אחים שכולים מספרים: כך התמיכה ההדדית עוזרת לנו להתמודד עם האובדן

ליטל: “אני בת 38 מבר גיורא, נשואה עם שני ילדים ואחד בדרך, ואני עובדת בתור נציגת שב”ס בהיכל הזיכרון הממלכתי. אנחנו ארבעה אחים, שני בנים ושתי בנות. דקל, הצעיר ממני ב־15 שנה, הוא האח הקטן, פער גילים שלא הורגש מעולם. דקל היה ילד צנוע וביישן מאוד אבל רודף צדק ומאוד בוגר לגילו. בגיל 15 הוא החליט ללכת לפנימייה הצבאית בחיפה מתוך רצון לעצב את עצמו. לאחר מכן הוא יצא לשנת שירות באטלנטה מטעם הסוכנות היהודית, וזו הייתה מעין סגירת מעגל כי לפניו אני הייתי גם שליחה של הסוכנות היהודית באטלנטה. אחרי שנה הוא התגייס לצבא והגיע למגלן. בסיום המסלול הוא יצא לקורס קצינים, שם הוצע לו להגיע לגולני, והוא קיבל זאת בידיעה שהוא יוכל לקבל טירונים ולעצב אותם ולהחדיר בהם את הערכים שלו.

"גיבור מלא אהבת הארץ": סא"ל רועי יוחאי יוסף מרדכי מובא למנוחות
הותירה אחריה הורים ושלושה אחים: לוחמת מג"ב סמ"ר שי גרמאי נפלה בג'נין

“הפעם האחרונה שבה פגשתי את דקל הייתה בסוכות, כשלאורך ביקורו הוא הספיק לבקר חייל פצוע שלו, לפגוש את המשפחה המאמצת שלו מאטלנטה ולהשתתף בערב בבית חב”ד ביישוב. יום אחרי כך הוא נסע עם אבא שלי למערת המכפלה ואז אבא שלי לקח אותו לבסיס. לפני כניסת שמחת תורה דיברנו בטלפון עם דקל. הוא איחל לנו חג שמח, שבת שלום וקבענו לדבר בצאת החג. זו הייתה השיחה האחרונה.

“בשבת ה־7 באוקטובר היינו כל המשפחה אצל הוריי. בשעה 06:30 בבוקר אבא שלי שיחק בחצר עם הבן שלי רגע לפני שהוא יצא לבית הכנסת, ואז אמא שלי ראתה שהטלפון של אבא שלי צלצל, מה שלא קורה בדרך כלל כי אנחנו שומרי שבת. פתחנו טלוויזיה וכשאמא שלי ראתה את הטנדר של המחבלים בטלוויזיה, היא איבדה את זה והבינה שיש סכנה ממשית לחיי החיילים במוצבים. מכאן ואילך את כל המידע קיבלנו דרך התקשורת מבלי לדעת יותר מדי פרטים. אבא שלי, אל”ם במילואים, גויס בצו 8 וב־11 בבוקר כבר עלה על מדים ונסע לשטח. ניסינו להתקשר לדקל בכל דרך ולא היה שום מענה ממנו כי הוא היה בלחימה והיה המפקד היחיד במוצב מגן בארי. מהסיפורים שחייליו סיפרו לנו, דקל רץ כמו מטורף מעמדה לעמדה, טיפל בחייליו הפצועים, חילץ אותם והכניס אותם לתוך מיגונית, נלחם במחבלים תחת אש מאוד כבדה ופצמ”רים תוך כדי ורימונים ו־RPG שנורים לכיוונו ולכיוונם. כשדקל הגיע לחמ”ל כדי לחלץ את החייל רועי פרי שנפצע, הייתה היתקלות עם קבוצה של מחבלים ודקל ורועי נפלו בקרב אחרי שהוא חיסל עשרות.

“ניסיתי להפעיל את כל הקשרים שלי כדי להבין מה עם דקל כי הוא לא ענה לטלפון. הוא גם לא היה ברשימת הפצועים או ההרוגים, אז קיווינו שאולי הוא נלחם ולכן אין לנו תקשורת איתו, עד שביום שני בבוקר, יומיים אחרי שהוא נהרג, קיבלנו את הבשורה שהוא נפל”.

ליאורה: “אני אחות של מתן. מתן היה סמל מחלקה בגדוד שקד בחטיבת גבעתי. הוא אהב מאוד את הצבא ואת החיילים שלו, ולפני תשע שנים וחצי הוא נכנס לעזה במסגרת מבצע ‘צוק איתן’. הוא יצא מעזה שלם בגוף אבל לא בנפש. הוא חזר ממש לא מתן, ושלושה שבועות אחר כך הוא שם קץ לחייו בבסיס בכיסופים. מה שקורה מאז ה־7 באוקטובר מציף לי את הטראומה, דווקא בגלל הסיפור הספציפי של מתן. מה שהכי מעיק עליי הוא עניין הנפש, מה מחכה לנו בנוגע להלומי קרב או לחבר’ה שחזרו מהמסיבה וחוו דבר לא נורמלי. שלא לדבר על הילדים ותושבי העוטף שחוו גיהינום. אני עובדת סוציאלית, והיום אני עובדת גם עם חיילים, והדאגה לחבר’ה שנשארו בחיים אבל חוו כל כך הרבה טראומה לא מרפה ממני, כי אני יודעת שמתן היה שם, בתחושות האלה של הכישלון. הוא יצא מעזה עם תחושת כישלון. אני שומעת הרבה אנשים שמדברים ככה גם עכשיו וזה מדאיג אותי”.

איך התוודעתן זו לזו?
ליאורה: “אני חברה בעמותת ‘האחים שלנו’ בערך שבע שנים. אנחנו מקבלים המון פניות של אחים שכולים מהמלחמה שמחפשים פלטפורמה להיתמך בה, לדבר, לפרוק, להיות חלק ממשהו. הצטרפתי לקבוצה שמקבלת את הפניות ומתקשרת לאנשים שהשאירו את הפנייה כדי לשוחח איתם ולקשר אותם לקבוצות המתאימות. יצא שהתקשרתי לליטל, והיא סיפרה לי שהיא מכירה את הסיפור של מתן כי הוא קבור בהר הרצל והיא עובדת בהיכל הזיכרון. התחלנו לדבר ונוצר בינינו קשר הדוק”.

ליטל: “במסגרת העבודה שלי יצא לי לשתף פעולה עם העמותה בפעילויות רבות. אני מאוד מאמינה בדרך שלה, וכיום אני חווה עד כמה זה עוצמתי. כשצלצלתי לליאורה הייתה לנו שיחה מאוד מחזקת ונחשפתי לעוד חלקים של מתן. אין ספק שהעבודה בהיכל חושפת אותי ליותר אחים וליותר קשר עם משפחות, ואני חושבת שהצורך לדבר עם אחים שכולים נוספים קיים”.

עד כמה התמיכה ההדדית שלכן עוזרת לכן להתמודד עם האובדן?
ליטל: “אני חושבת שכשאתה נפגש עם אחים נוספים שחוו או חווים דבר דומה, אתה מרגיש שמישהו באמת מבין את מה שאתה מרגיש. נכון שיש אנשים שרוצים לעודד ולהעניק חמלה, אבל כשאתה יודע שיש מישהו שמבין את הבור העצום שנפער וששום דבר אחר לא ימלא אותו – זה עוזר להתמודד עם האובדן. אפשר לחבק אחד את השני ממקום אמיתי וכן, שאנחנו שווים ולצערנו עם אותו גורל”.

ליאורה: “חיבור בין אחים זה חיבור אחר, וכשהקשר הוא קשר טוב, אז כשיש אובדן כזה, הבור שנפער והחושך הם כל כך גדולים. בתוך הדינמיקה של האובדן בתוך הבית, הזרקור מופנה קודם כל להורים כי אין אובדן כבד מלאבד ילד, ואנחנו, האחים השכולים, לפעמים מרגישים שקופים בתוך הדבר הזה. כשהשכול נכנס לתוך הבית, הצורך להיות שם בשביל ההורים ולא לתת לבית להתפרק הוא גדול, והתפקיד שלך כאח מקבל משמעות אחרת. במפגש עם אחים שכולים נוספים אנחנו חולקים את אותן חוויות ואותם קשיים. לקבל אמפתיה מאחים נוספים זה משהו מדהים בעיניי ומאוד עוזר לי”.

יש מסר שחשוב לכן להעביר בנושא התמודדות אחים שכולים עם אובדן?
ליטל: “דקל אמר פעם בנאום: ‘בחיים יש לך שתי אפשרויות: או להתעסק בעצמך או לעשות משהו טוב לאחר’. אם אני לוקחת את זה לכיוון של מסר, אז אחים שכולים רבים מדברים על אובדן כפול כי מלבד אובדן האח, אתה מאבד במובן מסוים גם את ההורים, ואתה צריך לשמור על הבית שלא יתפרק. החיבור בין אחים שכולים יכול לתת כוח להתמודד עם התפקיד הזה”.

ליאורה: “האובדן קשה מנשוא, והשנים שחלפו מאז שמתן נפטר היו מלאות בקשיים. תהליך האבל מאוד חשוב, והטראומה, הכאב, הצער והדאגות תמיד שם, אבל יש גם צמיחה וקורים גם הרבה דברים טובים. מקבלים פרופורציות. מהבחירה בחיים ולא לתת לכאב להפיל אותך אתה מבין שהדברים הטובים שקורים לך בחיים מקבלים עוצמה אחרת, דווקא בגלל האובדן והידיעה שהכל יכול להשתנות ולהיגמר ברגע. כל המשמעות של מוות מקבלת מקום אחר בחיים. הקושי העצום הזה יסתדר ויעבור. האובדן והכאב יישארו אבל יביאו לתקופות טובות. החיים לא נפסקים ואפשר להתגבר על זה כי אנחנו בחיים וגם אנחנו חשובים בעולם הזה”. 

עדן: “סהר, אחי הקטן, עבד בצפון בחקלאות בעבודה מועדפת, וביום שישי ה־6 באוקטובר הוא חזר הביתה לנתניה. אחרי הקידוש האחרון שעשינו ביחד הוא נסע עם חברים למסיבה ברעים. בשבת בבוקר הספקתי לדבר איתו בטלפון כשהבנתי שיש אזעקות בדרום. אמרתי לו שישמור על עצמו ושיישמע להנחיות, והוא אמר שהוא וחברים שלו באים אלינו לנתניה והולכים לים. הוא כנראה לא הבין את גודל האירוע, ובשעה 08:30 בבוקר הוא כתב לנו שהוא וחבר שלו עוזרים לפנות פצועים בשטח המסיבה ושהוא עוד מעט יחזור הביתה. זו הייתה ההודעה האחרונה שקיבלנו ממנו. בדיעבד הבנו שהוא נשאר בשטח המסיבה כדי לפנות אנשים ולא ברח, אבל אין לנו מידע לגבי מה באמת קרה שם ואיך הוא נרצח. סהר גם הוגדר במשך שבוע כנעדר וזו הייתה אי־ ודאות נוראית, סיוט של ממש. אחרי שבעה ימים, בארוחת שישי, אמא שלי שמה צלחת ריקה בשולחן ואמרה שבע”ה בשבוע הבא הוא יהיה אצלנו, אבל באמצע ארוחת שישי דפקו אצלנו בדלת והודיעו לנו שהוא נרצח”.

מתנאל: “אני ילד חמישי מתוך עשרה, גדלתי ביישוב שילה. אחי אבינעם, שקטן ממני בשנה, התגייס לשריון והיה נהג טנק במהלך השירות הצבאי, ובמבצע ‘צוק איתן’ הוא קיבל תעודת הצטיינות. במהלך הלחימה הוא באמת החזיק את כל הפלוגה מבחינה נפשית. אחרי השחרור שלו הוא הרגיש כאבים מוזרים, עבר סדרה של בדיקות וכעבור שנה גילו שהוא חולה במחלת ALS (מחלת ניוון שרירים). ב־2016 החלטנו שאנחנו נלחמים על החיים שלו, והוא טס לבוסטון לעבור טיפול שארך שנה. באמצע הטיפול הוא קפץ לעשות איתנו בבית את חג הפסח, ובערב ליל הסדר, יהונתן אחי, שקטן מאבינעם בשנה וממני בשנתיים, שם קץ לחייו כי הוא לא היה יכול להתמודד עם הקשיים של אבינעם. אחרי השבעה אבינעם חזר לארצות הברית וסיים את הטיפול באוקטובר 2017. הוא עבר טיפולים נוספים בדרום קוריאה, אבל המחלה הידרדרה ובאפריל 2021, ממש כמה ימים לפני יום הולדתו ה־29, הוא נפטר”.

איך התוודעתם זה לזה?
עדן: “האמת שמישהי שעבדתי איתה סיפרה לי על עמותת ‘האחים שלנו’, שלחה לי את המספר ואחרי שקמנו מהשבעה יצרתי קשר עם העמותה”.

מתנאל: “אחרי שיהונתן נפטר אנחנו היינו עדיין במלחמה על החיים של אבינעם. אחרי שאבינעם נפטר פתאום קיבלתי סטירה ועיכלתי את העובדה שאיבדתי שני אחים. הרגשתי שאני צריך מקום שיאפשר לי להיות חזק עבורי ולא רק עבור ההורים שלי. שלחתי הודעה לעמותת ‘האחים שלנו’ והמפגש עם אחים שכולים נוספים גרם לי להבין שלצד האובדן אפשר להמשיך לחיות ולצחוק. כשפרצה מלחמת ‘חרבות ברזל’ קיבלנו פנייה מהעמותה, אם נוכל לתת מענה ראשוני לאחים שכולים, ועשיתי את זה באהבה גדולה כי אני יודע בדיוק איך הם מרגישים. כך יצרתי קשר עם עדן ואמרתי לה שברמה הכי פשוטה אני איתה ועם שאר האחים השכולים של ‘חרבות ברזל’”.

עד כמה התמיכה ההדדית שלכם עוזרת לכם להתמודד עם האובדן?
עדן: “מאז ה־7 באוקטובר הרבה אנשים מנסים לנחם ולחבק, אבל אף אחד מהם לא באמת מבין את האובדן שחווים אחים שכולים. כשמתנאל שלח לי הודעה וכתב לי שהוא גם אח שכול, שהוא מבין אותי, ושהוא כאן לכל דבר שאני צריכה, הרגשתי שיש לי עוגן. אחרי זה הלכתי למפגש העמותה ושמעתי אותו ועוד אחים שכולים ‘ותיקים’ מדברים והרגשתי שיש מישהו שיודע מה אני עוברת ויכול להגיד לי איך ייראה העתיד. כשעוברים אובדן כזה גדול קשה לראות עתיד. פתאום החיים נהיים חשוכים וקשה להיאחז בתקווה. כשהגעתי למפגש וראיתי אותם צוחקים ומדברים על החיים בתשוקה, זה נתן לי תקווה שגם בתוך החושך הזה עוד יש נקודות אור. הזמן אולי לא מעביר את הכאב אבל אפשר ללמוד לחיות לצדו, וזה משהו שבתוך הסיטואציה קשה לראות. המפגש עם מתנאל הראה לי שיש חיים גם אחרי העצב הזה. כשהוא שלח לי את ההודעה, הרגשתי שיש מישהו שתומך בי ושלא מרחמים עליי, אלא מדברים איתי בגובה העיניים ויודעים בדיוק מה שאני מרגישה”.

מתנאל: “דבר שחיזק אותי הוא להסביר לאחים השכולים ששלושה חודשים אחרי האירוע אפשר לחייך ולהמשיך לחיות. אי אפשר לשכוח בכל צעד וצעד את האחים ששכלנו, אבל לחזק את האחים השכולים עזר לי להתחזק בעצמי. לראות אותם ולשמוע מהם שהם פעם ראשונה מחייכים עם דמעות בעיניים זה נתן כוח ותקווה שאנחנו משפחה אחת בתוך סיטואציה נוראית”.

יש מסר שחשוב לכם להעביר בנושא התמודדות אחים שכולים עם אובדן?
עדן: “צריך להעריך את החיים, את הרגע ואת האנשים שחשובים לנו כי מחר הם יכולים לא להיות כאן”.

מתנאל: “כאח שכול אתה צריך לקחת את הדברים בפרופורציה. ברור שבכל שמחה חסר משהו בלב, אבל אתה גם לומד לא להתרגז מדברים קטנים כי אתה מבין שיש דברים יותר גדולים שיכולים לקרות. בימים הראשונים קשה לראות את זה אבל לבחור בחיים וללמוד לחיות מחדש זה אפשרי וזו לא קלישאה”.