"זוגתי אביטל ואני, שאנחנו מבלים בפסטיבלי מוזיקה ברחבי העולם, קיבלנו הזמנות גם למסיבה ברעים ב־7 באוקטובר, אבל כיוון ששבוע קודם לכן חזרנו ממסיבה בחו”ל, חשבנו לנוח בבית”, מספר גלב סמירנוב, אמן, צלם ובמאי. “ואז כשקרה האסון, הבנו שהרבה מהחברים הטובים שלנו נרצחו במסיבה. כיוון שלא יכולנו לשבת בחיבוק ידיים, נסענו אל החברים שלנו שניצלו וראיינו אותם לסרט תיעודי שאנחנו עובדים עליו. עם הכניסה של צה”ל לעזה, איבדנו גם מספר חברים שם. הגעתי למצב שאני מפחד לרכוש חברים מחשש שהם ימותו. הטראומה מהסיפורים של חברינו, והעובדה שגם כל ענף התרבות וההופעות, מקור פרנסתי, הוקפא, גרמו לנו לרצות לצאת מפה כדי לשאוף אוויר”.
"תפסתי ת'ראש, תחקרתי איש נוח'בה ב-8 באוקטובר, וזה מה שהוא ענה"
יאיר לפיד בהצהרה מפתיעה: "מוכן להיכנס לממשלה במקום בן גביר וסמוטריץ'"
השניים הגיעו לקוסטה ריקה כשבוע אחרי פרוץ המלחמה, ומאז מנסים להתחיל חיים חדשים. “בת הזוג שלי קנתה לפני כשנה שטח בקוסטה ריקה ותכננו לבנות שם בית ובתהליך הדרגתי של כמה שנים לעבור לשם. וכיוון שאני עצמאי והמסים חונקים אותי גם ככה, ואני רואה שזה לא הולך לשום מקום וכל פעם משהו אחר תוקע את הכלכלה בארץ, אז החלטנו שזה הזמן. בינתיים אנחנו מחכים לאישורים וגרים בבתים זמניים, ותוך כדי כך אנחנו מטיילים, מתאקלמים ולומדים את השפה ואת הלך הרוח פה. פה גם הצעתי לאביטל נישואין ואנחנו מאורסים”.
לצד ישראלים רבים שחזרו לארץ עם פרוץ המלחמה אחרי שנים רבות של מגורים בחו"ל, ישנם גם ישראלים, כמו גלב ואביטל, שעשו את הדרך ההפוכה, כבר בימים הראשונים של המלחמה, ובהחלטה של רגע ארזו מזוודה ועזבו את המדינה, חלקם כדי לנשום אוויר בתקופה הקשה הזאת וחלקם שלא על מנת לחזור.
“הרבה אנשים היו בשוק ולא האמינו שאנחנו באמת עוזבים", אומר סמירנוב. "מכרנו את תכולת הבית שלנו בזריזות ועזבנו. גם אני עדיין לא מעכל כי בארץ הייתה לי עבודה והיו לי לקוחות ואני צריך להתחיל מחדש, אבל כרגע מאוד טוב לנו הרחק מהציביליזציה ומהמתח שחווינו בתחילת המלחמה”.
חוויתם אנטישמיות?
“האמת שלא. אני יודע על חברים מקולומביה, מיוון ומצרפת שחווים אנטישמיות אבל אצלנו די רגוע. אנחנו נוסעים במונית ומספרים לנהג שאנחנו מישראל והוא מתחיל לבכות. נפתחים אלינו פה ומחבקים”.
“חוויה מעצימה ומגדילה”
“ב־7 באוקטובר הייתי בפסטיבל בדרום, לא בפסטיבלים שבהם התרחש הטבח, והייתי ממש המומה כשקרה מה שקרה”, מספרת ליאת צור, מאמנת רגשית, רקדנית ומורה לריקוד הבצ’אטה. “סגרו את כל הדרכים ונתקעתי בדרום, אז נסעתי לאילת כי היא הייתה חצי שעה מהמקום שבו הייתי, והייתה אווירה מזעזעת. אחרי זה חזרתי לבית הוריי בראשון לציון, והמצב היה מאוד לא טוב. כל הזמן היו טילים מעל הראש שלנו, אז אמרתי לעצמי: ‘למה? למה אני בוחרת להישאר במציאות חיים כזו?’. יש בי גם הרבה כעס על המדינה, על ההתנהלות. מצד אחד אין אשמים ומצד שני כל שנתיים אנחנו נמצאים בחוויה של מלחמה כזו או אחרת, ובשלב מסוים אני אומרת ‘די!’. אני רוצה להיות שייכת למדינה שלי אבל אני לא רוצה להיות שייכת למדינה מתוך זה שאני מחזיקה איתה את הכאב הזה. יש גם הודיה על ההזדמנות שהיא נתנה לי. מתוך הכאוס הזה החלטתי להגשים את החלומות שלי, והבנתי שאם לא עכשיו - אז מתי?”.
שבועיים אחרי שפרצה המלחמה טסה צור ליוון יחד עם חבר, וכשהוא חזר לארץ – היא החליטה להמשיך לברזיל. “הריקוד הוא תרפויטי עבורי והרגשתי שברזיל היא מקום שיש לי הרבה מה לגלות בו”, היא מספרת. “תמיד הייתי אדם הרפתקני, אז אני די רגילה לזה שבהתחלה התגובות לא פשוטות, אבל לשמחתי ההורים שלי תומכים בי מאוד וחשוב להם שאהיה מאושרת”.
ואיך החברים הגיבו?
“כמו כל דבר חדש, בהתחלה יש ביקורת, וגם אני הייתי ביקורתית כלפי עצמי כי הייתי צריכה להעביר את הקורסים והעבודה שלי לפורמט של אונליין, אבל זו חוויה מעצימה ומגדילה. יש את הדיאלוג הזה בין הפחד והקולות של מה אעשה ומה יהיה בעתיד, ובין הצורך ללמוד ולהתחיל משהו חדש”.
מתי את מתכננת לחזור לארץ?
“אני מאוד מחוברת לארץ ולמשפחה שלי וכמובן שאחזור, אבל כרגע אני זקוקה לחופש, ולמרות שהאדמה שלנו בישראל מדהימה, יש עוד אדמות שאני רוצה להכיר כרגע”.
“כמו את כולם, המלחמה הכתה אותי ואת משפחתי הקטנה בתדהמה, קוטעת בברוטליות תוכניות ותקוות רבות”, אומרת שירה ז’ כרמל, מוזיקאית עצמאית ופעילה חברתית. “בין השאר הייתי אמורה להשיק באוקטובר שיר חדש מאלבום האמהות שלי ("אינסוף ואחת: שירי ערש לאמהות"), להופיע בפסטיבל הפסנתר ובאינדינגב, שאמור היה להתקיים שבוע בדיוק אחרי ה־7 באוקטובר בקיבוץ גבולות בנגב, והמחשבה על המתקפה המחרידה שהייתה יכולה לקרות שם, בפסטיבל משפחות עם 15 אלף איש בקהל, לא הניחה לי להירדם לילות רבים".
“בבסיסי אני אדם מלא תקווה. אמונה ברוח האדם, במה שמאחד בינינו וביכולות שלנו לעשות יחד דברים מופלאים. זו הסיבה שהייתי מעורבת מאוד במחאה, למעשה הקדשתי לה את מרבית 2023. באמת ובתמים האמנתי שהמחאה מסמנת את תחילתו של עידן טוב יותר לישראל, שנצליח למנוע את ההפיכה המשפטית, להדיח את הפוליטיקאים המושחתים, הקיצונים והמסוכנים שבכנסת, למצוא מנהיגות ומנהיגים חדשים, ובסופו של דבר גם למצוא דרך להשכין סופסוף שלום בינינו ובין הפלסטינים".
“המלחמה שברה אותי לחלוטין. מצאתי את עצמי משותקת ומבועתת, מנסה להסתיר את הזוועה מבני בן ה־3 וחצי ולהגן בשארית כוחותיי גם על נפשי שלי. לא צפיתי באף סרטון מהשבת הארורה מתוך ידיעה ברורה שלא אעמוד בזה”.
עשרה ימים לאחר פרוץ המלחמה נסעו היא ומשפחתה הכי רחוק שאפשר מישראל - לאוסטרליה: “התמזל מזלנו ויש לנו כאן משפחה, כך שכשגילינו שאנחנו זכאים למקום על ‘טיסת חילוץ’ שארגנה הממשלה האוסטרלית, אמרנו מיד ‘כן’. כלומר חשבנו וחשבנו ואז החלטנו לא להחליט החלטות גדולות ופשוט לצאת לרגע מהמציאות החדשה והבלתי נתפסת הזו ועלינו - עם שלוש מזוודות חצי ריקות - על טיסה, ואנחנו עדיין פה. לא בדיוק ברור עד מתי, אבל כרגע לא נראה הגיוני לחזור לארץ”.
איך קיבלו אתכם?
“הרשויות באוסטרליה היו כל כך מקסימות במהלך הטיסה, דאגו לנו למים ושמיכות ועוגיות בקונקשן ובנחיתה, וידאו שיש לנו לאן ללכת ומי שיקלוט אותנו, וגם הציעו עזרה בירוקרטית בהתאקלמות, וכל הזמן אמרו לנו ‘וולקאם הום’, מה שכמובן שבר את לבי עוד יותר. ופתאום ראיתי איך זה מרגיש כשהממשלה באמת דואגת לאזרחים שלה. ממש היה להם אכפת. הרגשתי כמו ילדה מוכה מבית מתעלל, שהולכת לראשונה לארוחת ערב בבית המתפקד והחם של חברה שלה”.
“בשבת השחורה היינו אצל ההורים של אשתי בערבה, ובבוקר היא העירה אותי ואמרה שיש מלחמה”, משחזר איתי קאול, שנמצא עם משפחתו כרגע בוולנסיה שבספרד. “שמענו חדשות, היא אמרה לי ‘בוא נעוף מפה’ ותוך שבועיים כבר לא היינו בארץ. ההחלטה נבעה מכך שלא יכולנו להמשיך לשלם שכר דירה בתל אביב, ועל קניית בית יכולנו רק לחלום. ניסיון ההפיכה המשטרית וההבנה שאנחנו לא הולכים לנצח את הדמוגרפיה והקיצוניות הדתית גם כן היוו זרזים חזקים. אבל לאחר שלושה חודשים בגלות, יותר מכל, אובדן תחושת הביטחון היה מה שבעט אותנו החוצה.
“אדם חייב להיות בטוח שהילדים שלו מוגנים מאונס, רצח וחטיפה על מנת להיות מסוגל לישון בלילה”, טוען קאול. “הזוועות הספציפיות של עדר טרוריסטים שבאים לטבוח בך בלילה הן משהו שאני מרגיש שזו חובתי כאבא לדאוג שלא יקרה. אם רק היה פתרון, או לפחות ניסיון לפתרון. מדיני? צבאי? אני לא יודע. אבל היכולת לקבל את העובדה שאנחנו חיים תחת איום קיומי תמידי פשוט אבדה לנו, במכה אחת. התלבטתי מה לעשות עוד קודם, כשהיה ברור שאין לילדים שלי עתיד במדינה הזו, ונהיה ברור שאני רק מקדים את מה שהם ייאלצו לעשות ממילא.
“אף פעם לא היינו ציונים במיוחד, אבל זה קשה מאוד לעזוב בית, חברים, משפחה, שפה. להיות זר. ויש אנטישמיות בחוץ. זו הייתה בעיניי הצדקה טובה לקיום ישראל: בית בטוח ליהודים. אם הבית לא בטוח אז הקונספציה הבסיסית נשברת, ואין מה לחפש פה יותר. ואני מאשים את כולם - השלטון והאזרחים, ואני בתוכם. רק אחרי שחמאס תקף פתאום התחלנו לחשוב שאולי זה לא הכי בטוח שיש צבא של מחבלים מעבר לגדר בצפון? רק אז שמנו לב אליהם? אז אולי כל העסק, מצער לומר, מנוהל בצורה די חובבנית ברמה הביטחונית. בשכונה כל כך אלימה, ובתקופה כל כך נפיצה, זה בלתי אחראי לחלום בהקיץ”.
משפחת קאול טסה לפורטוגל, אך התקשתה להסתדר שם. “פורטו עצמה התגלתה כפחות מתאימה לנו. לא התחברנו”, מספר קאול. “כעבור שלושה שבועות עברנו לוולנסיה. ברמת האנטישמיות, בפורטוגל היה לנו מתחת לבית גרפיטי פרו־פלסטיני, וגם פה רואים צלב קרס מרוסס מדי פעם. לא נעים, לא נורא. לאחר נסיעה של יומיים באוטו גדול עם חתול קטן שמחנו להגיע, והוולנסיאנים עצמם התגלו כאנשים החייכנים ביותר שפגשתי מעודי, שחיים בשלווה אטית בעיר יפיפייה”.
איך התאקלמתם?
“אנחנו עפים על החיים. רכשנו חברים ישראלים, התחלנו ללמוד ולדבר ספרדית, והילד מבסוט על חוג הכדורגל. בכלל, הילדים דילגו על פער המרחק מהחברים בארץ באמצעות המסכים, והקשר ביניהם, למרבה ההפתעה, דווקא התחזק. דור קצת מוזר הדור שלהם. התחושה ברחוב מאוד בטוחה”.
מתי אתם מתכננים לחזור?
“עזבנו שלא על מנת לחזור. מאחר שהמצב בארץ הולך ומידרדר בלי פתרון באופק, ופה בינתיים מרגיש כמו חופשה שלא נגמרת, אני לא צופה שזה ישתנה. אני מקווה שנוכל לטעת פה שורשים. אולי אפילו יום אחד נתרגל לזה ששבת היא מעכשיו ביום ראשון”.
“שיח פתוח ומכבד”
“ה־7 באוקטובר תפס אותי שבוע וחצי אחרי שחזרתי לארץ מסיבוב הופעות באירופה, יום לפני שנקבעה לי הופעת סולו בתל אביב ושבוע לפני שהייתי אמור לנגן בפסטיבל אינדינגב", מספר המוזיקאי סתיו גולדברג. "אבל מהר מאוד הבנתי שהמדינה במצוקה רצינית ובמצבים האלה אירועי התרבות הם הראשונים ללכת. בעצם השילוב של ההבנה שלא הולכת להיות לי פרנסה בארץ בזמן הקרוב, עם ההצעה של אמא שלי להצטרף אל הוריי ביוון, גרם לי לנסוע. מה שגרם לי להישאר היה המחשבות שהיו כבר קודם על מעבר לאירופה, והידיעה שיש לי פה הרבה מקום להתפתח בקריירה המוזיקלית שלי.
"הסתובבתי לא מעט כדי להבין איפה נכון לי להיות. מיוון נסעתי לוורשה, ומשם ללייפציג בגרמניה, הגעתי לברלין לפני בערך חודש וחצי. הופעתי וגיליתי סצינות ומוזיקאים מעולים בכל מקום, אבל הרגשתי שברלין פשוט נכונה לעכשיו. איך שהגעתי לפה הגיעו אליי הופעות, ומקומות מגורים שיש בהם פסנתר. יש פה סצינה גדולה והמון מקומות לנגן בהם. בסך הכל כמוזיקאי אני צריך בסיס טוב. הרבה מהזמן אני לא בבית בכל מקרה".
איך האווירה שם?
“באופן אישי אני מרגיש מאוד בטוח והרגשתי בטוח בכל מקום שהייתי בו, למרות ששמעתי על מקרים. אני משתדל לבחור ברגישות אם להגיד שאני מישראל, אך בפועל מעולם לא שיקרתי או הסתרתי את זה. גם לא עם ערבים. יצא לי לפגוש פה פלסטינים, סורים, איראנים, מצרים. עם כולם אני מרגיש ישר שיש איזה חיבור מיוחד. כולנו מתחבקים ומנסים איכשהו לעשות שלום מרחוק בינינו. ללא ספק יש אנטישמיות בעולם, אבל האנשים שאני פוגש פה מקבלים אותי באהבה רבה והשיח פתוח ומכבד”.
גולדברג, שבקרוב ישיק את אלבומו השני (“Symphony Of Water”), מעיד כי בשל מקצועו הוא נמצא הרבה בחו”ל, כך שסביבתו רגילה לכך, אם כי הוא נתקל גם בקולות הפוכים: “חלק ממני מצטער מאוד שאני לא בארץ, שלא הייתי נוכח ברוח העזרה וההתנדבות הכללית, שלא הייתי כדי לנחם אבלים. אבל אני מנסה לעשות מה שאני יכול מרחוק, וגם להפיץ את התרבות המדהימה שלנו בעולם. אני עדיין מאמין גדול בשלום. מנקודת המבט שלי אני רואה שיש הרבה יותר משותף לאנשים מרקעים שונים משנראה לנו. וגם המחלוקות בינינו הן לעתים קרובות לא על בסיס מה שחשבנו. בכל העולם מרגישים עכשיו משהו דומה למה שאנחנו מרגישים כישראלים. איזשהו חוסר יציבות, כאילו דברים עלולים להתפרק ולהשתנות ו’להשתבש’ מאוד מהר. אנחנו נחשפים למציאות מורכבת יותר משאנחנו יכולים לתפוס ומנסים כל הזמן לחזור לשים אותה בקופסאות. אני מקווה שנהיה פתוחים לגלות כל הזמן את האנושיות של האנשים מאחורי ההגדרות ששמנו להם”.
אתה יודע עד מתי תישאר בברלין?
“אני חוזר לארץ בסוף מאי לחודש־חודשיים, אבל בגדול, בשנים הקרובות אני רואה את עצמי חי באירופה”.