מרכז טאוב מפרסם הבוקר מחקר תחת הכותרת "רגישות אקלימית ואסדרה לוקה בחסר: אתגרים בתחום הסביבה והבריאות בישראל", במסגרת דוח מצב המדינה השנתי שלו.
החוקרות מאיה שדה וד"ר רקפת שפרן־נתן מציגות תמונת מצב מדאיגה: תדירותם ועוצמתם של עומסי החום נמצאות בעלייה מתמדת, אך לא ננקטים צעדים מתאימים להתמודדות עם התופעה. שיעורי ההטמנה של פסולת בישראל, שהם מהגבוהים במדינות המפותחות, תורמים לרמה הגבוהה של פליטות גזי חממה בישראל לצד נזקים נוספים כמו פליטת מזהמים לאוויר וזיהום הקרקע והמים, וגם החשיפה לזיהום אוויר תוך־מבני הולכת ומתגברת.
החוקרות מדגישות שיש קשר הדוק בין שלושת הנושאים הללו וכי יש להם השלכות קריטיות על בריאות האוכלוסייה. המחקר נערך במסגרת יוזמת מרכז טאוב למחקר ומדיניות סביבה ובריאות, שפעילותה נתמכת על ידי קרן יד הנדיב.
בחלק המחקר על התמודדות הממשלה עם חלקה של ישראל במשבר שינויי האקלים הגלובלי וההיערכות אליו קובעות החוקרות: "בטיוטה של חוק האקלים, שאושר בקריאה טרומית, נקבעה כיעד ביניים הפחתה של פליטות גזי חממה ב־30% עד שנת 2030 ביחס ל־2015, יעד נמוך משמעותית מהיעדים שקבעו לעצמן מדינות האיחוד האירופי, שהתחייבו להפחית 50%־55% מהפליטות. היעד הסופי שישראל הציבה לעצמה הוא איפוס הפליטות עד שנת 2050, אך יעד זה אינו סופי או מחייב, ולנוכח העובדה שהחוק עדיין לא עבר בכנסת קשה לדעת אם תצליח לעמוד בו. בינתיים רמת הפליטות לנפש בישראל נשארת גבוהה יחסית לשאר מדינות ה־OECD".
עד שנות ה־80 העלייה בעומסי החום ניכרה בעיקר בדרום הארץ, ולאחר מכן היא התפשטה גם אל פנים הארץ ואל מזרחה, כולל רמת הגולן. "אין עיסוק משמעותי של הממשלה בכל הקשור לחשיפה מתמשכת לעומסי חום המשפיעה על הבריאות, כשהסיכון לתמותה מטמפרטורות גבוהות הולך וגדל, גידול של 1.47% בביקורים במיון עם כל עלייה של מעלת צלזיוס אחת".
נושא ההצללה מוזכר גם הוא, כאשר בתל אביב, חיפה וירושלים אחוז ההצללה הטבעית בעצים עולה עם העלייה במעמד החברתי־כלכלי, ונכון לשנת 2022 פחות מ־1% מהרחובות בישראל מוצלים די הצורך (לפחות 50% צל).