את יחי ויעל יהוד אני פוגשת בביתם בראשון לציון. אותו הבית שבו הם חיכו, בבוקר 7 באוקטובר, לילדים שיגיעו לביקור מניר עוז. הם עדיין מחכים. דולב בן ה־35 וארבל בת ה־28 נחטפו, נטע בן ה־32 ניצל. “היינו אמורים ללכת לבית הכנסת של סבא שלהם, אבא שלי, שנמצא ליד, כמו בכל חג", אומר יחי. “אבל לא הייתה לנו שמחה ולא תורה. הם לא הגיעו".
אתה עצמך התעוררת עם האזעקות בשש וחצי בבוקר?
“הייתי ער מחמש. אני תמיד מתעורר מוקדם. בשש וחצי, כשהתחילו האזעקות, הסתמסתי עם הבן שלי, דולב. בעשרה לשבע הוא כתב לי ‘הכל טוב', ומאז לא שמעתי ממנו".
והיום, מעל 100 ימים אחרי, אתה כבר יודע להרכיב את פיסות הפאזל של אותו יום?
“מ־8 באוקטובר אני יושב ועורך שחזורים. יש לי גם קובץ אקסל של כל ההודעות שנשלחו ב'קהילתי' (אפליקציית ההודעות של הקיבוץ - מ"ב) בין כל התושבים. אחת כתבה ‘שורפים לי את הבית', השנייה ‘יורים לי על הדלת'. כל מיני הודעות כאלה".
ודרך ההודעות האלה אתה בעצם משחזר את מהלך האירועים?
“כן. באותו יום גם המשפחה הסתמסה, לא רק דרך הקהילתי. הילדים התכתבו גם בינם לבין עצמם ועם בני הזוג. למשל נטע, הבן האמצעי שלנו, התכתב עם סיגי, אשתו של דולב, אנחנו התכתבנו עם סיגי, נטע התכתב עם ארבל".
מתי אבד הקשר עם ארבל?
“עם ארבל אבד הקשר בסביבות תשע, עם סיגי בסביבות עשר, את ארבל ובן הזוג שלה אריאל קוניו חטפו, וסיגי נשארה בחיים לשמחתנו, כי לא הצליחו לפרוץ את הדלת שלה. היא הייתה נצורה בממ"ד עם שלושת הילדים, כשהיא בחודש תשיעי, ואז היא חולצה לחמ"ל הקיבוצי הגדול".
עד לפני שבע שנים היו יעל ויחי חברי הקיבוץ ניר עוז. “יעל נולדה בניר עוז, ההורים שלה הם מהגרעין המייסד", אומר יחי. “הצטרפתי לניר עוז, התחתנו וילדנו את הילדים, והילדים נשארו לגור בקיבוץ והקימו משפחות".
גם נטע היה באותו יום בניר עוז?
“הוא היה נצור בממ"ד עם אלם, בתו התינוקת בת השנה ותשעה חודשים, וגם את דלת הממ"ד שלו ניסו לפרוץ באמצעות ירי, כמו שהם ניסו אצל סיגי ולא הצליחו".
ואיפה דולב היה?
“דולב הוא בין המעטים בארץ שהוא חובש מתנדב גם במד"א וגם באיחוד הצלה, ולכן כשהוא שמע קריאות ‘הצילו', הוא יצא ונעלם. גם אין לי מושג מה קרה לארבל מהרגע שאבד איתה הקשר. כשנטע חילץ את עצמו מהממ"ד, הוא הלך לחדר שלה ושל אריאל לבדוק מה איתם. הוא ראה חדר הרוס, לא שרוף אומנם, אבל חדר הרוס, מבולגן והם אינם בחדר. לא ארבל ולא אריאל".
לא היו סימני דם?
“סימן הדם היחיד היה של מרפ, הגורה שלהם שהמחבלים הרגו".
הפקרות במלוא מובנה
גם אחיו של אריאל, דוד, נחטף באותו בוקר עם אשתו שרון והתאומות שלהם אמה ויולי. אחותה של שרון, דניאל אלוני ובתה אמיליה נחטפו גם הן. דניאל, אמיליה, שרון, אמה ויולי שוחררו בנובמבר, במסגרת העסקה. “בניר עוז לא היה שום קרב, כמו בבארי, כפר עזה, שדרות, אופקים, או במקומות אחרים", אומר יחי. “לניר עוז החייל הראשון הגיע ברבע לשלוש בצהריים, אחרי שהמחבלים וגם האספסוף כבר עשו כבתוך שלהם. רצחו, שרפו, בזזו, חטפו, באין מפריע. רבע מהקיבוץ נחטף או נרצח, זאת מציאות בלתי נתפסת. כשישבתי עם גורמים במערכת הביטחון ודיברנו על האירועים, בניסיון שלי להבין מה קרה, אמרתי להם שהפרק המרכזי בספר התחקירים של 7 באוקטובר יהיה על ניר עוז. זאת באמת הייתה הפקרות במלוא מובנה".
יחי מספר שבנו נטע יצא מהממ"ד כשכל המחבלים והאספסוף עזבו את הקיבוץ, ורץ לחמ"ל: “זה היה מין מקלט שאליו פונו הפצועים והחיים. הוא שם את אלם אצל רותם, בן הדודה שלו, עלה על מדים ויצא יחד עם הצבא, שהגיע לחפש אחר חיים והרוגים".
מתי בעצם קיבלתם את ההודעה הרשמית על כך ששניהם חטופים?
“שלושה שבועות אחרי, עד אז הם היו בגדר נעדרים".
ההודעה הזאת מטלטלת או מעוררת תקווה?
“היא באיזשהו מקום נותנת אות חיים, כלומר היא סימן לכך שהם לא מוטלים באיזשהו מקום הרוגים. לפחות הגיעה ההודעה הזאת שלמרבה האירוניה כל כך חיכינו לה. חיכינו לדעת משהו".
ומאז קיבלתם מידע נוסף על מצבם?
“קיבלנו אותות חיים על ארבל, פעם או פעמיים במהלך התקופה. ההורים של אריאל, סילביה ולואיס קוניו, שהם גם חברי הקיבוץ, קיבלו על אריאל. גם על דוד אנחנו יודעים שהוא חי. אנחנו בקשר מאוד טוב עם לואיס וסילביה, מתעדכנים כל הזמן".
ועל דולב לא קיבלתם?
“על דולב לא קיבלנו עד היום כלום".
בני המשפחה שניצלו פונו יחד עם שאר חברי הקהילה למלון באילת. לאחרונה עברו למקום מושבו הזמני של הקיבוץ בכרמי גת בקריית גת. “במהלך כל התקופה שהם היו במלון הייתי עולה על האוטו בכל שבת בבוקר ונוסע אליהם", אומר יחי. “הייתי מבלה איתם יום במלון ובמוצאי שבת חוזר, כי בכל שאר הזמן אני עסוק בחמ"ל הפרטי שלי".
יותר מ־100 ימים חלפו, הזמן גם עצר מלכת מבחינתכם?
“בצד הפעילות על מנת להשיב אותם, וכמובן הפעילות והעזרה של יעל עם הנכדים, הזמן לא קצת עצר מלכת. אנחנו למעשה עד עכשיו באותו היום. בשבילנו זה יום אחד ארוך שלא נגמר, כלומר אנחנו כל הזמן חיים את אותו היום".
נשים רבות שוחררו מהשבי, ציפיתם שגם ארבל תהיה ברשימות?
“בהחלט ציפינו. אבל למדנו לאורך כל התקופה הזאת לא לשקוע בדיכאונות ולא לפתח ציפיות גבוהות, כלומר לא להניח לדברים לטלטל אותנו ברמה כזאת שלא נצליח לתפקד. כי אם נצפה ונתאכזב עד כדי שנתפרק לגמרי, אז לא נוכל לתפקד. מההתחלה אני תיארתי לעצמי שזה לא יהיה קצר. כלומר, תיארתי לעצמי שזה יהיה מהלך שלא ייגמר כל כך מהר".
זה מהלך ארוך שגם מדי יום יש בו שיח על התפתחות אפשרית נוספת.
“בגלל זה אני בדרך כלל לא מסתכל בחדשות, כדי שזה לא יביא אותי למקומות של פחדים, ייאוש או תקוות שווא. הנה נניח, מישהו יכול לדבר על עסקה, או שאומרים לי ‘אם שמעתי על...?'. אני לא שם, אני לא מקשיב לדברים האלה, אני לא מקשיב לדברים האלה, כי אני לא רוצה להיתפס בתקוות שווא. עד שזה לא קורה, זה לא קורה מבחינתי".
ואני בטוחה שגם למצוא את עצמך על הבמה זה בוודאי מורכב.
“לא שיערתי שזה יקרה. אני משתדל בראיונות שלי להיות ממוקד, כלומר לא להשתתף בפאנלים של דו־שיח. אנחנו לא ב'יום שאחרי', כשהילדים במקומם, בריאים ושלמים, ואני יכול לדבר על ההיסטוריה. אני בתוך ההוויה עצמה, ובתוך ההוויה עצמה אני בא למשימה, אני בא בשביל להעביר מסר".
ומה המסר?
“המסר הוא למקבלי ההחלטות, לעשות הכל, אבל הכל, בתור מעצמה אזורית, על מנת להביא את הילדים שלי. הילדים שלי הם לא מגש הכסף שעליו תיפתר הבעיה הזאת. אני לא מוכן להקריב את הילדים שלי. אני אומנם לא איש צבא ולא מבין במהלכים האלה, אבל מההתחלה אמרתי שמבחינתי כאבא זה צריך להיפתר בדרכים של משא ומתן. אין לי שום רקע והכשרה שאני יכול להגיד מה טוב לעם ישראל ולמדינת ישראל בזמן הזה, אבל אני מדבר מהפריזמה הצרה של אבא שרוצה את הילדים שלו פה. במפגשים עם מקבלי החלטות אמרתי להם קחו דף ריק, תחתמו למטה ותנו להם למלא את הדרישות כדי שתביאו לי את הילדים שלי ותביאו את שאר החטופים, את שאר הנשים, את שאר הקשישים, את שאר החולים".
חיים בחוסר ודאות
עדותה בשבוע שעבר של אביבה סיגל, שחזרה מהשבי, במסגרת כנס של השדולה למען החטופים בכנסת, על תקיפה מינית של אחת החטופות ועל עינוי חטופה אחרת, התווספה לעדויות מצמררות שאט־אט מצטברות מהחטופות ששבו ומתחקירים בעיתונות הבינלאומית, בהם התחקיר המעמיק של ה"ניו יורק טיימס" על אודות דפוס פעולה של אונס, הטלת מום ואכזריות קיצונית נגד נשים כחלק מההתקפה על ישראל. הפרסומים הכו גלים בארץ ובעולם, ובעקבותיו זעקו המשפחות פעם נוספת כי החטופות בסכנה לפגיעות מיניות ואף עלולות לשוב לישראל כשהן בהריון. “זה חלק מהדברים שאנחנו מסויטים בגללם, ואין משהו שיכול לאפשר לנו להתחמק מזה", אומר יחי. “אנחנו מבינים שכל יום שהיא נשארת שם זה עוד יום בהרס הנשמה שלה, הנפש שלה. אז הדחיפות ברורה והעשייה לא נפסקת לרגע. אני גם יודע כמה שארבל עדינה, אני לא יכול שלא לחשוב לא רק מה היא עוברת מבחינה פיזית, אלא גם מה היא עוברת מבחינה נפשית. אני יודע שכשהיא תחזור אלינו בריאה ושלמה, ב"ה, מסע השיקום שלה יהיה ארוך. הוא לא ייגמר תוך שבוע, שבועיים, חודש, חודשיים, הוא יהיה עד סוף ימיי".
המשפחה חוששת כמובן גם לחייו של דולב, שסובל מתת־פעילות של בלוטת התריס וכבר למעלה מ־100 ימים לא מקבל את התרופות שלהן הוא זקוק. לראשונה דווח השבוע כי קטאר תעביר תרופות לחטופים, אך איש לא יודע מה מצבם לאחר זמן ממושך כל כך ללא טיפול ראוי. “דולב הולך ונמק מיום ליום", אומר יחי. “כמו צמח חיטה שלא מקבל מים. יש שם אנשים שהולכים וגוועים מיום ליום, בטח ובטח בתנאים בהם הם מוחזקים, בתנאים של חוסר במזון, חוסר במים טריים טובים, חוסר בתרופות, חוסר בטיפול. אני כבר לא מדבר על התעללויות, אני מדבר על המצוקות הפשוטות של היומיום, של מזון, שינה, היגיינה. שלושה מרכיבים מאוד פשוטים שלכל אחד מאיתנו יש".
נורא קשה לא לדעת מה עובר עליהם.
“אנשים אומרים לי ‘וואו, באיזה חוסר ודאות נוראי אתם חיים'. אני מיד אומר להם שחוסר הוודאות שלנו הוא לוקסוס לעומת חוסר הוודאות שלהם. לעומת חוסר הוודאות שבו הם מוחזקים. שהם לא יודעים אם זה יום, או לילה, אם הם במנהרות. מתי הם יאכלו, מתי ישתו, מתי יענו אותם, מתי יחקרו אותם, מתי יהרגו אותם".
ספר לנו קצת על כל אחד מהם.
“אני אתחיל בארבל, בת הזקונים שלנו, העדינה, השמחה, האנרגטית, הכל כך אהובה על כל הסובבים אותה. היא ילדה שהמתיקות נשפכת ממנה והחיוך שלה ממגנט כל אחד אליה. כל אחד. לא נתקלתי במי שכועס עליה, או במי שרב איתה. למרות שהיא אש ולהבה, וכולה עשייה. מקטנות היא צמחה להיות כזאת מקסימושה".
יחי מספר כי ארבל עבדה לאחרונה במרכז הטכנולוגי שהוקם לחקר החלל כמדריכת מבקרים: “זה חשף בפניי עוד פן באישיות שלה, כששמעתי גם מניר עוז וגם מקיבוצים אחרים איזו חמודה, סבלנית וחייכנית היא, זה ממש מילא אותנו בגאווה על הילדה שלנו. כמובן שהיא מאוד מחוברת אלינו, להורים. היא כל כך דואגת לנו, בגלל זה במסרים שלי ברדיו, כשאני מדבר אליהם, אז אני מעודד אותם לא לדאוג לנו, שאנחנו חזקים, שאנחנו פועלים עבורם. רק שישמרו על עצמם ככל יכולתם".
דולב הוא מהנדס בניין בהכשרתו וחובש מתנדב. “הוא הציל ממוות אנשים בניר עוז ובעוטף, לדוגמה, שלושה חטופים מבוגרים מניר עוז שנמצאים היום בשבי, הוא הציל אותם בעבר במקרים של התקף לב", אומר האב. “ולמרבה האירוניה, הוא שם, צריך תרופות ולא זוכה להצלה. הוא טיפל באנשים שנפצעו מרקטות בעוטף, הוא היה יוצא לכל קריאה, טיפל באנשים שנפצעו בתאונות דרכים, תאונות עבודה. איחוד הצלה הוא ארגון שמורכב ממתנדבים, בעיקר דתיים, והוא בחור מקיבוץ של השומר הצעיר, חילוני, ואלי פולק, מנכ"ל איחוד הצלה, שופע סופרלטיבים על הבן שלנו".
דולב הוא גם אבא.
“יש לו שלוש בנות ובן. יש את רז, בת ה־8, יותם בן ה־7, רון בת ה־4 ודור בת השלושה חודשים, שנולדה תשעה ימים אחרי שהוא נחטף. הוא אבא מדהים. אבא אנרגטי כזה, שבונה קיר טיפוס לילדים שלו על אחד מקירות הבית, ורץ איתם. לפעמים כשאנחנו שם, אנחנו רואים איך כשהוא בא מיום העבודה הוא כמו רוח סערה, כל הילדים פתאום קופצים עליו, הם יודעים שיש עם מי להשתולל. ויחד עם זאת הוא תקתקן, מתקתק ארוחות ערב, מקלחות, סיפורים, אבא מעורב ברמות־על".
תמונתו של אריאל קוניו נמצאת מאחורי יחי, יחד עם תמונות ילדיו: “הוא גם ילד שלנו. הוא וארבל חמש שנים ביחד. גם בחולצות ובשלטים אמרתי שצריך לשים אותו יחד עם ארבל ודולב, כי הוא כמו הילד שלנו. זה ברור לי לגמרי שאריאל צריך להיות שם".
ספר לנו על אריאל.
“אם ארבל היא האש, אריאל הוא המים. אריאל בן 26, צעיר מארבל בשנתיים, והוא גם בן קיבוץ. כל הילדים מכירים את בני הזוג שלהם מאז שהם נולדו. סיגי ודולב למשל יחד מגיל 12, נטע והודיה מגיל 19, הם היו באותה כיתה, אבל רק בצבא נהיו זוג. הכל בקיבוץ משולב".
יעל ויחי מבקשים להדגיש את המקום של קהילת הקיבוץ בלבם. “זאת קהילה קטנה אומנם, אבל מאוד משפחתית", אומר יחי, “כל פציעה של מישהו או לצערנו הודעה על מותו, כמו שקרה עם תמיר אדר, הנפש נשרטת שוב. תמיר היה חבר נפש של דולב ונטע. וככה, עוד שריטה על עוד אחד, ועוד אחד".
גם עבורך.
“חלק מהחטופים, כמו גדי מוזס למשל, הם המורים שלי לחקלאות. אני הייתי מרכז ענף גידולי שדה בניר עוז, והמורים שלי לחקלאות היו ג'ון זילברמן, שניצל מהטבח שייבדל לחיים ארוכים, גדי מוזס שנחטף ואנו נלחמים על שחרורו ושחרור יתר החטופות והחטופים, וסעיד משה, שנרצח בדם קר. יהי זכרו וזכר הנרצחות והנרצחים ברוך".
