תושבי העוטף המפונים: "עד שאין חמאס אין לי מה לעשות שם"

האוכל של קיבוץ מזרע הומה אדם בשעת צהריים. חברי קיבוץ גבים המפונים מרגישים כאן בבית: האוכל טעים, המארחים מחבקים והם גרים ביחידות של כפר הנופש. במדשאות סביב מתאספים בני הנוער שחזרו מבית הספר, ואפילו הקלנועיות משותפות כאן. אבל מבט אחד במשחקי החצר של ילדי הגן, מגלה את עומק הטראומה: פעם הם ממחיזים צוותי חילוץ שבאים להציל פצועים, פעם הם תינוקות בוכים, ופעם הם שדרני חדשות. התחפושות הכי מבוקשות הן של גיבורי־על. אין עצבות, אמרו לנו הורים, אבל יש מסתורין. ושתיקות של ילדים בני 4.

אין לאן לחזור ואין פיצויים: תושבי עוטף עזה מוצאים עצמם במלכוד

“כל ערב התאומות שלי בנות ה־4 שואלות: ‘מחר אפשר לחזור לגבים?’, ואז מתחיל שיח: אחת מסבירה שאי אפשר, יש שם מלחמה, והשנייה שואלת, ‘יש עוד בומים? אבל נגמרה המלחמה’. ואני משיבה שכשיהיה בטוח לחזור, נחזור. ביני לבין עצמי, לא יודעת לומר מתי”, מספרת מיטל מזל תרים־ליאני, אם לשישה, שעד לפני שלוש שנים הייתה בתפקיד בכיר בצה”ל, ובלי שבכלל תכננה, מצאה עצמה מנהלת את מטה הקהילה ונותנת מענה בהתאקלמות במזרע, ביחד עם מתנדבים נוספים.

קיבוץ גבים ניצל מחדירה באותה שבת שחורה, בזכות גבורתם של קצין חבר הקיבוץ, כיתת הכוננות והרבש”צ שלחמו במחבלים בשער והבריחו אותם. הם נפצעו ופונו לאחר שעות. שניים מחברי הקיבוץ נרצחו - זיו חג’בי במסיבת נובה ושלומי דוידוביץ שהיה בצעידה בשדות. התופת נמשכה 30 שעות בתוך הממ”ד עד שהגיעו המחלצים.

“בזמן הזה אנחנו בממ”דים שומעים הכל בשקט ללא חשמל, והתעדכנו רק מהרשתות החברתיות”, מספרת תרים־ליאני. “שמונה שעות כיתת הכוננות שלנו תפקדה לבד. לא היה שום גורם מכוחות הביטחון שהגיע. אנחנו גרים ממש קרוב לגדר ושמענו הכל - צרחות ואש וירי. משבת ב־6 וחצי בבוקר, עד למחרת ב־15:30 כשנתנו לנו לצאת. בלי צרכים, בלי אוכל ובלי ידיעה מה קורה בחוץ” .

לפנות בוקר, נשלחה הודעה שישלחו אוטובוסים ממוגנים לצורכי פינוי. בצהריים כבר היה ברור שהם לא יגיעו, ועליהם להתפנות לבד. “לאחר 30 שעות בחרדת מוות בממ”ד, ולאחר שארזנו במהירות האור, התפנינו משפחות מפורקות, ילדים מבוהלים, באי־ודאות וחוסר אמון בהכל”, מספרת מירב רוזן, אלמנה ואם לשלושה, אשת חינוך ומרצה, שממונה על גיוס הכספים ועל החינוך בקהילה במזרע. “תמיד אמרנו שזה לא יכול לקרות, אנחנו רחוקים ויש מחסומים וצבא. והגענו לכאן ונדרשנו להצמיח קהילה. מיטל הקימה צוות וחיפשה כוחות פנימיים כי כולם מפורקים. קראנו לאנשים חזקים בשילוב אלה שאם לא ייקראו לעשייה, הם עלולים להתפרק ביחד עם המשפחות. היה חשוב לשקם את הקהילה”.

“להריח את הבית”

מאז ה־8 באוקטובר הם במזרע, כ־400 איש, המהווים כ־75% מהחברים. בקיבוץ נותרה ההנהלה, כיתת הכוננות ומספר קשישים. השאלות והצרכים נולדו תוך כדי תנועה. תרים־ליאני, רוזן, יניב כהן ועוד מספר חברים קיבלו על עצמם לדאוג לצרכים הרבים מיד לאחר הפינוי, פשוט כי לא היה מי שיתפעל וייקח פיקוד. כולם בהתנדבות, כולם משלמים מחירים כלכליים ומשפחתיים אבל חדורי מטרה ועשייה. “הצרכים נחלקו לשניים: צרכים חומריים - החל מבגד ומברשת שיניים ועד מכונת כביסה. והשני הוא המענה הרגשי ובניית חוסן”, מסביר כהן, איש הייטק שממונה על הלוגיסטיקה במזרע. “אנשים הגיעו בלי כלום. הבנו שחייבים לייצר שגרה, קודם כל לילדים, מה שיאפשר להורים גם להתפנות, בין שזה לעבודה ובן שזה לבכות בחדר לבד. וזה מה שהוביל אותנו. החדר צפוף למשפחה שלמה ואי אפשר למשל לצפות בטלוויזיה ולעשות זום, אז עלה רעיון לבנות פרגולות שיאפשרו ישיבה בחוץ. צימר אולי נשמע מגניב, אבל הסיטואציה היומיומית קשה. אין למשל מקומות אחסון, חיינו על מזוודות. ועלה צורך לרכוש ארונות כתר. בהמשך עלו צרכים כמו תנורי חימום, שמיכות ועוד. ההבנה שזה לא יהיה קצר נפלה מהר מאוד ואז יכולנו לתכנן לטווח ארוך”.

אחד מהצרכים הראשונים היה גני ילדים. מיד התגייסו למשימה צעירי הקיבוץ, בהם ילדיה של רוזן, גננות בהווה ובעבר, ותושבי האזור שהתגייסו לסייע. די מהר הם העמידו מערכות חינוך לכל הגילים. “את הכל בנינו מחדש, משלב ההקמה של גנים ובתי ספר, בשיתוף ובעזרה של מנהלת מחוז הצפון במשרד החינוך ומנהלת החינוך במועצה שלנו”, אומרת רוזן. “עכשיו התפנינו לעסוק גם בחינוך החברתי. הילדים נמצאים בפעילות מהבוקר ועד שעות הערב. זה מאפשר טיפולים ופיתוח חוסן וגם נשימה להורים”.

מה שהכי חסר להם הוא עשייה יומיומית שמבטאת שגרה, פעולות פשוטות כמו להשקות עציצים, להסיע לחוג או לבשל ארוחת שישי. טעמים של בית ואפילו ריחות של כביסה התגלו בהמשך כצורך משמעותי. הרעיון של הקצאת חדר לשמירה על האינטימיות לזוגות עלה כאחד הצרכים, אבל בינתיים נשאר כמעין בדיחה. עם הזמן הם גילו שיש ניואנסים שרק הם, כמי שחוו תופת, יכולים להבין. “בתחילה הגנים היו באוהלים. ומיד הבנתי את המשמעויות, מעבר לחום וקור", מספרת תרים־ליאני. “היה לי ברור שהאפקט של הגשם יהיה טראומטי. צריך להבין, קולות הגשם על האוהל הם כמו בומים ויריות, ומי שלא חי את זה לא חושב על זה. שאלו אותנו מה רע באוהלים, והסברנו שגשם אחד והילדים בורחים מפה. ובהמשך מצאנו מבנים”.

“עכשיו עולה צורך במטבחי חוץ כדי לאפשר בישול", אומרת רוזן. “הופתענו למשל שעלתה בקשה המונית למכונות כביסה ולא הבנו מדוע, כי יש מכבסה במזרע. ואז התברר שזה ישב על צורך נפשי של להריח כביסה כמו בבית”.

רוזן לא מסוגלת לבקר בגבים. הבית שלה מפורק וניזוק מירי. תרים־ליאני הייתה פעמיים חפוזות כדי להצטייד ובלי הילדים, וכהן קפץ עם המשפחה בדרך להוריו בדרום. “ביקרנו פעם אחת והרגשנו זרים בבית שלנו”, הוא אומר. “היו בומים מטורפים והילדים אמרו, ‘אבא בוא נלך הביתה למזרע’. זה קרע אותי, כי מזרע זה הבית? מה עושים עכשיו? והבנתי שמבחינתי בית זה מקום שאתה מרגיש בו בטוח. אז כרגע זה כאן במזרע. יש פה שגרה, רוגע, אווירה מוכרת והכי נוח פה. בחרתי בגבים בגלל הקהילה, האווירה הכפרית, הקרקע. אני יודע שאני רוצה לחזור לבית ולשגרה, אבל הילדים לא. כרגע הצער העמוק הוא של ‘זנחתם אותנו’”.

האמירה שחוזרת על עצמה בשיח היא שזאת אותה הקהילה, אבל היא אחרת. שאלת השאלות היא מה יהיה ביום שאחרי. סוגיית הלכידות מעסיקה את כולם. התחושה היא שמשהו במבנה הישן, ביחסי הכוחות הקודמים שלא הוכיחו עצמם בשעת משבר, חייב להשתנות. “יש מחלוקות כמו בכל קהילה, כל אחד עושה מה שהוא מסוגל מבחינת רצון, מעורבות ויכולת", מסבירה תרים־ליאני. "יצרנו צוות חזק שנתן מענה וקרא לכולם להצטרף. ויש את אלה שעסקו בשגרה בתפקידי קהילה ולקחו את זה לפסים אישיים וזה צף. אני חייבת לומר שהעשייה לא נפגמת כי זה למען הילדים והכלל, אבל בסוף יום עם עצמך, את אומרת איפה הלכידות? ה־7 באוקטובר באמת לא שינה משהו? בעלי התפקידים צריכים להתחבר לכוחות הקיימים ולעבוד בשיתוף פעולה”.

“בשורה התחתונה, עלינו ללכד את הקהילה נטו בפועל ולא במילים", אומר כהן. "לפחות להגיע ל־%80 שנדע מה נכון וטוב לנו, כי אם לא, כשנחזור זה יהיה more of the same, ואני מפחד מהיום הזה”.

איזה מחיר אישי אתם משלמים?
“אני משלם את המחיר בעיקר בעבודה ויש גם קשיים נוספים בבית. הילדים שואלים למה אני לא איתם, כי אני פה ואני נקרע. הסיטואציה הכי דורשת את הנוכחות שלי במשפחה ואני לא שם”.

“בעיקר בכיס”, מוסיפה תרים־ליאני. “המענק לא מתקרב לכסות את מה שרגילים לו וגם העיסוק עם הילדים - לקלח, להסיע, הרדמות - פוגע גם ברמה הזוגית וייתן אותותיו בהמשך. אנחנו בקושי ישנים ויושבים לתפעל ישיבות צוות גם ב־2 בלילה ובשבתות”.

ויש גם מחיר טוב?
רוזן: “לגמרי. גילינו פה כוחות שלא ידענו על קיומם, ומעל לכל - הילדים שלי קיבלו דוגמה לאיך אמא משתלטת על הכל. על 30 שעות בממ”ד, פינוי, בלי עבודה, בלי בית, והם ראו את אמא קמה על הרגליים ומקימה קהילה. זה יפגוש אותם בצומתי החיים שלהם, שידעו לפעול ולעשות מה שצריך”.

“לחזור למציאות אחרת”

הצעת המדינה לפצות את מי שיחזור לגור בעוטף בינואר אינה תקפה לגבי גבים הממוקם בקו ה־4 קילומטרים, ונכון לעכשיו יש הארכה למימון השהות במזרע עד 29 בפברואר. מה יהיה אחר כך? לא ממש ברור עדיין.

“אני רואה פסול במענקים כי אתה שם כסף במשוואה ואנשים ישקלו אם להסתכל חברתית, קהילתית או אישית, ממקום של בעיות פרנסה”, אומרת תרים־ליאני. “ואני לא שופטת, כי אם בסוף תחזור לאותה מציאות אז תעדיף לקבל את הכסף, כי המציאות תישאר זהה וזה לפגוע בקהילתיות. מספיק שאחד או שניים יחזרו ואתה מפרק את הקהילה, הנשארים מאחור ייוותרו תלושים. הבומים לא ייפסקו, לא נהיה יותר מוגנים. אין מערכת חינוך. כל השגרה שבנינו תיעלם ואנשים יסתגרו בארבעה קירות”.

“אנחנו צריכים לחזור למציאות אחרת. אי אפשר לחזור לאותה אחת שבה יש צבא וגבול וזה בסדר. אם זה יקרה, לא עשינו בזה כלום”, אומר כהן. “אף אחד לא יודע מתי זה יסתיים ובהמשך ההחלטה תהיה בידינו. אם לחזור, למה מצפים, אני רוצה, הילדים לא מוכנים. ושאלת המיליון היא מהו הדבר שבזכותו אחזור. לא יודע כעת. ביטחון? רוגע? גם אם יהיו חומה, תעלה, גדר וגדוד של צבא, אני לא בטוח שזה מה שיגרום לי לביטחון. זה נפגע ברמה אחרת ושם צריך לתת מענה”.

ההחלטה כיום היא שכל קהילה רשאית לחזור בקצב שלה, ובימים אלה מתגבש סקר מטעם הנהלת הקיבוץ לשיקוף רצון קהילת גבים. “ל־400 איש יש 900 דעות והשאלה היא אם נצליח להגיע לעמק השווה”, אומרת רוזן. “מה צריכה להיות ההיערכות, ביטחונית וקהילתית? האם יסכימו לחזור תוך כדי לחימה? אלו שאלות טובות. אני מנחשת שאם ניאלץ לשלם על השהות כאן, כל אחד יעשה את השיקול שלו”.

באילו תנאים תסכימו לחזור?
רוזן: “היום לא אסכים. תנאי ראשון זה ביטחון, דפוס פעולה ותפקידים ברורים של מה קורה בתרחיש חוזר, חלילה. שכולם ידעו מי מתפנה לאן, מי לוקח אחריות, לאיזה שער להגיע וכו’, גדרות, כיתת כוננות. להרגיש בטוחה. כרגע אין הכנה כזאת. ודבר שני - ביטחון זה שאין חמאס. שהצבא יסיים את העבודה. עד שאין חמאס אין לי מה לעשות שם”.

תרים־ליאני: “אני אחזור עם הילדים. אבל צריך כבר לפעול. למשל מיגון בתי ילדים וגנים, שערים, מבני ציבור. אפשר כבר להתחיל עבודות, אז למה לחכות שנחזור?”.

“כרגע מילאנו את התפקידים על בסיס התנדבותי מתוך רצון לעשות טוב לכלל הקהילה, ואני לא בטוח שזה יחזור להתקיים בגבים כשנחזור. מאוד מקווה שכן”, אומר כהן.

על אף הקושי, כולל ביקורת מבית, הצוות של גבים עושה לילות כימים למען הקהילה. הטלפון לא מפסיק לצלצל עם בקשות, מהובלה של מיטה מהדרום עד לתוכנית העבודה לעתיד. הם כבר בנו אותה והגישו למנהלת “תקומה”. כעת, מבחינתם, נותר רק לקוות שמה שהיה הוא לא מה שיהיה. “אני הכי מתגעגעת לעבודה ולתלמידים שלי”, אומרת רוזן, שאיבדה תלמידים וקולגות בטבח. “תאחלו לנו שנצליח להיות שוב אנחנו. אני לא אהיה שוב אותו אדם. משהו נשבר בי. מתפללת שאוכל להתמודד ושזה יהפוך קהה יותר. שלא אתעורר בכל בוקר ואבדוק אם זה באמת קרה. כי את כל הזמן שם, כל הזמן תסריטים בראש. הכל מפחיד, חרדה לילדים, כלום לא אותו דבר, כי אתה יודע שבדקה החיים הבטוחים שלך יכולים להשתנות. מאחלת שהתחושה הזו תרפה ממני קצת. ושאצליח להתאבל”.

“לכידות בעיניי הכי חשובה”, מוסיפה תרים־ליאני. “אנשים נרצחו וחיילים נופלים, ולכן זה מתבקש. ברמת הקיבוץ והקהילה קודם כל. שאנשים ייזמו, לא לחכות שיפנו אליך ויבקשו, אלא לתת בלי חשבונאות. ואני הכי מתגעגעת לבית ולמרחב, לעשייה ולשקט של סוף היום”.

“אני מתגעגע לשגרה, עם כל התלונות שלה”, אומר כהן בחיוך. “להיות בסיטואציה שאני בוחר ולא נכפית עליי. ומה לאחל לי? שהבית שלי יהיה שלם. הבית הפרטי שלי וגבים כקהילה”.