אני תמיד אומר לסטודנטים שאחת הסיבות לטיפול האקדמי בנושא המשפטי היא כדי להראות לעצמנו את המגבלה שלו", אומר ד"ר אריה ברנע, יו"ר "עמך" ומרצה באוניברסיטה העברית בתחום של שואה ומשפט. "זאת אומרת שיש דברים שהחוק לא יכול לעשות. למשל, נורמות מוסריות, המשפט לא יכול להסביר אותן בעצמו. זה קשור למנהיגות הלאומית, זה קשור למערכת החינוך, וזה חזק יותר מהשאלה מה כתוב בחוק. אבל גם החוק הוא כלי רלוונטי והחוק הוא בעצם תולדה של נורמה מוסרית".
במהלך המלחמה: 1894 ניצולי שואה פונו מבתיהם בעוטף עזה
"נשות המילואימניקים והקבע": איך מתמודדים עם חזרת החיילים הביתה?
את הדברים הללו אומר ברנע בשיחה שאנו מקיימים בימים שבהם מדינת ישראל נתבעת בבית הדין הבינלאומי לצדק, שהוקם עם האו"ם בשנת 1945, ובמידה רבה היה תולדה של זוועות השואה. ב־79 השנים שחלפו מאז, הזירה המשפטית הייתה כלי נוסף לחקר השואה והתפתחות המשפט הבינלאומי קשורה גם במשפטי השואה שנערכו לאורך השנים. החל ממשפטי נירנברג שנערכו מיד בתום המלחמה ועד למשפט דמיאניוק ב־1987. לרגל יום השואה הבינלאומי שיצוין ברחבי העולם בשבת הקרובה חזרנו למשפטי השואה החשובים, אשר מעלים סוגיות שנדמה לרגע כי הן לקוחות מההווה שלנו.
"כבר בקיץ 1945, חודשים ספורים לאחר סיום המלחמה, הוקם בית המשפט הצבאי הבינלאומי בנירנברג, על פי אמנה שנקבעה בין המדינות המנצחות", מסביר ההיסטוריון פרופ' רוני שטאובר מהחוג להיסטוריה של עם ישראל וראש המרכז לחקר התפוצות באוניברסיטת תל אביב. "אבל בעלות הברית, לא האמריקאים ולא הבריטים, לא רצו בית משפט בינלאומי. הייתה התנגדות כמעט עד לרגע האחרון".
למה?
"קודם כל, כי בסוף מלחמת העולם הראשונה העמידו גרמנים למשפט, ולא יצא מזה כלום, והם החליטו שזה דבר שלא כדאי לחזור עליו. הועלו גם טענות שלא רוצים לתת לנאצים במה. ובכלל, היה חשש של כל המדינות מהקמת בית משפט בינלאומי, שאחר כך עלול לפגוע גם בהן. כלומר, אף אחד לא ממש התלהב ורק בעצם לקראת סוף המלחמה, כשהתגלו ממדי הפשעים יוצאי הדופן, הסכימו על כך. ההנהגה הנאצית הועמדה למשפט בנירנברג על בסיס אמנת נירנברג שנחתמה בלונדון (1945), ונקבעו בה שלושה סעיפים מרכזיים: פשע נגד השלום, פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות.
פשע נגד השלום היה הסעיף שהאמריקאים הובילו. פירושו פשע של מדינה שיוצאת למלחמה, ללא איזושהי סיבה או פרובוקציה מצד המדינה שנגדה היא פועלת, למטרות של כיבושים, השתלטות, התרחבות וכו'. הסעיף של פשעי מלחמה היה מוכר כבר במשפט הבינלאומי מאמנת ז'נבה, והוא עוסק בפשעים שהם חלק מהמלחמה, אבל הופיע סעיף חדש, של פשעים נגד האנושות. וזאת תרומה מאוד מרכזית של משפטי נירנברג".
מפקד חיל האוויר הגרמני הרמן גרינג, סגנו של היטלר רודולף הס, שר החוץ יואכים פון ריבנטרופ, הגנרל וילהלם קייטל, השר לענייני השטחים הכבושים במזרח אלפרד רוזנברג, ראש המשרד הראשי לביטחון הרייך ארנסט קלטנברונר, מושל הגנרלגוברנמן הנס פרנק, שר הפנים של הרייך וילהלם פריק, ועורכו של "השטירמר" יוליוס שטרייכר היו בין בכירי הצמרת הנאצית שנשפטו בבית המשפט הצבאי הבינלאומי בנירנברג. 12 משפטי המשך התקיימו בין 1946 ל־1949.
"משפטי נירנברג למעשה הורכבו משני משפטים. המשפט הראשון היה של שכבת ההנהגה הנאצית, ומשפטי ההמשך אחר כך היו נגד קבוצות שונות בשכבת הביניים, כמו רופאים, תעשיינים ואחרים", מסביר שטאובר.
“מסר מוסרי”
פעם אחר פעם נראה כי אנו דנים באופן שבו השואה היא דוגמה לכך שניתן לרתום את החוק והמשפט לשירות מנגנוני הרוע. אלא שאין ספק כי המשפטים שהתקיימו בעקבותיה ניסו גם להבין כיצד מונעים באמצעותם את רצח העם הבא. "כל הרעיון של משפט בינלאומי והתפיסה של משפט אוניברסלי הם האפשרות להקים בית משפט ולשפוט אנשים גם מחוץ למקום שבו הם ביצעו את הפשעים", אומר שטאובר. "הרי התפיסה הייתה שאותם אנשים שעמדו למשפט בנירנברג אחראים על פשעים שבוצעו במקומות רבים, ולכן הוקם בית משפט בינלאומי. זה בעצם התקדים וההשפעה האדירה של משפטי נירנברג על המשפט הבינלאומי".
"משפטי נירנברג העבירו מסר מוסרי", אומר ברנע. "המטרה הגלויה הייתה קודם כל למנוע מעשים כאלה בעתיד דרך המשפט. הרי ראשי גרמניה הנאצית שנתפסו כנראה כבר לא היו עושים מעשים כאלה ביום למחרת, אבל המטרה הייתה לומר לכל מי ששוקל בעולם ללכת בעקבותיהם שהוא יישא באחריות אישית. זאת גם הייתה ההתחלה של בית הדין הפלילי הבינלאומי שהוקם ב־98'".
ומה באשר למקומה של השואה במשפטים הללו?
שטאובר: "יש סביב זה ויכוח מאוד גדול. הטענה הייתה שהשואה תפסה מקום מאוד שולי במשפטי נירנברג. בישיבת הממשלה הראשונה לאחר תפיסתו של אייכמן, בן־גוריון אף אמר, 'עניין נירנברג היה עניין עשוי נגד גרמניה, נגד המנהיגים הנאצים, זה היה עניין פוליטי. אז לא פסקו על העניין היהודי'. הוא התכוון לכך שהאמריקאים רצו להוביל את הרעיון של פשע נגד השלום, ולכן הנושא היהודי והשואה לא זכו למקום מרכזי".
והוא צדק?
"זה נכון שהשואה לא הייתה במשפטים האלה כיחידה אחת, כלומר לא היה תיאור של מהלך הפתרון הסופי כמו שאנחנו מכירים אותו. אבל לאורך המשפט, בעדויות שנשמעו ובמסמכים שהובאו, התבררו הרבה דברים משמעותיים לגבי השואה. אפילו הפרוטוקול של ואנזה הוצג בפעם הראשונה".
אז למה השואה לא הופיעה באופן נפרד?
"גם המושג 'ג'נוסייד' עוד לא הופיע, למרות שהוא כבר היה קיים. אבל עוד לא הייתה תפיסה כזאת. פעילים יהודים, וזה סיפור מעניין בפני עצמו, ניסו לפעול כדי שהשואה תקבל מקום וטענו כבר אז שהשואה, רצח עם טוטאלי, היא דבר מיוחד במינו, אבל בית המשפט לא תפס את זה בצורה כזאת. גם התביעה וגם בית המשפט ראו בשואה חלק מהמלחמה. כלומר, הם לא תפסו שהייתה כאן מלחמה ביהודים לצד מלחמת העולם השנייה. אבל בכל זאת המשפט תרם להבנה שיש דבר כזה ותופעה כזאת קיימת".
ברנע: "בית הדין הבינלאומי, גם זה שאנחנו עכשיו מופיעים בפניו וגם בית הדין הפלילי הבינלאומי, אלה מוסדות שנבעו מתפיסה שהממסד היהודי הבינלאומי קידם אותה. אנחנו למדנו לקח מהשואה ואמרנו לעולם החופשי שכדי לצמצם סכנה ולמנוע הישנות של מה שקרה, אמורים להפעיל כלים פוליטיים־משפטיים בינלאומיים".
מאז אירועי ה־7 באוקטובר עלתה שוב ושוב ההשוואה בין האירועים הנוכחיים לתופת שעבר העם היהודי בשואה. אולם בעוד שישנם מאפיינים דומים לטבח בעוטף ולשואה, ד"ר ברנע מסביר כי עלינו להמשיך ולהתאמץ ללמוד לקח מהשואה שהייתה אירוע מיוחד. על כן, על השאלה מה אפשר ללמוד מהשואה שאי אפשר ללמוד מאירוע אחר, הוא משיב: "למשל שזה יכול לקרות ב־23 ארצות ובשתי יבשות, זה סוג של פשע שלא חשבנו עליו קודם. למשל שאפשר במעשה רצח אחד לחסל שליש מעם שיושב בכל העולם. למשל שגרמניה לפני השואה הייתה ידועה בתור נזר תרבות המערב ומסתבר שאין שום קשר בין השכלה ובין מוסר, וזה עניין שצריך להעמיק בו. או שאפשר לראות התפתחות, שלא ראינו כמוה, ממערביות ודמוקרטיה לדיקטטורה ורצח עם. ובוודאי על האופי התעשייתי של הרצח.
במקרה של חמאס למשל, המתכננים עבדו בקור רוח תקופה ארוכה, אבל המבצעים עשו פוגרום. זה דומה לפרהוד בעיראק, אותה שיטה, רק פי שמונה יותר אנשים".
“גבורה מול פחדנות”
"ראינו במשפטי נירנברג (וגם בהמשך במשפט אייכמן) שכדי להתמודד עם השואה בתור אירוע היסטורי בגודל חסר תקדים, אי אפשר לנהל משפט פלילי רגיל", מסבירה ליאורה בילסקי, פרופסור למשפטים באוניברסיטת תל אביב, אשר מתמחה בחקר השואה וזכויות אדם.
"אחת ממטרות המשפטים האלה הייתה גם בירור של העובדות ההיסטוריות. בפסק הדין של אייכמן השופטים ממש אומרים שהם לא היסטוריונים. אבל במשפט קסטנר, למשל, נוסף עוד דבר. הרי משפט דיבה לא רק מִיטלטל בין הפלילי לאזרחי, אלא קו הגבול בין ההיסטורי למשפטי מאוד מעורער כי אחת ההגנות החזקות ביותר במשפט דיבה היא 'אמת דיברתי'. ואם הדיבה עוסקת באירועים היסטוריים, ממילא בית המשפט צריך להפוך למעין היסטוריון ולקבוע מה הייתה האמת ההיסטורית. הבעיה היא שלבית המשפט אין את הכלים של ההיסטוריון".
"השופטים בעצם רואים רק את הראיות, המסמכים והעדים שהתובע או הסנגור מביאים בפניהם, כשלכל אחד מהצדדים יש כמובן את האינטרסים שלו", אומר שטאובר. "הם לא רואים את הכל, הם לא חשופים להכל, כי הם לא עושים את החקירה בעצמם. גם להיסטוריון יש הרבה מאוד בעיות וכשלים, גם הוא לא רואה הכל, אבל הטענה במשפט אייכמן הייתה שהם לא יכולים לדון במבט ההיסטורי הרחב של כל העניין, כי נקודת המבט שלהם היא הנקודה ששני הצדדים רוצים להביא בפניהם, והאחד רוצה לזכות והשני רוצה להרשיע, כל אחד מביא תמונת מצב שמשרתת אותו".
"משפט קסטנר לא היה משפט השואה הראשון בישראל", אומרת בילסקי. "היו כבר כמה עשרות משפטים נגד מי שכונו 'קאפוס', והועמדו לדין פלילי על פי החוק המפורסם לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם שלמעשה נחקק כשהוא מיועד נגד עוזריהם. אלה היו משפטים שנועדו להפריד בין הקורבנות ובין משתפי הפעולה, אבל הם לא עוררו עניין רב בציבור הישראלי".
איך את מסבירה את זה?
"כי זה נתפס כעניין גלותי, מלחמות היהודים משם. הם עוררו הרבה עניין בקהילות הניצולים אבל זה לא היה קשור, לכאורה, לישראליות שהתנערה מרוח הגלותיות הזאת. המשפט שדווקא הצליח לתפוס את תשומת הלב הציבורית היה כאמור משפט מסוג אחר".
משפט הדיבה בפרשת קסטנר?
"בדיוק. תביעת דיבה שהוגשה על ידי חיים כהן, שהיה אז היועץ המשפטי לממשלה, נגד מלכיאל גרינוולד, יהודי ניצול שואה מהונגריה, שכל משפחתו הושמדה בשואה. גרינוולד פרסם עלון שבו הוא מאשים את קסטנר, שפעל במסגרת 'ועדת העזרה וההצלה' שהקים עם שותפיו בהונגריה, בכך שהוא מכר את נשמתו לשטן ושיתף פעולה עם אייכמן. קסטנר באותה תקופה משמש כדובר משרד התעשייה, וחיים כהן אומר שלא ייתכן שנגד איש ציבור ייאמרו דברים כאלה ולא תהיה תגובה הולמת. קסטנר מהסס, אבל כהן משכנע אותו להגיש תביעה פלילית בגין דיבה וכך קורה".
ולמה דווקא המשפט הזה מעניין את הציבור הישראלי?
"מי שהפך את המשפט למעניין כל כך היה דווקא הסנגור של גרינוולד, עורך דין מבריק בשם שמואל תמיר, לימים שר המשפטים בממשלת בגין. הוא מצליח להפוך את המשפט ממשפט נגד גרינוולד למשפט ציבורי נגד קסטנר. ההגנה שלו הייתה 'אמת דיברתי'. והוא מנסה לומר שקסטנר אכן אשם בשיתוף פעולה עם השטן. הטענה שעמדה מאחורי המשפט הייתה שקסטנר כרת חוזה עם אייכמן, שהיה אחראי על הגירושים מהונגריה, בעסקה שנודעה כ'סחורות תמורת דם'.
אייכמן נקט אמצעים של מרמה. הוא בעצם הציע עסקה שלפיה בתמורה לכך שמנהיגים ציונים בהונגריה, ביניהם קסטנר, ישכנעו את הבריטים לתת משאיות שהיו דרושות לגרמנים בחזית המזרחית, הם ישחררו את יהודי הונגריה וייתנו להם לעבור למערב. כמובן שקסטנר ושותפיו לא מאמינים לזה, אבל הם רוצים למשוך זמן כי הם יודעים שהמלחמה עומדת להסתיים והם נכנסים למשא ומתן, שבו כל צד מנסה לרמות את הצד השני, כדי לקדם את האינטרסים שלו".
איך מתנהל המשא ומתן?
"בשלב הראשון, כדי להוכיח את רצינות כוונותיו של אייכמן, הם אומרים לו לשחרר מתוך חצי מיליון יהודים 1,600 יהודים ברכבת לשווייץ. הרכבת נקראה לימים 'רכבת המיוחסים', ועל זה התנהל רוב המשא ומתן. בסופו של דבר זאת הרכבת היחידה שיוצאת, ושאר יהודי הונגריה עולים על רכבות אחרות, לאושוויץ ולהשמדה".
ובכך מאשים תמיר את קסטנר?
"כן, תמיר מאשים את קסטנר בכך שהוא עיוור את עיני העם. הוא מאשים אותו במה שקרה ליהדות הונגריה, כי אם הוא היה פועל אחרת או מארגן אותם למרד, זה לא היה קורה. כך שעומדות במשפט הזה שתי דרכים: דרך הגבורה ודרך הפחדנות ושיתוף הפעולה, כאשר על פי תמיר, משא ומתן עם האויב, ובטח עם אייכמן, הוא אסור לחלוטין".
ולמה זה עניין את הישראלים?
"כי זה יוצר אנלוגיה בין ההנהגה הגלותית שבחרה במשא ומתן להנהגה הציונית בישראל שבאותה תקופה שיתפה פעולה עם הבריטים. ובמקום להיות משפט על העבר, זה הפך להיות משפט על ההווה".
ב־30 באפריל 1954 פרסם נתן אלתרמן את ה"טור השביעי" שלו. היה זה יום הזיכרון לשואה ולגבורה, וכך הוא פתח: "וּבְיוֹם הַזִּכָּרוֹן אָמְרוּ הַלּוֹחֲמִים וְהַמּוֹרְדִים// אַל תַּצִּיבוּ אוֹתָנוּ עַל כַּן, לְהִבָּדֵל מִן הַגּוֹלָה כְּאוֹר־יָהֵל// בִּשְׁעַת הַזִּכָּרוֹן הַזֹּאת אֲנַחְנוּ מִן הַכַּן יוֹרְדִים// לָשׁוּב וּלְהִתְעָרֵב בָּאֲפֵלָה עִם קוֹרוֹתָם שֶׁל הֲמוֹנֵי בֵּית־יִשְׂרָאֵל".
"אלתרמן יצא נגד התפיסה שהתקבעה במשפט על שתי דרכי פעולה ועל החלוקה ביניהן לנכונה ולא נכונה", מסבירה בילסקי. "הוא ניסה להראות מה זה אומר לשאת ולתת בתנאים של טרור, פחד וחוסר ידיעה. הוא ניסה להרחיב את האזור האפור".
בסופו של דבר, השופט בנימין הלוי קיבל את גרסתו של תמיר וקבע כי "קסטנר מכר את נשמתו לשטן". "זה עורר הד ציבורי גדול", אומרת בילסקי, "המשפט לא היה נגד קסטנר כמובן, אבל זאת אולי האמירה הכי מפורסמת בפסקי דין ישראליים".
אך סיפור המשפט לא תם כאן. מוגש ערעור, אך במהלכו מתנקשים בחייו של קסטנר והוא נרצח. "אז, רעיון המשא ומתן עם השטן נפסל מכל וכל גם בידי בית המשפט וגם בידי הציבור, והאירוניה ההיסטורית היא שהיום ברור לכולם שמשא ומתן עם מי שנחשבים בציבוריות הישראלית לנאצים, חמאס, הוא לגיטימי, ואנחנו בתנאים לגמרי אחרים, של מדינה ריבונית וצבא חזק. לקסטנר לא היו את הקלפים האלה בכלל", אומרת בילסקי.
שאלת הסמכות
ב־11 באפריל 1961 נפתח משפט אייכמן במשכן "בית העם" בירושלים. כתב האישום נגדו כלל 15 סעיפים, בהם פשעים כנגד העם היהודי, פשעים כנגד האנושות ופשעי מלחמה. המשפט נערך בפני השופטים משה לנדוי, ד"ר בנימין הלוי (ששפט במשפט הדיבה נגד גרינוולד) וד"ר יצחק רווה. "בשלבים הראשונים של משפט אייכמן טען עורך דינו, ד"ר רוברט סרווציוס, שלישראל אין סמכות לשפוט אותו ושהוא צריך להישפט בגרמניה", מסביר שטאובר. "לכן ישראל הייתה צריכה להוכיח שהיא יכולה לשפוט אותו והיא הסתמכה על נירנברג ועל עניין השיפוט האוניברסלי בטענה שיש לה סמכות לשפוט גם אדם שביצע פשעים מחוץ למדינת ישראל, ופה בכלל יש סיפור כי זה לא היה רק מחוץ למדינה, זאת מדינה שלא הייתה קיימת באותה תקופה".
בסדרת כתבות שערכנו לרגל 60 שנים למשפט עו״ד עמוס האוזנר, בנו של התובע המרכזי במשפט, עו"ד גדעון האוזנר, הסביר כי חשיבותו של המשפט הייתה קודם כל בעצם הגדרתו כמשפט פלילי בינלאומי: "אייכמן טען שמדובר ב'מעשה מדינה', Act Of State, כלומר שזו הייתה מדיניות של הממשלה והוא רק ביצע אותה".
עוד הסביר האוזנר הבן כי אייכמן ניסה גם להציג את טענת הרטרואקטיביות: ״אייכמן טען שכיוון שמדינת ישראל קמה ב־1948, פירוש הדבר הוא שהיא שופטת אותו על מעשים שבוצעו עוד לפני הקמתה ועוד לפני שאפילו חוקקה חוקים בנושא. משפט פלילי מעצם הגדרתו הוא לא רטרואקטיבי. טענה דומה הייתה לו בתחום האקסטריטוריאליות, שכן כל הפשעים שלו בוצעו אלפי קילומטרים מישראל והוא שאל מניין למדינת ישראל הסמכות לשפוט על מעשים שבוצעו מעבר לגבולותיה. התביעה ענתה לזה שמדובר בפשעים אוניברסליים, לא סתם פשעיו הוגדרו כפשעים נגד האנושות".
ובכל זאת ביחס לצמרת הנאצית שנשפטה בנירנברג, אייכמן נחשב לבורג במערכת, לא כך?
ברנע: "אייכמן היה קצין זוטר באופן יחסי, אבל אני חולק על אופן הצגת אייכמן עצמו. על כך שמציגים אותו, כפקיד דואר. זאת אומרת איש אפור ויבש שלא הבין בדיוק למה הוא תורם ומה הוא עושה, שכל השקפת העולם שלו היא שאם הוא משרת בכוח משטרתי אז הוא עושה את מה שאומרים לו. זה רחוק מאוד מהמציאות".
למה?
"מפני שנכון שאייכמן היה סגן אלוף ולא יותר, אבל סמכותו בפועל הייתה של ניצב במשטרה. וגם צריך להגיד שאייכמן נאבק כדי לשרת בתפקיד שלו - ראש מדור IV B4, והוא נאבק תוך כדי עבודתו מול כפופיו ומול גורמים בגרמניה ובעולם לזרז את רצח העם היהודי. הוא עבד בלילות כדי לזרז את צאת הרכבות. הוא האמין אמונה שלמה בעבודתו, וגם במשפט עצמו האוזנר הראה מקרים שבהם הוא הפר הוראות והונה את מפקדיו כדי להרחיב את הרצח".
משפט מתוקשר נוסף שעורר הדים ברחבי העולם היה משפטו של ג'ון איוון דמיאניוק, הידוע בכינויו "איוון האיום". בסוף ספטמבר 1986, מדינת ישראל הגישה כתב אישום כנגד איוון (ג'והן) דמיאניוק, שהוסגר לישראל מארצות הברית. בכתב האישום תואר כי דמיאניוק נולד באוקראינה, שירת בצבא הסובייטי ולאחר שנפל בשבי, גויס לשרת ככוח עזר ל־אס.אס. "גם הוא הועמד לדין בישראל על פי החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם", אומר שטאובר. "חשוב לומר, החוק הזה הושפע מאוד מנירנברג. הוא אומנם הכניס סעיף שלא היה קיים בנירנברג, והוא פשע נגד העם היהודי. אבל הוא כלל את הסעיפים האחרים של נירנברג".
בכתב האישום דנו בהצבתו של דמיאניוק במחנה ההשמדה טרבלינקה. פעם נוספת עצרה האומה את נשימתה והייתה מרותקת למתחולל בבית המשפט. דמיאניוק נשפט והורשע על ידי מותב מיוחד של בית המשפט המחוזי בירושלים, אך ערער, ולאחר שהתגלו ראיות נוספות קבע בית המשפט בפסק דינו משנת 1993 שיש לזכות אותו מחמת הספק, שכן לא הוכח מעבר לספק סביר שהוא אכן איוון האיום מטרבלינקה. לימים הוא נשפט בגרמניה, אזרחותו האמריקאית נשללה ממנו ואף בספרד הוגש נגדו כתב אישום.
