"וואו, זו הייתה ממש היערכות מחדש", כך מתארת עו"ד עדי אלון שיינברג, מנהלת עמותת "הותיר אחריו חבר.ה", את תמונת המצב החל מה־7 באוקטובר. "במהלך 25 שנות קיומנו טיפלנו ב־500 חברות שכולות. זה אומר בממוצע סביב 12 ־ 13 חברות חדשות שנקלטו בעמותה מדי שנה לטיפול פרטני או קבוצתי, ואילו רק מה־7 באוקטובר ועד עכשיו יש לנו 244 חברות חדשות. זה כמעט חצי מהפעילות שלנו לאורך שנות קיומנו".
שלושה נעצרו בחשד לניסיון חדירה ליישוב בדרום: אחד מהם נוטרל ומת
"מדובר בחלאה": בן כספית במתקפה חזיתית על יאיר נתניהו
עמותת "הותיר אחריו חבר.ה" מעניקה מעטפת שיקומית לבנות ובני זוג של חללי צה"ל שלא היו נשואים, ומאז הקמתה ב־ 1998 העלתה למודעות את מורכבות מעמד החברות/חברים השכולים והצורך לתת להם סיוע רגשי והכרה חברתית.
"כבר ביום הראשון למלחמה הבנתי מה קורה ולאן זה הולך", אומרת אלון שיינברג. "בעזרת כמה מתנדבות בעמותה הרחבנו כבר ב־ 8 באוקטובר את הפעילות שלנו בכמה מישורים. קודם כל, הקמנו מערך איתור חדש. עד למלחמת 'חרבות ברזל' עבדנו מול חמ"ל נפגעים של צה"ל שהעביר אלינו כל פעם פרטים של חברה שכולה חדשה.
מה־7 באוקטובר הבנו כבר שהפעילות הולכת "להיות מאוד רחבה, ושכמות המידע והעומס שיש עלינו וגם על החמ"ל של צה"ל לא יאפשרו לנו להגיע לחברות בימים הראשונים. לכן הקמנו צוות איתור שמורכב מ־ 40 חברות שכולות ותיקות, יותר מהדור של 'צוק איתן', כאלה שיודעות לעשות את כל החיפוש האינטרנטי.
במקביל גם פנה אלינו מנכ"ל חברת 'בינת', שעזר לנו להקים מוקד. ככה בעצם הצלחנו להגיע לכל החברות. תוך שעה־שעתיים מפרסום דובר צה"ל על חלל שנפל, כבר ידענו פרטים של החברה. זה לא תמיד היה רק דרך צוות האיתור. לפעמים גם דרך המוקד שנתן אפשרות למשפחה של החברה ולחברים שלה לפנות אלינו ולעדכן. אפילו הורים שכולים פנו אליי בכמה מקרים וביקשו שנעזור לחברה".
"יש הכרה במקום שלהן"
פעילות העמותה, מציינת אלון שיינברג, גם התרחבה מבחינת צוותי הליווי: "העמותה תמיד עבדה בצוותי ליווי שמורכבים מחברה שכולה ותיקה ועובדת סוציאלית מתנדבת. עד תחילת המלחמה היו לנו 50 מתנדבות. כשהבנו את הממדים של 'חרבות ברזל' הוצאנו קול קורא למתנדבים.
חברות שכולות ותיקות נוספות התגייסו מיד, ופנו אלינו גם מאות אנשי מקצוע. תוך כמה ימים קיימנו כנס הכשרה בזום, עשינו שלושה סבבים כאלה. כרגע יש 180 מתנדבים, עובדות סוציאליות מכל הארץ ופסיכולוגים בכירים שהתנדבו לתת הדרכה וליווי. ממש מערך שלם.
יש לנו עכשיו 240 צוותי ליווי נפרדים". צוות הליווי, היא מסבירה, מגיע לחברות בימים הראשונים, "מציע ליווי, שיחה, מחבר לעמותה וגם מציע טיפול פרטני וטיפול באמצעות קבוצת תמיכה. מתחילת המלחמה פתחה 15 קבוצות תמיכה חדשות בכל הארץ, גם קבוצה טיפולית עם שני פסיכולוגים קליניים בכירים המיועדת להורים של חברות שכולות. זה ממש חדש.
הבנו שכל המלחמה הזאת דורשת היערכות הרבה יותר עמוקה". העמותה, כאמור, מעניקה תמיכה נפשית לחברות השכולות בכל שלב בחייהן. "140 בנות כבר נמצאות בטיפול אצל פסיכולוגים המתמחים בטראומה, אבל ושכול. גייסתי מעל 10 מטפלים חדשים לעמותה, הם עצמם עמוסים בהמון דרישות מהקהילה", אומרת אלון שיינברג ומציינת כי מה שמאוד בולט אצל החברות השכולות של הדור הנוכחי הוא שיתוף הפעולה והרצון שלהן לעזור לעצמן, ללכת לטיפול, לפגוש עוד חברות שכולות.
"עד לפני המלחמה לקח לי שלושה־ארבעה חודשים לבנות קבוצה", היא מספרת, "ועכשיו תוך כמה חודשים יש 15 קבוצות פעילות. החברות ממש משוועות לפגוש אחת את השנייה, למצוא את קבוצת השייכות שלהן, למצוא מישהי לדבר איתה, להזדהות איתה. אני מרגישה שיש צורך חזק מצדן לכך, הן מוכנות כבר לחשוף, ללכת לטיפול.
זאת לעומת החברות הוותיקות, שלקח להן חודשים, אם לא שנים, לקבל עזרה. אני חושבת שהדור הזה פתוח יותר, יש יותר מודעות לטיפול נפשי, יש יותר הכרה במקום שלהן. המונח 'חברה שכולה' הוא כבר פחות או יותר בקונצנזוס.
משרד הביטחון מתקצב את העמותה, זו לחלוטין ההכרה במקום שלהן ובזכות שלהן לטפל בעצמן. מה שהכי חשוב לי כרגע הוא שנקבל ממשרד הביטחון אישור לתקציב העמותה לשנת 2024, ונוכל לממן את כל הטיפולים לבנות".
דבר נוסף שבולט עכשיו, מציינת אלון שיינברג, "זה שאני רואה שנורא חשוב לחברות לדבר, להנציח, להעלות פוסטים, להתראיין. הן התראיינו גם קודם, אבל ההיענות והרצון לא היו בממדים האלה. יש לי תחושה שזה מהפחד שלא יזכרו את הסיפור הספציפי של בן הזוג שלהן, זה לדאוג שהקול שלהן ושלהם יישמע, וכמובן מתוך הרצון להנציח".
"ההורים נלחצים"
אלון שיינברג, נשואה ואמא לשני ילדים, היא חברה שכולה מלפני 20 שנה. את העמותה איתה היא מנהלת זה ארבע שנים. "לאורך ארבעת החודשים האחרונים פגשתי לפחות 50 חברות", היא מספרת.
"אני מרגישה תחושת הזדהות מאוד גדולה איתן. אני לא מרגישה שהמפגשים האלה ממוטטים אותי, אחרת לא הייתי יכולה לעשות את התפקיד, אבל אני כן מרגישה שזה משפיע עליי.
כמו כן, בתור אמא, אני מאוד מקפידה לדבר גם עם האמהות של החברות וללוות אותן, לתת להן את הכלים בימים האלה, בחודשים האלה, כדי להתמודד עם הסיטואציה החדשה המאוד מורכבת בבית. איך לסייע לבת שלהן, איך לדבר, איך להגיב, איך לא להגיב".
מה את מייעצת להורי החברות?
"ההורים מרגישים נורא לחץ, מרגישים שינוי בבית. החברה הרבה פעמים חסרת סבלנות כלפי המשפחה, מאוד מסתגרת, עולה הרבה מאוד לקבר, וההורים נורא נלחצים. אני עושה איתם שיחות הרגעה, איך להגיב לדברים. הרבה שיחות של חיי היומיום, איך להתמודד עם כל מיני סיטואציות שעולות".
לעומת עצות שאלון שיינברג יכולה להשיא להורי החברות, הרי שלבנות עצמן היא לא נוהגת לייעץ. "בכל מה שקשור לשיח שלי עם החברות, אני לא מייעצת להן, אלא אני שם בשבילן", היא מבהירה.
"החברות נמצאות באבל, והן צריכות פשוט מישהו שיהיה שם, שיקשיב, שיחבק, שיבין, שיגלה אמפתיה, ולא מישהו שייתן עצות. עצות ממש לא עוזרות בשלב הזה. צריך להקשיב לכל חברה, לצרכים שלה, מה היא חושבת שצריך לקרות, וללכת איתה, בטח ובטח בחודשים הראשונים".
את מספרת להן את סיפורך האישי?
"אני משתפת בקצרה. אני לא ישר קופצת ומביעה את החוויה שלי ואת המקום שאני נמצאת בו עכשיו, כי הרבה פעמים זה עדיין לא משהו שהן יכולות להכיל. יש כאלה ששואלות הרבה שאלות, ואני עונה בצורה מותאמת לשלב שהן נמצאות בו. יש לנו פסיכולוג ראשי בעמותה, ד"ר אפרי בר נדב, שעשה דוקטורט בנושא חברות שכולות. הוא מנחה אותנו כיצד נכון לדבר איתן".
אלון שיינברג מציינת כי תחושת בדידות משותפת לכל החברות שפגשה. "בשבוע הראשון יש שבעה, בחודש הראשון עולים לקבר, בחודש השני עוד המשפחה מכונסת, עוד כולם סביב זה, ואז מגיע השלב שכולם מצפים ממנה להפסיק לדבר על זה, לחזור לחיים ולהתאושש - וזה לא מציאותי", היא מסבירה. "זה שלב שאנחנו פוגשות כמעט אצל כולן, שהמשפחה והחברים רוצים שהן יתחילו לקום, להתאושש, לחזור לעבודה, לשגרה, לבילויים, אבל הן עוד לא שם ומרגישות תחושת בדידות מאוד קשה".
מבין החברות שפגשת, איזה סיפור הכי נגע ללבך?
"מה שתמיד שובר לי את הלב זה לראות את הבנות שעדיין בתיכון. ממוצע הגילים של החברות הוא 21 ־ 25 , אבל יש גם כמה וכמה ילדות בנות 17 . כל המקרים נוראיים, לי זה קרה כשהייתי בת 21 , אבל יש משהו בילדות האלה שהן בתיכון. זה כאילו עוד לא למדו שום דבר על העולם, ופתאום הן מקבלות כזאת סתירה".