בחצר הבית של משפחת גלבוע־דלאל עוד עומדת סוכת החג החגיגית. מירב גלבוע־דלאל מיד מסבירה כי בנה גיא הבטיח לפרק אותה עם אביו לאחר שישוב מהמסיבה שאליה יצא ב־6 באוקטובר. היא עוד ממתינה לשובו. היא מתיישבת מול הסוכה עם גליה דוד, אמו של אביתר דוד, שתי אמהות לשני בנים, חברים כבר שנים, שנסעו יחד למסיבה ועדיין לא חזרו. יחד הן מספרות סיפור על חברות עמוקה ובתקווה גם מלאת נחמה.
בצל הלחץ הבין-לאומי: "לא בטוח שהמשך הלחימה תעזור לשחרר את החטופים"
אביתר דוד וגיא גלבוע־דלאל, בני 23, הכירו בגיל שנה וחצי, בגן יעלי שברחוב רחל המשוררת בכפר סבא. מאז חייהם שלובים אלה באלה. “מהיום הראשון שהם נפגשו, אי אפשר היה להפריד ביניהם", אומרת גליה.
כשהילדים היו בכיתה ב', עברה משפחת גלבוע־דלאל לאלפי מנשה. אבל החברות נמשכה. “זאת קארמה משותפת", אומרת מירב. “הם הולכים בצעדים, אחד עם השני. גליה היא לא חברה, זאת כבר משפחה".
“לא היה סוף שבוע שהם לא היו ביחד", אומרת גליה. “גם באמצע השבוע הם נסעו אחד לשני".
“הכיף הכי גדול שלהם היה לנגן וללכת מכות. לפני שגיא יצא למסיבה הוא אמר לי, ‘אמא, קולטת איזה טירוף? אני ואביתר הולכים ללכת מכות בתוך מסיבה'", מספרת מירב וצוחקת, וגליה מוסיפה בחיוך: “הם נשארו בני שנה וחצי".
“זה מה שיפה בהם", אומרת מירב. “לשניהם יש את השובבות הזאת עם אינטליגנציה ענקית, וזה יפה ותמים".
ספרו לי עוד עליהם.
גליה: “לאביתר מלאו 23 בהיותו חטוף בידי חמאס. הוא אוהב את החיים. מבחינתו, יש זמן להכל, שום דבר לא בלחץ. הוא גר בבית, עובד בבית קפה כמנהל משמרת, מנגן. הוא היה אמור להיות בתאילנד עכשיו. לאחרונה התחיל לחשוב על ללמוד הפקה מוזיקלית. אף אחד לא ידע שתהיה לנו עצירה כזאת. אז היו חלומות, עכשיו אנחנו בחלום בלהות".
למה את הכי מתגעגעת אצלו?
“קודם כל, לאנרגיה שהוא מפיץ, כי יש בו איזה משהו מאוד שקט, ולחיבוק".
מירב: “גיא שלי רצה לנסוע ליפן, הוא למד לדבר יפנית ולקרוא שלטים ביפנית. הוא לימד את עצמו. הוא אוהב אנימה ומחובר לתרבות היפנית. גיא שלי הוא עולם מלא. הוא ילד שובב עם חן מדהים, קסם, אינטליגנטי, ילד שאוהב את החיים. כשהוא יצא מהצבא, המפקד שלו אמר, ‘בחיים לא פגשתי בחור שאף אחד לא שונא אותו והוא לא שונא אף אחד'. אין אצלו את הרגש הזה, הוא כולו טוב, רק טוב, הוא לא נכנס בכלל למקומות האלה".
גליה: “החברים מספרים שיש בו כוח פנימי, שהוא היה פותר להם בעיות בתקופות קשות. הוא היה זה שמדבר איתם שעות. חבר אמיתי, שגם מסתכל לבן אדם בגובה העיניים".
מירב: “אביתר הוא איש שיחה. גיא סגור יותר, הוא לא ידבר, אבל אביתר יודע להגיע לקישקע, הוא נכנס לתוך הרגש. וזה, אני חושבת, החיבור היפה ביניהם".
שתי האמהות מציינות מאפיינים דומים בין החברים. שניהם מנגנים, שניהם ילדי אמצע. אביתר בין עילי הגדול ליעלה הקטנה. גיא בין גל הגדול, שהיה איתם במסיבה והצליח לשרוד, לגאיה הקטנה. “אביתר נולד יום לפני גאיה", אומרת מירב. “אז אנחנו תמיד חוגגים לאביתר יום הולדת. אין מצב שאנחנו לא מתקשרים אליו או כותבים לו הודעות. השנה התגעגענו, כאבנו".
גליה: “אני לא יודעת אם הם יודעים בכלל מה התאריך".
מירב: "אומרים שמי ששמע רדיו יודע, לכן אני משתדלת להתראיין. אני מדברת אליו ומבקשת ממנו שיעצום את העיניים ושיראה רק את החזרה שלו אלינו, את החיבוק הגדול, כדי שיהיה לו כוח. התחנונים שלי אליו הם שיישאר שפוי עם תקווה, שלא יישבר".
כמו 100 מיליון ימים
כמו רבות ממשפחות החטופים, גם המשפחות של גליה ומירב מגויסות למאבק להשבת האהובים שלהן. הן מצאו עצמן באור הזרקורים, שמעולם לא רצו בו ומעולם לא ביקשו אותו. “הוציאו אותנו לגמרי מאזור הנוחות שלנו", אומרת גליה. “אני לא מרבה להתראיין. מירב ואני שומרות על הפרטיות. בראיונות האלה אנחנו מספרות על הילדים שלנו בלי לבקש רשות, ומי אמר שהם רוצים? הם בטוח לא. אז אני אמביוולנטית לגבי העניין הזה, כי מצד שני אסור לנו לשתוק כדי שלא נישכח, אפילו לא לשנייה".
את מפחדת שתישכחו?
“בתחילת הדרך אמרתי לסושיאל של מטה המשפחות שצריך להציב שעון, שלרגע אנשים לא יוכלו לשכוח את הדבר הזה שקרה וקורה. ואז באמת הציבו שעון בכיכר, שיש בו ימים, שעות, דקות ושניות. יום לפני העצרת ל־100 הימים ישנתי בכיכר. בבוקר עמדתי ליד השעון וראיתי שהוא מתחלף ל־100. קיבלתי בוקס לבטן. פתאום המסך נפתח וזה היה נראה כמו 100 מיליון. הבנתי שבשבילנו אי אפשר לספור את הימים".
מירב: “אני סופרת את 100 הימים לגיא, כי כשאני מתכסה, אני מבקשת סליחה, וכשאני מתקלחת במים חמים, אני מבקשת סליחה, כשאני אוכלת, אני מבקשת סליחה. עבורם כל שנייה שלנו, שמלאה בעשייה, היא כמו יממה. הילדים שלנו יושבים בצינוק ונמקים, ושם הקושי הגדול".
גליה: “משאת לבנו היא שהם עוברים את זה ביחד. אנחנו יודעות שהם נחטפו ביחד ואנחנו מאוד־מאוד מקוות שהם נשארו ביחד".
מירב: “זאת התפילה שלי. כשאני הולכת בלילה לישון, אני שולחת לשניהם כוח ואני מקווה שהם ביחד".
גם אתן יחד.
גליה: “כשאני מחבקת את מירב, אני מרשה לעצמי להתפרק. זאת עוד כתף שאני יכולה להרשות לעצמי..."
לבכות עליה?
“כן. לבכות ביחד".
מירב: "כשאני פוגשת את גליה, אני יודעת שהיא מבינה אותי. כל תא בגוף שלי מבין כל תא בגוף שלה והפוך. יש לנו חיבור קוסמי, בין אם אנחנו רוצות או לא".
גליה: “יש משהו בזה שאת נמצאת בתוך קבוצת השווים. אני מרגישה יותר בנוח עם זה. כשאני עם מירב, אנחנו יכולות גם לצחוק על דברים, אנחנו יכולות לבלוע את זה ביחד. לכן אני גם ישנה במאהל בכיכר חלק מהזמן, זאת קצת קבוצת תמיכה".
מה זה אומר להיות אמא של ילד שחטוף כבר 112 ימים?
גליה: “גם אם אגיד לך ‘שימי את עצמך במקומי', אני לא חושבת שזה אפשרי. אי אפשר אפילו לדמיין את כמות הדאגה והגעגוע, ואת התחושה שכאמהות לא היינו שם בשבילם באותו רגע נוראי. וזה לא משנה אם הילד שלי הוא בן 23, אני לא הייתי שם להגן עליו, או לפחות לדבר איתו ולהגיד לו ‘יהיה בסדר, אנחנו דואגים לך'. אני לא יודעת אם אפשר להסביר כזה דבר".
מירב: “זה אומר שיש משהו שחונק אותי, חונק אותי פיזית. הלב שלי מדמם פיזית, זה לא סימבולי. כל יום, במשך היום, יש מישהו שלוחץ לי על הלב. אבל אני צריכה להמשיך, כי יש לי עוד שני ילדים, כי אני מחכה לגיא, וזה מאוד קשה. תחשבי שיש לך מישהו שיושב לך על הצוואר ואת צריכה להמשיך לתפקד. זה בלתי אפשרי כמעט".
באותם רגעים ניסית לעזור לשני ילדים.
מירב: “כן. ילד אחד היה בשטח ולא יכולתי לעזור לו וילד נוסף חטפו. זאת התמודדות מטורפת. זה שאת לא יכולה לתת מענה גומר אותך מבפנים. אני גם יודעת מהחטופים שחזרו שמורידים אותם מבחינה מורלית, אז אני אומרת נכון, הבן שלי יודע שאעשה הכל בשבילו, אבל מצד שני אולי הוא חושב שאני לא יכולה. זה מטמטם, זה משגע".
מגן עדן לגיהינום
14 חברים נפגשו במסיבה, עשרה שרדו. רון צרפתי, סרן בצה"ל, ועידן הרמתי ז"ל נרצחו. אביתר וגיא נחטפו. “בערב שבת ישבנו לארוחת ערב, ואביתר מיהר כי הם נסעו למסיבה והוא היה צריך עוד לאסוף את גיא", משחזרת גליה. “ירדתי עם אביתר למטה, ואז רון צרפתי הגיעה, והם נסעו לאלפי מנשה לקחת את עידן הרמתי ואת גיא. עוד הספקתי לחבק אותה. רון הייתה חברה מאוד טובה של אביתר. הם חברים מכיתה י"ב, והיא זאת שהייתה בעצם גרופית של מסיבות טבע".
רגע לפני שיצאו לדרך, רון הבטיחה לגליה שאם אביתר לא עונה לה, היא תעדכן אותה מדי שעתיים, שכן זו אותה הבטחה שהבטיחה לאמא שלה. “הכי פחדתי מהדרכים", אומרת גליה. “תמיד חשבתי שבתאונות דרכים יש הכי הרבה הרוגים, אז אני צריכה לדעת שמגיעים. בערך ב־12 בלילה הוא כתב לי ‘הגענו'".
מירב: “אני הייתי בטוחה שהם יעשו תאונת דרכים. גיא ירד עם הציוד ועלה שוב ושוב. זאת הייתה המסיבה הראשונה של גיא, אז הוא שאל את אביתר איך להתנהג, איך לתפעל. הוא כל רגע ירד ועלה ואמר ‘אביתר אמר לי לעשות ככה, אביתר אמר לי לעשות ככה'. קיבלתי התקף חרדה כשגיא נסע. הוא ירד ועלה ארבע פעמים, ואצלנו במשפחה אסור לחזור הביתה לקחת דברים, זאת אמונה תפלה. הוא חיבק אותי ונפרד ממני ארבע פעמים, ועוד אומר לי ‘חיבוק אחרון'. הלכתי למראה ושטפתי פנים. רק ב־1:50, כשהוא שלח לי תמונה שלו באוהל וכתב שהוא מחכה שהמוזיקה תתחיל, נרגעתי. אמרתי צד אחד עברתי".
בשעה 6:15, 14 דקות לפני שהחלה המתקפה הרצחנית, הגיע למסיבה גל, הבן הגדול של מירב. “אני מקבלת סלפי משניהם בשש ורבע, ואני מאושרת שהם ביחד ובשש וחצי התחיל הבלגן", היא אומרת.
ב־6:29 התחילו אזעקות בכל הארץ, כך גם בכפר סבא. באלפי מנשה אומנם לא נשמעו אזעקות, אך מירב הדליקה את הטלוויזיה בסביבות 7:00 וראתה את המתרחש. לאחר מכן היא קיבלה טלפון מבנה הבכור. “השיחה הראשונה הייתה מגל", היא אומרת. “הוא אמר לי ‘אמא, אני מסתתר, יש פה יריות, גיא בסדר, גיא יצא'. אחרי חמש דקות אני מקבלת ממנו עוד טלפון והוא מתחיל לצרוח, ‘אמא, מה עם גיא?' גיא לא יצא! מה עם גיא? שמעת משהו מגיא?'. בראש שלי גיא הוא הילד האחראי בעולם, אז אני תכף אשמע ממנו. אני מבקשת מגל מיקום, ואני רוצה לנסוע אליו. אבל אז האחיות שלי מגיעות לפה, ואנחנו מבינות שזה יותר גדול. אחותי, טל גלבוע, היא היועצת לראש הממשלה לענייני בעלי חיים, אז היא התחילה לקבל אינפורמציות".
גליה: “התחלנו לחפש בקרב הפצועים".
מירב: “ב־9:30 כבר היה מישהו בסורוקה שחיפש את גיא, אביתר, עידן ורון. ואני עדיין בתמימותי מחכה לטלפון מגיא, אני בטוחה שהוא בטח רץ ואבד לו הטלפון".
גליה: “אני הייתי בהתכתבות עם אביתר בבוקר. ב־6:38 כתבתי לו ‘מה קורה? אתם בעוטף?'. לא ידעתי בדיוק איפה המסיבה".
מירב: “חשבתי שזה בבאר שבע בכלל".
גליה: “אלה מסיבות שמקבלים את המיקום תוך כדי שנוסעים אליהן, כדי לוודא שיגיעו אנשים טובים, ולא כאלה שיעשו בלגנים. אז אני כותבת לו, ‘אנחנו בצבע אדום, ומבינה שבטח גם אתם'. ואז הוא עונה לי, בשעה 6:41, ‘כן מפוצצים את המסיבה'. אני שואלת אותו מה זה אומר, שיש עליהם טילים? הוא אומר שכן, שזה מתפוצץ מעליהם. ב־7:21, אני כותבת: ‘תיידע כאשר אתם יוצאים לדרך'. ב־7:42 הוא כותב לי: ‘עוד רגע יוצאים', ואז אני כותבת לו ב־7:43, וזה כבר בלי מענה, ‘מטורף מה שקורה. אתם רחוקים מהמקומות שיש בהם חדירת מחבלים? תעדכן בבקשה'".
מירב: “הבנתי מהבן שלי הגדול שהם לקחו את הזמן עד שאספו את הדברים, כי חשבו שזה טילים ומטילים אפשר להסתתר".
ומה הם עשו?
“הם החליטו לנסוע לדירה של גל בהרצליה, כדי להמשיך להיות ביחד, לעשות ארוחת בוקר, לצאת מההלם שסגרו את המסיבה. גל אמר לגיא ‘בוא איתי', אבל גיא אמר לו שהוא נסע עם החברים שלו, אז הוא יחזור איתם, אבל שהם ייפגשו בבית בהרצליה. הם נכנסו כל אחד לרכב שלו, ואז מתחילות היריות וכל אחד בורח למקום אחר. זה הזוי, אבל התברר שגל הסתתר כ־100 מטר מאחורי המקום שחטפו ממנו את גיא".
“היה שם כאוס לא נורמלי", מוסיפה גליה, “עד ראייה שלא הכרנו לפני כן, בחור בשם אפרים, שהיה בעצם האחרון שראה אותם, סיפר שהוא הכיר אותם בסך הכל בלילה, אבל איזה אנשים מדהימים הם. הוא תיאר שהם עמדו ביחד במעגל, ודיברו על כמה החיים יפים".
מירב: “מגן עדן לגיהינום".
גליה: “ממש ככה. ואפרים, אותו עד ראייה, פגש אותם כשהם כבר הבינו שצריך לברוח. זה קרה בשלב שהם היו בשיירת הרכבים לכיוון היציאה. אחד הרכבים חזר וצעקו ממנו שיורים על הרכבים, שיברחו מהם. הם יצאו מהרכב ופגשו שוב את אפרים. הוא רצה לחזור לכיוון שיירת הרכבים, היכן שכנראה היו כבר יריות, לעזור לאנשים. אבל הם תפסו אותו ואמרו לו ‘אין לך לאן לחזור, תדאג לעצמך'. הוא אמר לנו שהם הצילו אותו. הוא גם אמר שהם לא היו בהיסטריה, שהיה בהם משהו מוחזק. הוא עוד ראה את ארבעתם הולכים ביחד בוואדי. הוא ראה את עידן ורון מעט מלפנים, ואת גיא ואביתר מעט מאחור. ומשם אנחנו לא יודעים מה קרה".
רק לא חטוף
שתי האמהות לא בטוחות לומר אם הילדים יודעים מה עלה בגורל חבריהם, ולא יודעות לומר אם גיא יודע שאחיו ניצל. “בסביבות 11:30 אחותי טל ידעה להגיד לי שגיא חטוף", אומרת מירב. “היא עמדה בגינה וצרחה ‘גיא חטוף'. ואני צעקתי רק לא חטוף".
למה רק לא חטוף?
“כי אנחנו יודעים מה חטופים עוברים. עוד לא חשבתי על ההרוגים, לא קלטתי את גודל האסון. קיוויתי שהוא מסתתר באיזשהו מקום. מה חטוף?".
בזמן שגל הסתתר בשטח, הוא ואמו היו בקשר. “כל מה שהוא רצה לדעת היה רק מה עם גיא", היא אומרת. “לקראת אחר הצהריים הוא יצא משם. רכב ביטחון חילץ אותו. אחותי נסעה בערב להביא אותו ממשטרת אופקים. רק שם נודע לו שגיא חטוף. אני כל הזמן אומרת לו שזה המזל שלי, שיש אמהות שקברו שני ילדים. וברגע שהם לא היו ביחד, אז קודם הוא חזר אליי וגם גיא יחזור".
גליה: “מירב ואני היינו כבר בבוקר בתקשורת באטרף. אילן, בעלה של מירב, התקשר אליי מהטלפון שלה ואמר לי שגיא חטוף יחד עם עידן".
מירב: “אחותי אמרה שיש סרטון שרואים את שניהם חטופים".
אבל בעצם בסרטון מופיעים אביתר וגיא?
מירב: “נכון, אבל בגלל שאחותי ראתה את הסרטון ונתנה לנו את האינפורמציה, כי לא היינו מסוגלים לראות את הסרטון, אז היא אמרה בטעות ‘עידן וגיא'".
גליה: “ואני כבר מבינה שיש נרצחים, ואני מבינה שארבעתם לא בבתי חולים, ואני כבר לא יודעת מה אני רוצה לשמוע. ואז יעלה, הבת הקטנה שלי, פרסמה תמונה של אביתר באינסטגרם ואמרה ‘תעזרו לי למצוא את אח שלי'. ומתישהו בשעות הצהריים היא מקבלת תמונת מסך מסרטון חטיפה, שחמאס פרסם בטלגרם בבוקר. היא הייתה בחדר שלה וצעקה ‘אמא!'. הסתכלתי והבנתי שבעצם זה הוא שחטוף עם גיא, ולא עידן".
מירב: “אתן מחזירות אותי עכשיו לרגעים הראשונים, ואני חושבת על כמות הזמן שעברה. זה מטורף. אנחנו היינו בטוחים שכבר באותו הלילה מביאים לנו אותם הביתה. הרי הם אזרחים תמימים, מה הם קשורים? אני זוכרת שישבה לידי חברה, שחיבקה אותי ואמרה לי, ‘אל תדאגי מחר, מחרתיים הוא יהיה בבית'".
גליה: “כשהבנתי את גודל האירוע והבנתי את האכזריות שהייתה שם, לא ראיתי איך זה ייגמר מהר. להגיד שחשבתי שזה ייקח כל כך הרבה זמן? לא. הייתי בטוחה שיעשו פה הכל כדי לשחרר קודם כל את החטופים. ב־7 באוקטובר נשבר לי האמון במדינת ישראל, בצבא שלנו, בכל מה שהאמנתי בו. אני מאוד שורשית, הוריי ילידי הארץ, אני ילידת הארץ, אני מגיעה מחינוך ציוני, לכן אמרתי שלא יכול להיות שמדינת ישראל לא תעשה הכל, דבר ראשון, בשביל להחזיר את האזרחים החטופים. לא יכול להיות שלא יתעשתו ויתקנו את המחדל הנוראי שהיה פה".
מירב: “ואני הייתי יותר תמימה כשחשבתי שלא יכול להיות שהעולם לא יצעק על זה שחוטפים אזרחים תמימים שהלכו למסיבה".
קיבלתן אותות חיים מאז?
גליה: “כן, לפני כמה שבועות, אבל זה לא היה קשור לחטופים שחזרו".
כלומר אף אחד לא ראה אותם?
גליה: “לא. גם אומרים לך ‘אות חיים', אבל את לא יודעת מה זה בדיוק אומר".
בעסקה הקודמת הייתה לכן ציפייה שהילדים שלכן ישתחררו?
מירב: “ברור, אפילו ספרתי את השעות עד שהם באים".
גליה: “היה לי ברור שהשליטה היא של יחיא סנוואר, לא שלנו. מההתחלה דיברו על ילדים, על זקנים, על פצועים, לכן לא הייתה לי ציפייה בין הפעימות. ‘פעימות', זאת מילה שאני לא יכולה להגיד אותה".
איך הרגשתן כשראיתן את המשפחות האחרות במעמד הזה?
גליה: “הייתי בכיכר עם המשפחות שחיכו לסבתא, או לבת, שחיכו לילדים, וידעתי שאביתר וגיא לא שם, כי לא היינו בכלל בקטגוריות, אז לא הייתי בלופ של לחכות ולהתאכזב. ידעתי בצער נוראי שלא מדברים על הילדים שלנו, אבל גם הייתי עם אלה שנעצרו להן הפעימות, כמו המשפחה של רומי גונן והמשפחה של ענבר היימן ז"ל".
מירב: “אני זוכרת את הפעימה האחרונה, שלא יצאה לפועל. שם חטפתי עוד פעם בומבה, לא יצאתי יומיים מהמיטה, כי הייתי בתחושה שעוד ארבע פעימות והבן שלי חוזר הביתה. אבל גם גיא הוא התינוק שלי. הוא הילד שלי, האהבה הכי גדולה שלי, הוא הלב שלי".
גליה: “זה בדיוק זה, הם הילדים שלנו, אבל הם לא נחשבים כשמדברים על פעימות וקטגוריות. ובימים האחרונים אני מתחילה לתהות: האם הסוגיה של חטופים היא עדיין הדבר הראשון שלמענו עושים הכל?".
מירב: “אתמול ישבו פה האחיות שלי ולא הפסיקו להגיד לי, ‘תראי שהוא חוזר, תהיי אופטימית'. וזה מאוד תלוי, יש רגעים ויש רגעים. אבל אני כל הזמן מחדירה אור. כשבאה לי מחשבה רעה, אני הופכת אותה לטובה. גם בשביל לשלוח לגיא ואביתר כוח וגם לשמור על אופטימיות, כי אחרת את משתגעת. כשאני עוצמת את העיניים, אני רואה את עצמי מחבקת אותו בכרם שלום ומשתדלת להישאר עם התקווה".
כרגע זו תקווה. אין ידיעה.
מירב: “אין".
גליה: “אני כל יום אומרת לאביתר כמה שאני אוהבת אותו וכמה אני מחזקת אותו ומחבקת אותו ושאני מקווה שהוא ביחד עם גיא, ושהם נותנים אחד לשני את הכוח. אני מכריחה את עצמי לחשוב חיובי, זה לא בא לי בקלות, אבל אני מכריחה את עצמי. ואני לא רואה באמת אפשרות אחרת אלא את אותה אופציה שגיא ואביתר חוזרים, כמו שלקחו אותם על הרגליים, הם חוזרים על הרגליים".
אמן.