קשה לתפוס בימים אלה את מרכזי הטיפול האזרחיים בהלומי והלומות קרב. בשיחות עם רבים ממנהלי מרכזים אלו, הם מדווחים על עלייה של 200%־100% בכמות הפניות של חיילים או משפחותיהם לסיוע וטיפול עבורם בהלם קרב, כזה שנגרם כבר מה־7 באוקטובר ונמשך ככל שהלחימה העמיקה.
מי הולך לעמוד לדין בגין קריאות הסתה? ההודעה החריגה של היועמ"שית
הטנק ירה פגז והפעיל את מערכת החבלה: פרטים חדשים על האסון באל-בורייג'
“בהקשר של ‘חרבות ברזל’ צריך להבדיל בין טראומה לפוסט־טראומה", מסביר אורן אור ביטון, יו"ר ומייסד עמותת “טראומה פור גוד", העמותה למען נפגעי פוסט־טראומה בקרב אנשי כוחות הביטחון. “אומנם מי שחווה הלם קרב ב’חרבות ברזל’ מוגדר עדיין כטראומתי ולא כפוסט־טראומתי כיוון שפוסט־טראומה מוגדרת בדיעבד למקרה, וכאן המלחמה עוד קורית, אבל עבורנו הם מוגדרים כפוסט־טראומתיים והלומי קרב לכל דבר, ויש חלון הזדמנויות מאוד קריטי של חודש מרגע שהחייל קיבל את הלם הקרב ועד הטיפול בו בזמן, כי זה יכול להציל את חייו ולמנוע מהפוסט־טראומה להתעצם. לכן חשוב לנו לתת מענה מיידי ולא לחכות שהחייל יוכר כפוסט־טראומתי. החלון הזה של החודש הוא מאוד קריטי ויש לטפל בשיטות רבות של ויסות לחצים ושיחות וכו’. טיפול מיידי ימנע את הבומבה".
על אף שחיילים בשירות סדיר לרוב מטופלים בידי צה"ל, ביטון מציין כי מגיעות פניות גם מסדירניקים ולא רק ממילואימניקים. “לוחם מגבעתי סיפר לי שב־7 באוקטובר הוא הוקפץ לבארי, ובנסיעה בדרך לשם הוא ראה גופות זרוקות על הכבישים ואמר לי: ‘הגוף שלי התחיל לרעוד והתחלתי לפרכס. לא יכולתי לתפקד’. הוא אמר שהוא סיפר למפקד שלו שהוא לא מסוגל לתפקד, והוא אישר לו להישאר בחפ"ק. בסוף אותו מפקד נהרג בכניסה לבארי. אמא של אותו בחור פנתה אליי וביקשה סיוע טיפולי".
סיפוריו של ביטון על החיילים שמגיעים לטיפול לא נגמרים, והוא מספר גם על מילואימניק שהוא מכיר שביום הראשון ללחימה, במסגרת תפקידו כנהג, צווה לאסוף את הגופות למשאית. “הוא אמר לי שהוא ראה דברים קשים מאוד ואמר למפקד שלו שהוא קפא ולא יכול לתפקד, אבל המפקד בכל זאת הורה לו להמשיך כי אין מי שיעשה זאת. אחרי זה הוא סיפר לי שהוא סבל מסיוטים בלילות ומטראומה רצינית. זו דוגמה לסיפורים שמגיעים אלינו".
לדברי ביטון, הוא וחבריו לעמותה לא מחכים שיפנו אליהם אלא מבקרים את הלוחמים בשטח ופונים אליהם בעצמם בקריאה לפנות לעמותה במידה שהם מרגישים צורך בסיוע. “אם נסתכל על הסטטיסטיקה, על כל עשרה שהגישו בקשה להכרה כהלומי קרב, המערכת הכירה רק באחד. אז מה זה אומר? מה עם השאר? לא הלומי קרב ולא פוסט־טראומתיים? אני חושש שבסוף המלחמה עלול לבוא גל התאבדויות, וכבר עכשיו יש סממנים וסיפורים על התאבדויות. חשוב למנוע את זה כבר עכשיו ולא להתעורר כשיהיה מאוחר. אני מנסה לפנות לגורמים הרלוונטיים בצבא כדי שיתעשתו ויתעוררו על עצמם אבל בינתיים אני נתקל בקיר. לכן אנחנו מנסים להכיל את הכמויות ולסייע לטפל בהלומי הקרב ככל האפשר".
“מאז ‘חרבות ברזל’ יש אצלנו עלייה של 200% בכמות פניות חיילי המילואים אלינו לטיפול בהלם קרב", מסביר איתן פלדמן, מנהל התפעול של עמותת “שמרו נפשם", המסייעת ללוחמים הפצועים ולבני משפחותיהם בתהליך השיקום הפיזי, הנפשי והחברתי אשר עליהם לעבור".
מהם האתגרים העיקריים שאיתם אתם נאלצים להתמודד בתקופה זו?
“בדרך כלל אנחנו מתמקדים בטיפול קבוצתי, כלומר לתפוס חיילים אחרי שחרור או כאלה שאוטוטו משתחררים, ויש לנו פסיכולוג קליני שמנהל את המערך הזה יחד עם עוד לוחם לשעבר שהיה בצד המטופל ועכשיו הוא מתנדב ומסייע. שניהם לצערי הוקפצו עכשיו בצו 8, וגם חלק מהמטופלים מוקפצים למילואים אז עברנו לטיפול יחידני עקב המלחמה, ויש עלייה משמעותית בכמות השיחות הפרטיות, הן לסיוע פנים מול פנים והן לסיוע טלפוני. תגברנו את הצוות כדי לספק טיפול יותר יעיל ומהיר בהלומי קרב".
בתקופת המלחמה הקימה העמותה עוד ערוצים ייעודיים לטיפול בהלומי קרב במלחמה הנוכחית: “הצבנו במלחמה הזו מנטורית שעוזרת לתמוך במשפחות של הלומי קרב, כדי שתלווה את ההורים, ועוד אפליקציה שדרכה הלום קרב שלא רוצה להגיע פיזית למרכז הטיפול יכול להתכתב באנונימיות עם מומחים, לשלוח להם שאלות והמומחה מחליט אם לתת לו את מספר הטלפון ולהמשיך את הליווי".
איך אתם נערכים ליום שאחרי המלחמה? צפוי גל עצום של פניות.
“נכון, אבל כבר עכשיו תגברנו את הכוחות המטפלים ונחזק עוד יותר. אנחנו כיום לא מקבלים תקציב מהמדינה ואני מקווה שהממשלה גם תתקצב את הנושא החשוב הזה. אחרי המלחמה נחזור בצורה יותר משמעותית לטיפול בקבוצות שלא מתאפשר כרגע כי הרבה הלומי קרב, שעוד לא מוכרים כפוסט־טראומתיים, עדיין מגויסים למילואים. יש עוד דברים, כרגע ברמה יותר סודית, שאנחנו מתכננים לעשות כדי להפוך את הטיפול ליותר אפקטיבי. אנחנו מנסים כרגע בעיקר לעזור להלומי קרב לא להרגיש לבד, וכבר מעכשיו אנחנו מתחילים להסתובב בבתי חולים, פוגשים חיילים פצועים, נותנים להם כרטיסי ביקור ומציעים להם להצטרף למרכז שלנו כדי לקבל את הטיפול עכשיו ולא לדחות, כי זה קריטי".
“חוזרים קצת אחרת"
חיים הלד, מנכ"ל עמותת “לא מפקירים פצועים בשטח", קהילה טיפולית שיקומית התומכת במתמודדים עם פוסט־טראומה על רקע צבאי, טוען כי בכל שנותיו בארגון לא נתקל בכמות כזו של פניות. “לאורך השנים היו לנו כל מיני גלים של פניות רבות, אבל פה מדובר בסדרי גודל שלא חווינו", אומר הלד, הנלחם כיום בגזרה הצפונית במסגרת שירות המילואים. “מדובר פה בצונאמי של פניות, ידענו מה־7 באוקטובר שזה יבוא. אני משרת ביחידה לוחמת במילואים ואני יכול להגיד לך שמהיום הראשון, חבר’ה שמשרתים איתי פונים אליי ומפנים אליי אנשים. יש פה בעיה כי הצבא לא יודע להתמודד עם הכמויות האלה. אני יודע על חיילי מילואים שבגלל שהם לא מסוגלים לחזור ללחימה אחרי קרב שחוו, המג"ד שחרר אותם, ואז הצבא לא מטפל בהם כי הם לא שייכים לו והם נשארים ללא סיוע. כאן אנחנו נכנסים לתמונה. לכן החלטנו להקים צוות פנימי שייתן מענה טיפולי למקרים כאלה, נוסף לפעילות הרגילה שלנו".
אילו עוד אתגרים ניצבים בפניכם עכשיו?
“אגף השיקום לא ידע להתמודד עם כמויות כאלה גם קודם. ראינו מקרים של לוחמים ששמו קץ לחייהם, כמו המקרה של בר כלף שהצית עצמו למוות, ועדיין אגף השיקום במשרד הביטחון לא מספיק מבין לעומק את הבעיה הזו כדי למנוע אותה. אנחנו בעמותה דוגלים במדיניות של דלת פתוחה ונותנים מענה לכל מי שפונה אלינו ואין לו מענה במקום אחר. יש המון אנשים שצריכים עזרה אבל לא יגישו בקשה לעזרה, גם כי הם לא יודעים וגם כי הם מתביישים. אנחנו מקבלים גם פניות ממשפחות ובנות זוג של מילואימניקים שחוזרים הביתה קצת אחרת, והמדינה מבקשת מהן להגיש בקשה ולהתחיל תהליך בירוקרטי כדי לקבל ליווי, אבל התהליך הזה לוקח זמן ולא לכולם יש את הזמן הזה, כי זה מצריך טיפול מיידי".
"בזמנו הצגנו הצעה לוועדת תורג’מן שמשרד הביטחון כינס, שכל לוחם ותומך לחימה שמשתחרר יקבל טיפול קבוע למשך חצי שנה בלי להגיש שום בקשה. האתגר המשמעותי הוא גם העובדה שאומנם אנחנו מתגברים את הצוות שלנו אבל אנחנו ארגון קטן ואנחנו קורסים מרוב פניות. לכן אנחנו צריכים עזרה מהציבור ומהמדינה כדי לגייס את המשאבים למתן המענה הנרחב שאנחנו רגילים ומוכנים לתת. קשה לנו להתמודד עם הצפת הפניות אבל אנחנו עושים כל מאמץ לתמוך בכל מי שפונה אלינו".
“אתגר כפול"
ליאת ברנע, עובדת סוציאלית קלינית וראש תחום פיתוח בנט״ל, עמותה המתמחה בהתמודדות עם טראומה נפשית ודחק על רקע טרור ומלחמה, מעידה אף היא על ביקוש רב ופניות לעזרה בתקופה זו ממילואימניקים: "בתחילת המלחמה רוב הפניות היו של ניצולים מהנובה ומיישובי העוטף ומשפחותיהם, ובחודש האחרון רוב הפניות הן של מילואימניקים שחוזרים מהמלחמה קצת אחרת. המענים שאנחנו נותנים הם לא רק למתמודד אלא גם לבני המשפחה, כי לפעמים המתמודד עצמו אינו בשל ולא רוצה לדבר, אבל המשפחה צריכה לקבל כלים להתמודד וזה יכול להשלים את התמונה הטיפולית. מענה נוסף הוא המענה הראשוני בקו הטלפון של נט"ל, עם אופציה לפנייה אנונימית, כי לפעמים המתמודד לא יודע מה יש לו. חוץ מזה יש לנו מחלקה קלינית מפוארת שנותנת טיפול קליני, יש טיפול פסיכיאטרי וגם ליווי בחזרה לשוק העבודה שמסייעים למילואימניקים לחזור למסלול".
עד כמה העובדה שאנחנו בתקופה של טראומה לאומית מוסיפה לקשיי הטיפול?
"הסיפורים מאוד מורכבים בגלל שיש הרבה שכבות לאירוע הטראומתי הזה. יש שכבה ראשונה של בני משפחה שנחטפו או נרצחו, ושכבה שנייה היא שהאירוע טרם הסתיים. האתגר של חזרה לתוך הבית הוא כפול, גם של המילואימניק, איך הוא מסתגל חזרה, וגם של המשפחה שהתרגלה לשלושה חודשים בלעדיו ולפעמים חוזר בן אדם קצת שונה, מאוד רגיש, דרוך וקופצני לרעשים. עוד אתגר הוא אורך המלחמה, והעובדה שמילואימניק חוזר הביתה ומבין שבקרוב הוא יכול לחזור למילואים. יש קטע מאוד לא פשוט בסוויץ' של לחזור מהמלחמה אל הבית, להתרגל לבית ואז לחזור שוב למילואים. מדובר במקרים מורכבים של נפגעי ונפגעות טראומה, עם סיפורים לא פשוטים".
איך את רואה את הטיפול בטווח הארוך? הולך להיות לכם לא קל, בלשון המעטה.
“אנחנו נהיה עסוקים. בטווח הארוך חשוב לזכור שטיפול הוא סוג אחד של מענה, ואני חושבת שבגלל הכמויות הגדולות נצטרך למצוא עוד פתרונות שעוזרים ומסייעים, את חלקם אנחנו כבר מיישמים, כמו פתרונות טכנולוגיים, פתרונות קבוצתיים, קו סיוע וכו’. אנחנו משקיעים מחשבה רבה באיך ייראה הטיפול היעיל והמותאם לכל מקרה. בקושי נפשי הדבר הכי קשה הוא התחושה שאני לבד ותהייה מי יעזור לי לסחוב את כל הדבר הזה. לכן חשוב לשאול אנשים שחוזרים הביתה לשלומם ולתת להם את הטפיחה על השכם והחיבוק שמאוד עוזר. המסר שלי הוא שכל מי שמרגיש לבד – שיצלצל אלינו ולא יישאר עם המשקל הזה לבד. אנחנו כאן".