנו לצאת מעזה?
"כן. אני חושב שלא טוב היה להישאר שם עם מיליוני עזתים. בתקופת ההתנתקות כל שרי הליכוד תמכו ביציאה מעזה לצד רוב גדול של הכנסת והציבור. בחירות 2006 היו כמו משאל עם בדיעבד על ההתנתקות. מ־40 המנדטים שאבא שלי הביא לליכוד, נשארו 12. כלומר 28 מנדטים של מצביעי ליכוד חשבו כמוהו וכמוני. והבעיה היא לא אם מישהו אחר חושב אחרת ממני, מותר לאנשים שתהיה להם עמדה משל עצמם, לא כולם חייבים לחשוב אותו דבר. אלא שהיום, בקרב קבוצה של קנאים, רובם בכלל לא מקרב המפונים מגוש קטיף, יש איזה זעם קדוש, תחושת צדק בלתי ניתנת לערעור, אמת מוחלטת, ואם אתה חושב אחרת, לא רק שזה לא לגיטימי אלא בטוח שיש לך שיקולים זרים".
"זה נורא להגיד, אבל לאורך השנים הייתי לא מעט בלבנון, בפעילות מבצעית ביהודה ושומרון, בגבול הצפון ובעזה, ובכל המקומות האלה הרגשתי בטוח לעומת מקומות שחיים בהם יהודים כמוני, ששם פחות בטוח בשבילי להסתובב. ואני לא מדבר כבר על גידופים וקללות וקריאות למוות. זה טירוף מוחלט. למה אתם לא מסוגלים לקבל את האפשרות שיש מישהו אחר, פטריוט לא פחות מכם, שחושב אחרת. מאיפה השנאה הפנימית הזאת. פתאום אתה מתחיל להבין מה קרה פה בבית שני, למה מחסני המזון בירושלים נשרפו עוד לפני שהרומאים הגיעו לחומות העיר. נגיד את זה ככה: היהודים יודעים לשנוא בעיקר אלה את אלה".
כששרון מדבר על שנאה פנימית, הוא מכוון למתקפה עליו ועל אביו לאחרונה בחלק מערוצי הימין וברשתות החברתיות. כך למשל, העיתונאי ינון מגל פרסם הקלטה של אריאל שרון, שבה נשמע מלגלג על אזהרות הימין מפני פינוי גוש קטיף. “האיראנים עם הסורים, חיזבאללה יפגעו מצפון, החמאס ישתלט על עזה מדרום, מזל"טים מעל, מנהרות מתחת, אני רוצה לצעוק: שקט, תהיו רגועים, יעשה כל אחד את המוטל עליו בתחום אחריותו". שרון קיבל שקט, הוסיף מגל, ואנחנו את כל השאר.
חלקים בימין מצביעים על הקשר בין הטבח בדרום להתנתקות מגוש קטיף.
“אם עד היום היינו נשארים בעזה, צריך רק לדמיין כמה היו נשחטים שם. אנשים מתקשים להבין מה הייתה האלטרנטיבה להתנתקות. זה לא שהיה צריך לבחור בין טוב לרע, היו שתי אופציות רעות, ואבא שלי בחר בפחות גרועה מתוכן. עברו קרוב ל־20 שנה מאז ההתנתקות, במהלכן ננקטה בישראל מדיניות רופסת, חלשה, מכילה את הטרור, מה האנשים חשבו שיקרה עם זה? אם היינו עד היום בתוך עזה עם ראש ממשלה רופס כזה, לא 1,200 היו נטבחים אלא 8,000. הכניסו לשם טונות של כסף, ואחרי זה צועקים איפה השקט. אם היה לנו ראש ממשלה חזק, שלא נכנע לטרור, היה יכול להיות פה שקט. אבל עם ראש ממשלה חלש באזור כל כך אלים אי אפשר להתקיים לא בצפון ולא בדרום".
מבקרי ההתנתקות טוענים שהיא הביאה לעליית חמאס לשלטון ולהתעצמותו.
“חמאס נבחר ברוב עצום על ידי הפלסטינים שמאסו ברשות הפלסטינית המושחתת בלי קשר אלינו. בתקופה ההיא הטרור התבצע על ידי הרשות הפלסטינית. מה ישראל הייתה צריכה לעשות? להמליך ארגון טרור אחד במקום אחר בדם חיילינו? מה הטיעון פה בכלל? אנשים לא זוכרים שאת רצועת עזה עזבנו 11 שנה לפני ההתנתקות, ב־1994, בעקבות הסכמי אוסלו. הירי לעבר ישראל וגוש קטיף החל שנים לפני ההתנתקות. הרקטה הראשונה לשדרות נורתה ב־2001, ארבע וחצי שנים לפני היציאה מעזה, ואני אפילו לא מדבר על אלפי הפצמ"רים שהיו פה קודם. גוש קטיף לא היה חיץ לעוטף, הטרור עלה בקצב מעריכי ברצועת עזה, ומספר הנפגעים עלה בקצב כזה שמספר כוחות צה"ל שנדרשו לשמור על היישובים הוכפל ושולש".
אז לא עזבנו את עזה בגלל הטרור?
“לא, הסיבה האמיתית ליציאה מעזה הייתה כי היא לא נכנסה ללבם של הישראלים. יצאנו מכיוון שיותר מדי ישראלים הבינו את חוסר התכלית של 8,000 יהודים בקרב מיליוני שונאי ישראל, וזה בא לידי ביטוי בכל ההצבעות בכנסת ובבחירות שאחרי התנתקות. ועד כמה שזה כואב ומקומם למי שנאלץ להתפנות מביתו, לא כל המפונים התנגדו לפינוי, זה גם משהו שמנסים לתאר לא ביושר. לא כולם היו מקשה אחת. בשביל ירושלים, ולב יהודה ושומרון, גם שדרות או בארי, ישראלים מוכנים לשלם כל מחיר, אבל בשביל עזה הם לא היו מוכנים לשלם. עם ישראל לא יצא מעזה בניגוד לרצונו, עם ישראל לא רצה להיות בעזה. זאת האמת, ועם הטיעון הזה מבקרי ההתנתקות לא יכולים להתמודד".
ההתנתקות הביאה בחשבון שנטישת ציר פילדלפי תסיר את הפיקוח על ההברחות ותעצים את חמאס?
“הבאנו בחשבון את העובדה שכל עוד שלטנו בציר פילדלפי היינו הריבון בשטח. וכשאתה הריבון, אתה לא יכול לעשות את כל ההרס וההפצצות והמלחמה בטרור מבחוץ, כי מיד אנשי הצבא הופכים לפושעים מבוקשים בבתי דין בינלאומיים ברחבי העולם. דווקא השליטה הישראלית ברצועה מנעה מאיתנו את האפשרות לתקוף, כי היינו הריבון".
אביך דיבר לאורך השנים על החשיבות הביטחונית של גוש קטיף בפרט והיישובים היהודיים בחבל עזה בכלל. דוד לנדאו בספרו “אריק - חייו של אריאל שרון" ציטט אותו: “'לצאת מעזה', הם אומרים, מי צריך את עזה?', שלא לדבר על העיוות שיש בעצם ‘ההתנדבות' לוותר על חלקי מולדת, דבר ששום עם בריא לא עושה, אבל אולי יסבירו הם, כיצד ניתן יהיה לחיות כשאין אזור חיץ יהודי בין רצועת עזה, בה חיים כ־700,000 פלשתינאים עוינים, לבין סיני - מקור לא אכזב של טרור ואמצעי לחימה, ללא גוש התיישבות יהודי (חבל קטיף). מי יחסום אותם?".
“אבא שלי גם אמר ‘דין נצרים כדין תל אביב'. וזו הייתה טעות. הוא חשב שאולי אפשר יהיה לחיות ביחד. כשהוא היה ילד, לפני קום המדינה, חיו ערבים ויהודים ביחד, והיו רגילים לזה, אבל כשהוא הבין שהחיים ביחד הפכו בלתי אפשריים, הוא עשה את ההתנתקות. ב־7 באוקטובר הוכח שגם משני עברי הגבול כבר אי אפשר לחיות ביחד. מישהו יצטרך ללכת וזה לא אנחנו. אין לנו 21 מדינות בליגה הערבית, להם יש. שיחיו עם אחיהם. לנו אין לאן ללכת ולא נלך לשום מקום".
למה אביך לא הלך למשאל עם בנושא כל כך טעון?
"משאל עם זו לא פרקטיקה מקובלת בישראל. בסך הכל היה לו רוב מוחץ בכנסת, בכל ההצבעות. נתניהו, אגב, היה בעד ההתנתקות גם בממשלה וגם בכנסת. ביוני 2004 הוא היה בין מנסחי ההחלטה בממשלה. הוא אמר לאורי אריאל, שלא תהיה לך טעות, במשאל אני אצביע בעד. וב־2005 הוא שוב הצביע בעד. שמונה ימים לפני ההתנתקות הוא אמר, ‘אני מבין את השאיפה לצאת מעזה, תתפלאו, אני שותף לה'".
אולמרט סיפר בעבר שברגע האחרון אביך קיבל רגליים קרות והחליט לפנות רק חמישה יישובים, אבל הוא, אולמרט, הכריח אותו להשלים את ההתנתקות.
"אולמרט הוא אדם לא ישר, לא צריך להאמין לשום מילה שהוא אומר. עלוב שזה האיש שבא להסביר לישראל על הערכים שלה. היה עליו להסתגר בבושת פנים בביתו ולא להסתובב ולהפיץ את שקריו".
והיו אחרים שרמזו שההתנתקות הייתה קשורה לתיקים המשפטיים של אביך.
“זה שקר גס. אפשר לחלוק על העמדות של אבא שלי, אבל את הזכות שיידעו שכל מה שהוא עשה היה לטובת המדינה, הוא הרוויח ביושר. הוא כמעט מת פעם ועוד פעם, כל גופו היה מחורר מכדורים, ולמרות זאת המשיך לפעול למען המדינה והציבור. הרמיזות האלו מכוערות, מה גם שרוב העם תמך בו. אז מה, לכולם היה מניע נסתר, לנתניהו שהצביע פעם ועוד פעם היה מניע נסתר? זה לעשות לעצמך חיים קלים במקום להתמודד עם השאלה האמיתית של המדיניות הרופסת ותשלום הפרוטקשן לחמאס. זה פשוט לא ייאמן. איך ההתנתקות קשורה לאסון הגדול בתולדות המדינה שהתרחש במשמרת של נתניהו? ראש הממשלה כשל בתפקידו העיקרי לשמור על עם ישראל, הוא לא יכול להתחבא מאחורי אף אחד, אבל כל מה שהוא עושה זה לחפש על מי להטיל את האחריות".
מה דעתך על האומרים שצריך לחזור לגוש קטיף? שר האוצר סמוטריץ' אמר רק השבוע שיקיים בעתיד דיון על ההתיישבות בעזה.
"אסור בשום פנים ואופן לחזור ולהתיישב בתוך עזה אם יש שם עזתים. זה לא עובד לחיות ביחד, וכמו שראינו, גם משני עברי הגבול זה לא עובד יותר. צריך להיות שטח חיץ גדול ורחב מסביב לרצועה, וכל מי שייכנס אליו דמו בראשו. והצפון צריך להיות מסופח לישראל. כדי שיידעו שיש מחיר להתקפה".
השבוע ימלא עשור למותו של ראש הממשלה לשעבר שרון. חבר מפלגת הליכוד שפרש וייסד את מפלגת קדימה, היה לפני כניסתו לחיים הפוליטיים אלוף פיקוד הדרום ונחשב כמי שהכריע את הטרור ברצועת עזה בתחילת שנות ה־70. אבל יותר מכל היה חקלאי ואיש משפחה. בשמונה השנים האחרונות לחייו היה שרוי בתרדמת, וילדיו גלעד ועמרי סעדו אותו במסירות. “אבא נולד בתוך פרדס בצריף מוקף עצים בכפר מל"ל", מחייך בנו בגעגועים. “הוא היה פרדסן בנשמתו, וכששקע בתרדמת, הייתי מביא לו תפוז או אשכולית, מקלף לו שיריח, אחר כך הייתי שם לו כמה טיפות על הלשון, שיטעם את פירות המשק שכל כך אהב".
וזה עזר?
“אתה אף פעם לא יודע מה חודר ומה לא, ועד כמה האדם כלוא בתוך גופו. הייתי מדבר איתו, מבקש שיזיז אצבעות ולפעמים הוא הגיב, בפרט כשהשמענו לו קולות של בני המשפחה. היו רגעים שהוא היה מאוד ערני, עם עיניים פקוחות, והיו רגעים שפחות. הוא היה גדול, עם הבעה שלווה על הפנים, כמו בעל אחוזה ישן".
עשר שנים משנות משהו בגעגוע?
"הסיפור של אבא שלי הוא דרמה גדולה אבל לא טרגדיה. הוא חי חיים ארוכים ומלאים, עשה המון דברים, זכה לאהבה גדולה בחייו. קורות החיים שלו היו מספיקים לאלף בני אדם. הוא היה מגיע לחווה כמעט כל לילה, לא אהב את המעון בירושלים. אשתי ענבל הייתה מכינה לו מרק, והיינו יושבים ומדברים. לזה אני מתגעגע. היה כיף לשבת איתו, לשתות, לדבר, היה לו הומור נהדר, הוא לא היה איזה צנונית, היה חכם ומשכיל, התעניין בחקלאות, התיישבות, מים. הוא היה מסוגל לשלוח פתק למזכירה שלו מתוך ישיבות הממשלה, לשאול כמה מים ירדו, כמה עגלים נולדו. הוא היה אוהב אדם. כשיהודי נפגע בארץ או בעולם, אפשר היה ממש לראות באופן מוחשי כמה זה פוגע בו באופן אישי. הקטסטרופה של 7 באוקטובר בעקבות מדיניות של חולשה לא הייתה יכולה בכלל להתרחש במשמרת שלו. הוא היה מפרק להם את הצורה, זה הרי מה שהוא עשה כל החיים".
מה ההבדל לדעתך בין המנהיגות של ראש הממשלה שרון למנהיגות של ראש הממשלה נתניהו?
"אי אפשר להשוות בכלל, כי עצם ההשוואה מעליבה. אחד קר רוח, חכם, חזק, מצביא, עם כוח, מסוגל לקבל החלטה ולבצע אותה. מישהו, מפלגות שוליים או מחבלים, יכול לסחוט אותו? אי אפשר להשוות בכלל. זה לא אותה רמה. זה לא אותה ליגה. החולשה של נתניהו, מדיניותו הרופסת שמכילה את הטרור ומממנת אותו, עומדת בסתירה מוחלטת לכל מה שאבא שלי האמין ועשה בחייו. המחדל הגדול בתולדות המדינה התרחש במשמרת של נתניהו. בסוף מי שאחראי הוא מי שעומד בראש הפירמידה. הוא בעל הבית שקובע את המדיניות והוא האחראי לתוצאותיה, אין להעביר אותה, היא נעצרת על שולחן ראש הממשלה. כל כך עלוב שהוא לא לוקח אחריות על כלום ומסתתר מאחורי הטענה על ההתנתקות. אבל אין לי ציפיות ממנו. אבא שלי קיבל מציאות טרור ועשה חומת מגן. מה ביבי עשה כל השנים האלה אם הוא לא היה מרוצה מההתנתקות, חוץ מלהביא לחמאס מזוודות של כסף?".
מה אביך היה אומר על מחדל כזה?
"אבא שלי נאלץ להתמודד עם מחדל קשה במלחמת יום כיפור. הוא לא היה שותף לשאננות של גולדה ודיין, ובנאום בפניהם היה המתנגד הבולט ביותר לתפיסה שהובילו דדו ובר־לב. המחדל הפעם חמור שבעתיים, כי לגולדה לא היה את מלחמת יום כיפור ללמוד ממנה. שילמנו בדם כדי ללמוד במשך 50 שנה שאתה לא שופט את האויב לפי כוונותיו אלא לפי יכולותיו. אין לנו מושג בכוונותיו, יש לנו דרך להעריך את יכולותיו. פה היישובים הם קו הגבול, בעוד שלגולדה היו קילומטרים של סיני, ובתקופתה לא היה לנו מודיעין מתקדם או יכולת לשלוט במה שקורה בשטח המצרי כמו שיש לנו היום בתוך רצועת עזה. לכן המחדל של נתניהו חמור פי אלף מהמחדל של גולדה, וגם המחיר נורא יותר".
"על העובדה שנתניהו היה שבוי בקונספציה וסיפר לכולם שחמאס מורתע אין מחילה. בכל שנות שלטונו, נתניהו הוביל מדיניות של הכלה וחולשה. הם יורים וחופרים מנהרות טרור, שורפים את שדותינו, והוא ממשיך להכניס פועלים לישראל וחשמל ודלק ומים ומזוודות של כסף לרצועה ומממן את הדבר הזה שנקרא חמאס וטרור. הוא לא הבין שמרגע שיצאנו מעזה, אין לנו אחריות עליה. וזה ממשיך גם עכשיו, עם האספקה לאויב בשעת מלחמה. האמריקאים תספקו את הטליבאן או את סדאם חוסיין בזמן המלחמה? העזתים זקוקים נואשות לאספקה כדי להחזיק מעמד ולהילחם, ואנחנו במקום להדק את הטבעת ולחנוק אותם כדי לסיים את המערכה מהר ככל האפשר, מאפשרים את הגישה האווילית הזו של אספקה לאויב שמאריכה את המלחמה. וכולם מסתכלים על הטירוף הזה ולא עוצרים אותו".
הכנסת הסיוע לעזה היא דרישה של האמריקאים, ובלעדיהם היינו במצב הרבה יותר מורכב.
"נתניהו בעצמו אמר בעבר שישראל היא מדינה ריבונית, וההחלטות שלנו במלחמה מבוססות על שיקולים שלנו. ונניח שהוא לא דובר אמת, והתקפל בפני הלחץ האמריקאי כי היחסים עם ארצות הברית הם מרכיב מרכזי בביטחון הלאומי, אין ספק, אבל אתה צריך לבחור את הדברים שאתה מתעקש עליהם. אבא שלי פגש את הנשיא בוש 13 פעמים כשהיה ראש ממשלה, ולא תמיד הסכים איתו על הכל, אבל האמריקאים ידעו שכשהוא אומר כן זה כן, וכשהוא אומר לא, הוא מסביר למה. מה הטעם להיכנס לקטטות מיותרות עם האמריקאים על נושאים לא רלוונטיים ולהתקפל בנושא הכי חשוב? יש דברים שצריך להתעקש עליהם, כי אנחנו משלמים עליהם בדם. אבל נתניהו טוען אחרת, שהוא היחיד שמקבל את ההחלטות ואין עליו שום לחץ, ואם נאמין לו, הטירוף הזה רשום על שמו. אז מה יותר גרוע, ראש ממשלה שמתקפל או ראש ממשלה שמקבל החלטה אווילית ומסוכנת?".
הסיוע ההומניטרי מיועד לאוכלוסייה האזרחית בעזה.
"במלחמה נגרם סבל גם לאוכלוסייה אזרחית וחמאס הוא לא נטע זר בעזה. הוא נבחר ברוב עצום ונהנה מתמיכה, בניגוד מוחלט לגישה הישראלית שמתארת שני מיליון עזתים כבני ערובה בידי חמאס. עזה היא מדינת אויב, ואם אתה לא מתייחס אליה ככה ומנסה לחפש בפינצטה את המחבלים בתוך האוכלוסייה, אתה מקשה על עצמך במאבק בטרור ומאריך את המלחמה. העזתים הם לא בני ערובה, ראינו את צהלותיהם על הטבח ועל הזוועות ב־7 באוקטובר, יש לזה מחיר. זה לא הגיוני ולא מוסרי שיש מאות אלפי ישראלים פליטים בארצם, ואנחנו ממשיכים לטפל בעזתים. זה מטורף. מוטב שנתניהו ידאג לתושבי ישראל המפונים שהפקיר במקום לדאוג לתושבי עזה ולנהוג בחוסר אחריות כלפי הלוחמים שלנו. אבא שלי היה איש חזק, קר רוח, לא נכנס לפאניקה כמו נתניהו. הוא היה שקול ואמיץ והיה מסוגל לקבל החלטה קשה ולעמוד מאחוריה".
"לעומתו, ראש הממשלה הנוכחי מכנס כל רגע מסיבת עיתונאים, משדר היסטריה, כל אחד מאיים עליו, סוחט אותו, פעם זה בן גביר פעם זה סמוטריץ', הוא לא מעז לעשות דיון אם הוא לא מקבל אישור מכל מיני סיעות. וככה זה שנים על שנים. מה הוא חשב לעצמו כשדחף לחמאס את כל מיליוני הדולרים, לאן הוא חשב שזה הולך? ואז, כשהכל מתפוצץ הוא, שתמיד ראשון לקחת קרדיט, האחרון לקחת האחריות".
ב־7 באוקטובר הקפיץ שרון את בנו ליחידתו כשהחל הירי לעוטף. חזר מהנסיעה ושני בניו ואחיו כבר היו בעמדות הירי בחוות שקמים. “זה היה קרוב מאוד, המחבלים הרי הגיעו רחוק יותר מהבית שלנו", הוא אומר בפשטות, “אז הבן הגדול ארגן את ההגנה על המשק, וכולנו היינו בעמדות מוכנים להילחם. רק כשראיתי שהמחבלים לא מגיעים אלינו, רצתי למילואים".
הופתעת מעוצמת המחדל?
"חודשים ארוכים לפני המלחמה ראיתי את האיום, אומנם בגבול הצפון, אבל זה אותו רעיון. חשבתי לעצמי שאפשר כבר לכתוב מראש את מסקנות ועדת החקירה. כי ראיתי שאנחנו מכירים היטב את האיום אבל התשובה של צה"ל לא מספקת. אם ההפתעה הזו הייתה תופסת אותנו בצפון ולא בדרום, התוצאה הייתה הרבה יותר גרועה. הדבר הזה יצטרך להיבדק במסגרת ניקוי אורוות כללי, לא רק ראש הממשלה, גם הצבא יצטרך לעשות תחקיר עומק ולא לטייח כלום. כל המדינה צריכה לעבור ריסטארט למערכת היחסים שהיא הרגילה אותנו אליה".
"יהיה צורך לנקות את הריקבון לעומק ולייצר סדר חדש, לא רק בפוליטיקה, לא רק בצבא. כי מה שקרה פה לא היה קשור רק למחסור בכסף או בציוד אלא גם במערכת היחסים בתוכנו. בחלוקה הלא שוויונית, במערכות המסואבות. בכל תחום שאת נוגעת בו יש בעיות. אנרכיה בנגב, אובדן המשילות, הפשע שמשתולל, הסחבת בפרקליטות, האכיפה הבררנית, חלוקת נטל המס, חלוקת נטל השירות. כל העסק צריך להיראות אחרת לגמרי. גם השירות הציבורי חייב להיות ידידותי לאזרח. מבחוץ זה נראה מחוץ לכל הקשר, אבל מצב שבו כשצריך היתר בנייה ושולחים אותך עם טופס טיולים לעשרה משרדי ממשלה שיחתמו לך במקום לגמור סיפור תוך שבוע, מעיד על ריקבון מלמעלה שחלחל לכל המערכות. ואני בכלל לא מדבר על הטירוף של משרדי הממשלה המיותרים. משרד המורשת ומשרד המסורת, משרד למודיעין ומשרד לפיתוח אזורי. איך הם לא מתביישים להתעקש על קיומם המיותר בזמן המלחמה. צריך לנער את כל זה ולדרוש שירות לאומי משמעותי מכל האזרחים גם החרדים והערבים. שיראו בזה זכות, רק ככה תהיה איזו משמעות לקורבן הנורא שנאלצנו לשלם".
והחטופים?
“זה הדבר הראשון שצריך לעסוק בו. לייצר עוד ועוד מנופים למענם. להודיע שאף עזתי לא חוזר להיכן שהיה גר קודם עד שכל החטופים חוזרים הביתה. צריך לייצר להם תמריצים, להציע מחירים גבוהים למי שיחזיר חטוף חי, בפער גדול על פני גופות כדי שיהיה להם משתלם להחזיק אותם בחיים בבריאות טובה. להתעקש מולם כדי שיהיה להם מה להפסיד, לא להתקפל. לעשות גם עסקים עם השטן כדי להחזיר אותם".
מה אתה מציע לעשות ביום שאחרי?
“בסוף המלחמה, השטח בצפון הרצועה צריך להישאר בידי ישראל, כשהוא ריק מאוכלוסייה. כי חייב להיות מחיר להתקפה על ישראל. לא יכול להיות שזו רק אופציה לרווח. את חמאס לא מעניינים חיי האזרחים בעזה, גם לא ההרס ברחובות, רק האדמה מעניינת אותם. וזה צריך להיות המחיר שישלמו כדי שגם בלבנון וגם במקומות אחרים יראו ויידעו ויבינו שלהתקפות על ישראל יש מחיר כואב".
המשק של משפחת שרון גדול ומשגשג גם בזמן מלחמה. הבתים שבתוך האחוזה מתרווחים להנאתם על כרי דשא עצומים, מוריקים ומטופחים. כל המשפחה בחווה. עמרי, שהיה הדומיננטי מבין שני הבנים ונעלם מהרדאר הציבורי, מתגורר בצמידות לגלעד וביחד הם מנהלים את המשק בשגרה וגם בשעת חירום.
“עמרי הרבה במילואים", אומר שרון בחמימות. "בזמנו הוא הגיע לעזור לאבא בכל הנושא הפוליטי, כי אבא שלי היה שר טוב וראש ממשלה מצוין, אבל היה פחות בקי בענייני המנגנון המפלגתי. אני זוכר שפעם הגיעה קבוצת שתדלנים וניסתה להדיח אותו למשהו, והוא, בלי גינונים מיותרים, נתן דפיקה אדירה על השולחן ואמר, ‘שוד לא יהיה פה'. בתוך הפער הזה עמרי נכנס כדי לסייע לאבא, והיה שותף לחוק החופים ולהקמת חדר היולדות בסורוקה, וגם היה פעיל מאוד בוועדת החוץ והביטחון. היום הוא פקח מתנדב ברשות הטבע והגנים, ומומחה גדול לצמחים, לבעלי חיים, למוזיקה ולאמל"ח. הוא רבגוני, אבל הפוליטיקה כבר לא מעניינת אותו".
ואותך?
“אני רוצה להשפיע. אני רוצה לשנות. אני חבר ליכוד שלא יכול להסכים עם הבריחה מאחריות של נתניהו, שעומד בראש המפלגה. זה מביך, זה עלוב. זה פתטי. חלקתי תמיד על התפיסה הזו שהוא הוביל, וגם עכשיו אני יכול להעיד שכל אחד שיוצא נגד המדיניות של נתניהו, מיד מנסים לצייר אותו כשמאלן או כבוגד. אני חושב שהמדיניות שהוא הוביל וממשיך בה גם היום במלחמה היא לא ליכוד ולא ימין. היא סתם איוולת. חלפה שנה מכינון הממשלה, ותפקידו המרכזי של ראש הממשלה לשפר את חיינו. יש תחום אחד שמצבנו בו טוב יותר? כל מי שעיניו בראשו רואה שהמנהל נכשל. אולי עובדי האלילים שלו לא רואים, אבל כל מי שעיניו בראשו רואה. ואני רואה. אני איש ליכוד, אוהב את המפלגה, את האנשים, אפשר להיות כמוני ועדיין לחלוק על המדיניות הרופסת של נתניהו. ליכודניק אמיתי צריך להיות נאמן לעצמו ולא להתנהג כיס־מן פחדן".
זה מה שחושבים היום חברי הליכוד בממשלת נתניהו?
"רבים מהנבחרים שלנו שם פחדנים, חושבים כמוני אבל מפחדים לדבר. הם לא מבינים שבפחדנות לא בונים מנהיגות. התפקיד הראשון של ראש הממשלה הוא לשמור ולהגן על תושבי המדינה, והכישלון בחובה הבסיסית הזו מחייב את ראש הממשלה לקחת אחריות. הוא יהיה חייב לעשות את זה. נחשול הזעם הציבורי לא יותיר לו שום ברירה. או שהוא ילך הביתה בבושת פנים, או שהוא ינסה להיאחז עוד קצת בקרנות המזבח ואז ילך עם עוד יותר חרפה ובושת פנים. בדיוק כמו שהיה אחרי יום כיפור וועדת אגרנט, שלא עזרה לגולדה ולדיין. העם סילק אותם. הפעם זה פי אלף יותר חמור, כי נוצרה זהות לא אמיתית בין נתניהו לליכוד. כמו שלואי ה־14 לא היה ישות אחת עם צרפת, ככה נתניהו זה לא הליכוד".
"המדיניות שלו בכלל לא קשורה למדיניות הליכוד. הכלת הטרור, תשלום פרוטקשן לחמאס, אספקה לאויב במלחמה, זה לא ליכוד, ואם הליכוד חפץ חיים ורוצה להיות מעורב בתיקון, בשיקום ובבנייה של ההרס והחורבן הזה, הוא יהיה חייב להתנער מנתניהו. אנחנו בליכוד נהיה חייבים להחליף את ההנהגה הכושלת הזו שלא לוקחת אחריות".
עד כה, ולמרות מה שעבר עלינו, אין חברי ליכוד שקוראים לנתניהו ללכת הביתה.
“הבעיה היא עם הקרנפים. אלה שיודעים את האמת ומפחדים לדבר עליה. הם לא אומרים מילה, כי יש להם שאיפות לרשת את נתניהו. הם לא מבינים שבפחדנות לא בונים מנהיגות. יש קבוצה קטנה בליכוד של עובדי אלילים, וכשבמשמרת של האליל מתרחש המחדל והאסון הכי נורא שקרה למדינה בתולדותיה, במקום לקחת אחריות הם מנסים להתחבא מאחורי שרון ורבין ובן־גוריון והרצל ולזרוק את האשמה על כל אחד אחר זולתם. גם השופרות שלו, עיתונאי החצר, ממשיכים לעבוד כרגיל. העובדות פחות מעניינות אותם. זה לא שיש להם קו אידיאולוגי, זה פרסונלי לחלוטין. הם יאמרו מה שהוא יגיד להם לומר. הם רצים עם דף מסרים, עם שופרות. הם מזוהים עם הליכוד, אבל זה לא הליכוד".
אז מה אתה עושה במפלגה הזו?
“ניסיתי להיבחר בפריימריז, ולא הגעתי מספיק גבוה. מתוך 32 חברי כנסת של הליכוד שמכהנים היום, 19 קיבלו פחות קולות ממני בגלל השיטה והשריונים. וזה בסדר. האם נתניהו הפריע לבחירתי? ברור. הוא לא דמוקרט גדול. הוא לא אוהב שמפריעים לו, ואפשר לראות שכל מי שקודם והתמנה אצלו נזקק לאלמנטים של חנופה ויישור קו, גסות רוח ואלמנטים של טירוף בתמהיל משתנה".
אז למה אתה נשאר שם?
“כי אני עושה מאמץ שהליכוד ייראה אחרת. לא הייתי יכול לצאת נגד הממשלה הזו אם הייתי בפנים. אולי לכן נעשה עמי חסד שלא נבחרתי. אני חבר שיודע איך צריך להיראות היום שאחרי ומה צריך לעשות פה כדי לשרוד ולשגשג".
יש לך שאיפות להנהיג את המפלגה?
“אני איש ימין ואני רוצה להשפיע. חשוב לי שהליכוד יהיה שותף בתיקון, וכדי לעשות את זה הוא חייב להתרענן ולרענן את השורות, אחרת נעוף לאופוזיציה ובצדק. עכשיו מלחמה, אבל ביום שאחרי אעשה כל מאמץ שהשינוי הזה יקרה".