ב־7 באוקטובר סגן אלוף (במיל’) ואחיד אלהוזייל, תושב רהט ודמות מוכרת ובולטת בחברה הבדואית בפרט והערבית בכלל, היה מהראשונים להקים חמ”ל מאולתר בביתו לאיתור פצועים ונעדרים מהחברה הבדואית. “בשבת בבוקר הייתי בבית וכמו כולם שמעתי פיצוצים אדירים ולא נורמטיביים בשגרת החיים שלנו בנגב, וזה היה מוזר כי לא היו סימנים באוויר לפני כן”, הוא משחזר.
נתניהו על אמירותיו נגד קטאר: "לא חוזר ממה שאמרתי, שיועילו להוכיח את עצמם"
“הייתה תחושה שיש משהו גדול. אחרי חצי שעה התחלתי לקבל בפלאפון סרטונים של רכבים עם מחבלים שמסתובבים בשדרות. בהתחלה אתה בהלם, אתה לא מאמין שדבר כזה יקרה לצבא החזק שלנו, אבל כשאתה מתחיל לראות את הפרסומים, אתה מבין שמדובר באירוע גדול מאוד. צלצלתי לחבר שלי, רבש”צ בכרם שלום, והוא סיפר לי שיש מחבלים. אמרתי לו שאני מגיע לעזור לו, אבל הוא אמר שהוא אוסר עליי כי יש כמות בלתי נתפסת של מחבלים והמצב קשה".
"צלצלתי למפקד אוגדה 80 ושאלתי איך אני יכול לעזור, אז הוא אמר שאני יכול להגיע לבסיס קציעות בנגב, אבל הבנתי שזה רחוק מאזור הלחימה ולא חשבתי שאני יכול להועיל, אז החלטתי להקים חמ”ל יחיד בבית כי הבנתי שיותר חשוב לעזור לאתר פצועים, נעדרים והרוגים מתוך החברה הבדואית. התחלתי לקבל טלפונים מכל מיני אנשים וניסיתי לעזור. בהתחלה היה מספר אדיר, 40 חבר’ה מהחברה הבדואית שהיו בגדר נעדרים. שלטתי אומנם במספר הנעדרים באזור הנגב והצפון, אבל ביום השלישי ללחימה ישבתי עם החמ”ל האזרחי שהוקם בתל אביב ויחד הצלבנו מידע וניסינו לגבש נתונים”.
לפי הנתונים, נכון להיום יש 26 הרוגים, אזרחים וחיילים, מהחברה הבדואית במלחמה הנוכחית, 21 מהם מהנגב, בהם אחמד אבו לטיף שנפל באסון קריסת המבנים בשבוע שעבר, כאשר שישה מהם הם ילדים, אישה אחת ו־14 גברים. בנוסף, ישנם ארבעה חטופים שעדיין מוחזקים בעזה, לא כולל האחים עאישה ובילאל אל־זאיידאנה שנחטפו ושוחררו במסגרת הפעימה האחרונה, שאחיהם הגדול ואביהם עדיין מוחזקים בשבי.
“מדובר במספרים שהחברה הערבית מעולם לא נתקלה בהם בפיגוע טרור כזה”, אומר אלהוזייל. “החברה לא רגילה לאבד כמויות כאלה גדולות בבת אחת. החברה הערבית רגילה לדברים אחרים, יותר בנושא של הרוגים בתאונות דרכים או רציחות, פה מדובר בהקשר מלחמתי – וזה לא משהו שהיינו רגילים אליו. ביום הראשון למלחמה עוד הייתי בטוח שהאירוע ייגמר וזהו, לא העליתי בדעתי שיהיו חטופים, שתהיה מלחמה ושההרס והאובדן יהיו כאלה גדולים. לא האמנתי שניגרר לתוך האירוע הזה כבר כמעט ארבעה חודשים”.
“הממשלה לא מקשיבה”
ביומיום, אלהוזייל, יזם חברתי ומנכ”ל עמותת “צעד קדימה” המשקמת אסירים בדואים, מעביר הרצאות בנושא המשבר המנהיגותי והאלימות בחברה הערבית ועסוק בתוכנית שיזם לליווי חיילים בדואים שמשתחררים מצה”ל. מאז ה־7 באוקטובר הוא החליט לדאוג למשפחות הבדואיות השכולות, למשפחות החטופים הבדואים ולפצועים בגוף ובנפש בחברה. “מדובר באתגרים כבירים מאוד, צריך לעזור למשפחות לקבל את הזכויות שלהן, להיות איתן", הוא אומר".
"וזה לא רק המשפחות: בסופו של דבר יש אירוע גדול במרקם היהודי־ערבי. מאז ה־7 באוקטובר החברה היהודית מפחדת לשמוע ערבית. יוסף חדאד מדבר תמיד על הצורך לדבר ערבית כדי להביע כוחנות, ואני חושב שזה לא נכון. צריך לדבר ערבית מהמקום של יחד, להבין זה את זה, כי זה יכול להוביל אותנו למקום אחר של אהבה וחשיבה ביחד. חשוב להבין גם שיש לא מעט ילדים ‘שקופים’, שראו את רצח או חטיפת הוריהם ואחיהם, שחוו נפילת פצמ”רים בבית, וחווים טראומה קשה ואין מי שידאג להם. בחברה היהודית, כשילד חווה טראומה, אז ההורים מטפלים בו בצורה הכי טובה ויעילה בעולם, ואילו בחברה שלנו, אם ילד ילך לפסיכולוג אז יגידו שהוא ‘מג’נון’, משוגע, ולכן הוא לא ילך והטראומה רק תחמיר. אותו ילד שחווה טראומה ב־7 באוקטובר יכול להידרדר בעוד עשור לחיי פשע ואלימות כי הוא לא ידע להתמודד עם מה שהוא חווה וראה”.
מסיבה זו אלהוזייל חבר לארגון הג’וינט, ובעזרת פסיכולוגים וגורמי חינוך התנדבותיים הקים את פורום נפגעי החברה הבדואית שנועד לעזור גם לנפגעי הטראומה, גם לפצועים וגם למשפחות השכולות. “בהתחלה ביקרתי את המשפחות בכל יום, ועכשיו אני מבקר אותן מדי שבוע, מדבר איתן כל יום בטלפון", הוא אומר. "אנחנו בפורום דואגים להן גם לסיוע בכל מה שנוגע לזכויות שמגיעות להן, מספקים לילדים ולאנשי החברה הבדואית שחוו טראומה גם טיפול פסיכולוגי בצורה המותאמת לחברה שלנו, ועוזרים למשפחות בכל מה שהן צריכות. המטרה היא לתת למשפחות את כל מה שחסר להן. עכשיו אנחנו עובדים על תוכנית שנתית לטיפול במשפחות, וכן עובדים על מרכז הנצחה לכל הנופלים והנרצחים מהחברה הבדואית במלחמה זו”.
ספר על הקשר שלך עם משפחות החטופים הבדואים. לא שומעים יותר מדי את קולן.
“מסכים איתך, אבל אנחנו מפיצים את התמונות של החטופים ברחובות וברשתות החברתיות וגם מספרים עליהם. אבל אתה יודע, יש תחושה שהיום לא יעזור להרים את הקול ולצעוק כי המדינה לא עושה עם זה כלום ולא מחזירה אותם. כשעסקת החטופים תתקדם, אז נרים את הקול. היום לא יעזור לדבר כי הממשלה לא באמת מקשיבה”.
אלהוזייל (52), נשוי ואב לארבעה, נולד למשפחה בדואית קשת יום מרהט עם 17 ילדים. בגיל 13 נשר מהלימודים כדי לסייע למשפחתו, וגדל על ערכי שילוב הבדואים בחברה שהנחיל אביו, אבו ואחיד אלהוזייל, שהיה סמל בחברה הבדואית בפועלו לעידוד צעירים להתגייס לצבא ושילובם בחברה, והלך לעולמו באוגוסט 2023. “לכל אדם יש מצפן בחיים, והמצפן שלי הוא אבא שלי. בזכותו הגעתי לאן שהגעתי: הגעתי לצבא עם פחות שנות לימוד ופחות השכלה, ובזכות העידוד שלו ושל אמא שלי - הם דרבנו, עודדו, דאגו והובילו אותי - הגעתי לאן שהגעתי", הוא אומר.
"אבא היה יכול לתת לך לדבר ולשמוע אותך, הוא אפשר לך להגיד את דעתך בצורה חופשית, הוא הקשיב לי, התווכח איתי וכיבד אותי וזו הגדולה שלו. מותו הוא אבידה גדולה שהשפיעה עליי. בימי האבל שהיו לנו עליו הגיעו המון אנשים לנחם אותנו, גם כאלה שלא הסכימו איתו ועם הדרך שלו והתנגדו לו, אבל האמינו בעוצמות שלו וביכולת שלו ללכת עד הסוף עם מה שהוא האמין”.
אלהוזייל, מפקדו המיתולוגי של הגדס”ר המדברי, התגייס בשנת 1990 ואת מרבית שירותו עשה כלוחם בגזרת כרם שלום, בהגנה על הגבול עם רצועת עזה. ב־19 באפריל 2008 מנע פיגוע רב־ נפגעים של רכבי תופת משוריינים שחדרו לשטח ישראל בכרם שלום. באותו קרב הוא נפצע וזכה בצל”ש הרמטכ”ל על גבורתו וקור רוחו. ב־2012 נטל חלק מרכזי בסיכול ניסיון חדירה של נגמ”ש מצרי ובו מחבלי ג’יהאד, וגם אז נפצע.
“אזור העוטף לא השתנה יותר מדי בעשור וחצי האחרונים”, הוא אומר. “בתקופה שלי לא הייתה גדר שנבנתה בצורה מתוחכמת אלא הייתה גדר לא הכי טובה, ובתקופה הזו חווינו אירועים קשים עם מחבלים שניסו לפרוץ את הגדר והצלחנו לבלום אותם. במקרה הנוכחי הגדר הייתה יותר חכמה, עמידה וחזקה, ולמרות זאת קרה מה שקרה. זו טרגדיה”.
“משהו חדש למדינה”
בימים אלה, לדבריו, יש עלייה חסרת תקדים בבקשות לגיוס לצה”ל בקרב בני החברה הבדואית, דבר שמעורר בו גאווה, אך הוא אומר כי יש לקחת כמה דברים בחשבון בהקשר זה: “אני לא חושב ששירות צבאי הוא המודל הנכון והמתאים לכל אחד מהחברה הבדואית, הערבית או היהודית. אני חושב שצריך להוסיף גם את מודל השירות הלאומי והשירות האזרחי, שירות קהילתי (מד”א, כיבוי אש וכו’). מי שמתאים לו להתגייס לצבא – שיתגייס לצבא, אבל אני לא חושב שכל יהודי או בדואי או ערבי מתאימים לצבא”.
תסביר.
“אם נכניס את מי שלא מתאים למסגרת צבאית למסגרת המתאימה לו – התרומה שלו לקהילה תהיה יותר טובה וזה ייצור מרקם חברתי טוב יותר. שירות צבאי יחד עם שירות לאומי־אזרחי יכולים לייצר משהו חדש למדינה. השלטון צריך לקבל החלטה אמיצה ולעשות זאת כי בשירות האזרחי צריכים ידיים עובדות, לעבוד על הליכוד החברתי יהודי־ערבי בתוך המדינה כדי לייצר חברה אחרת ומלוכדת. ה־7 באוקטובר הוביל אותנו לראות שיש דרך לליכוד בתוך החברה. בוא לא נשכח את נותני השירות בעורף שעוזרים במלחמה, ו־50% מהם הם ערבים - רופאים, מתנדבים, פסיכולוגים, פעילי הסברה. כשמדובר בליכוד חברתי אין יהודי וערבי – כולנו יחד במלחמה הזו”.
נושא שאלהוזייל מבקש להתעכב עליו במהלך שיחתנו ודי נדחק הצדה מאז ה־7 באוקטובר הוא האלימות הגואה בחברה הבדואית. “ב־2022 היו 14 הרוגים מהחברה הבדואית בנגב, וב־2023 יש 32 הרוגים", הוא אומר. "כלומר, כבר רואים את העלייה, וזה רק ילך ויחמיר בעקבות המלחמה. הפתרון לכך הוא פשוט מאוד: לטפל בילדים של ההרוגים כדי למנוע מהם להסתובב ברחובות ולהיגרר לחיי פשע ולשלב את הבדואים בעבודות חקלאיות. עכשיו, למשל, למה מביאים ידיים עובדות מחו”ל? הרי בדואים יכולים לעשות עבודה טובה בחקלאות, וזה יכול להכניס אותם למעגל של עבודה ועשייה ולא לתת להם להידרדר לפשע ולסמים. צריכים לספק להם תעסוקה וקורת גג, למצוא להם פתרון יעיל”.
לסיום, מסר שחשוב לך להעביר?
“בסופו של דבר אני חושב שאנחנו, יהודים וערבים, תלויים אחד בשני ולא תלויים אחד ליד השני, ואם לא נסתכל על העתיד שלנו – נפשוט את הרגל. אם אנחנו רוצים שהמדינה תהיה משגשגת כלכלית וחברתית, צריך לטפל בליכוד של החברה היהודית והחברה הערבית, וצריכים להכיר את החברה הערבית לא רק דרך המדיה והתקשורת אלא במפגשים בין בני נוער, שיח יומיומי, ויכוחים, הרצאות וכל מיני נושאים שיכולים להביא אותנו למקום טוב יותר. אין לנו מקום אחר, נמשיך להיות יחד אחד עם השני. אנחנו צריכים להתעסק קודם בשלום הפנימי, לפני השלום החיצוני”.