"סליחה שכשאני מדברת או חושבת על זה אני מתחילה לבכות", אמרה ליאת זית (27) בתחילת הראיון, והתכוונה לחוויות המסויטות שחוותה בטבח בפסטיבל נובה ב־7 באוקטובר שבו איבדה את חבריה ושרדה בזכות מה שהיא מגדירה - 50% תושייה ו־50% נס. “אני אישה חזקה ולא אופייני לי לבכות ככה, אבל הזיכרונות והחוויות מציפים אותי. לפעמים זה מרגיש לי כאילו זה היה רק אתמול".
ריפוי בעיסוק? מפוני החזית שחזרו לעבוד מספרים על הקשיים שבדרך
ליאת, ילידת קיבוץ מעוז חיים, עברה לפני כשש שנים להתגורר בקיבוץ דגניה ב’ יחד עם בעלה עידו. מעבר להיותה גננת במשרה מלאה בקיבוץ שער הגולן, היא מנהלת בקיבוץ יחד עם בעלה את “פנסה בר", שאותו פתחו ב־2020. ב־7 באוקטובר החליטה לצאת בפעם הראשונה בחייה לפסטיבל "נובה" ברעים כדי לחגוג במסיבה טראנס עם אנרגיות מדהימות ולצפות בזריחה המפורסמת מהאזור. “בשעה 2:00 לפנות בוקר יצאתי עם חברה שלי, מליסה טולדנו מעמק הירדן, לכיוון הנובה", היא שיחזרה.
“מאוד התרגשתי לקראת הנובה הראשונה שלי, התלבשנו מגניב והיינו ממש מוכנות לחגוג את החיים. בשעה 4:00 בבוקר הגענו למתחם והכל היה יפה, תפאורה מושלמת, אנשים יפים עם עיניים טובות, די.ג’יי מצוין, מוזיקה מדהימה ואווירה כיפית. היינו 16 חברים טובים בקנטה שלנו. האהבה הייתה באוויר, כמו שפסטיבל צריך להיות", הוסיפה.
“מאופטימית לפסימית"
בשעה 6:28 סימנה ליאת לחבריה כי היא הולכת לראות את הזריחה ותכף תחזור. “כל הרעיון של הנובה היה לחכות לזריחה, לראות את הפנים אחד של השני, את החיוכים ולהרגיש בתוך הרעש של הטראנס אווירה של שקט כזו", היא אמרה. “בשעה 6:30 זה הפך מגן עדן לגיהינום. אני בחורה שתמיד מלאה בשליטה וכבר ב־6:30 בבוקר הרגשתי שנלקחה ממני השליטה. היינו כמה חברים שהלכו לראות את הזריחה ופתאום הופסקה המוזיקה ונשמעו בומים, צבע אדום וצעקות. רצנו לקנטה לאסוף את הדברים וחיפשתי את מליסה. כשנפגשנו קיבלתי התקף חרדה, ומליסה חיבקה אותי ואמרה לי כל הזמן ‘אני איתך’. קפאתי, לא תפקדתי, אבל מליסה לא עזבה לי את היד. כשמצאנו את הרכב, מליסה נכנסה לצד של הנהג ואני לידה כשהיא לא עוזבת לי את היד, ואני בוכה, בטוחה שזה הסוף. מלהיות מאוד אופטימית מטבעי הפכתי להיות פסימית".
"כשיצאנו מהחניה כבר ראינו מחבלים וכשנפל טיל לידינו החלטנו לנטוש את הרכב, וברחנו לכיוון היער, ומליסה ואני נשכבנו על הרצפה ואמרתי לה: ‘מליסה, אם אנחנו מתות – אנחנו מתות ביחד, ואם אנחנו נחטפות – אנחנו נחטפות ביחד’. כשהגיעו מחבלים, רצנו מבלי להסתכל אחורה לכיוון המסיבה, כשכל הדרך אנחנו רואות אנשים נורים ונופלים על הרצפה, גופות, פצועים מדממים. בדיעבד אני יודעת שאם לא היינו על אוטומט היינו מתות. כשהגענו למסיבה ראינו כאוס גדול, רעש, בלגן".
"מישהו צעק פתאום ‘לברוח’, ושם פגשנו את דודי שרר, חבר שלנו, ודודי החזיק לי את היד כי ממש פחדתי. בתוך כל הכאוס הזה כבר נפרדתי מבעלי, מהמשפחה שלי ומהחברות שלי. אמרתי לאמא שלי: ‘את תשמעי אותי עד הנשימה האחרונה שלי’. הרגשתי קטנה, אבודה. אני יודעת שזה לא בשליטתי אבל מבאס אותי שקפאתי", סיפרה.
ניסיון המילוט הנוסף היה כשליאת, דודי ומליסה נכנסו לאיזה רכב. “המחבלים ירו לנו על הגלגל של הרכב, ואני לא יודעת איך אבל דודי יצא והצליח להחליף את הפנצ’ר, כשהמחבלים יורים לכיווננו, והצלחנו להימלט", היא נזכרת. “הגענו לשערי תקווה, לבית ההורים של דודי, שם גם ההורים שלי ועידו חיכו שם, והבנו שניצלנו, אבל הסיוט רק התחיל".
כשהגיעה הביתה, החלה ליאת לברר מה עם החברים הטובים שפגשה וחיבקה במסיבה, וגילתה ששלושה מהם נרצחו. “שובל יעקב, נועם אפרים ובת זוגו נועה אנגלנדר זכרם לברכה נרצחו, וזה בלתי נתפס בעיניי", היא אמרה. “אני עוד לא יודעת איך מעכלים דבר כזה. כשהבנתי שחברים שלי לא חוזרים זה מוטט אותי. כשהבנתי שהם יצאו מהנובה ללא רוח חיים זה ריסק אותי. ירדתי בשבועיים שישה קילו. התמוטטתי. עד היום אני לא מאמינה איך שלושתם לא פה".
“הגעגוע לא מרפה"
אחרי השבת השחורה ולמשך חודש וחצי ה"פנסה בר" היה סגור, הגם שנועם אפרים ז"ל היה הדי.ג’יי הקבוע של הפנסה בימי חמישי ושישי: “עידו ואני לא חשבנו בכלל לפתוח את המקום, גם בגלל האובדן של חברינו, וגם בגלל שחיילים נלחמים בעזה ובצפון. ה־7 באוקטובר הציף בי כאב ופסימיות, רגשות שלא ידעתי שקיימים בי".
השינוי הגיע בפגישה משותפת של ליאת ועידו עם חברם הטוב, עומר עב, שהיה בעבר הבעלים של ה"דוריס בר" בקיבוץ אפיקים. “עומר הציע לעידו ולי להרים ב'פנסה בר' פרויקט עדויות של שורדי הנובה, לקח לי זמן לעכל את הרעיון כי זה מאוד מעמיס עליי רגשית, אבל הרגשתי צורך להתחיל את הפרויקט בשבילנו, בשביל כל מי שהיה בנובה", היא סיפרה.
הפרויקט, שנקרא “זה הסיפור שלי ואני לא אפסיק לרקוד", מתקיים מדי יום שלישי ב"פנסה בר" ומתועד בווידיאו על מנת להעלות את הסרטונים ליוטיוב. במסגרת הפרויקט, ניצולי הנובה ומשפחות נרצחי הפסטיבל משמיעים עדויות חיות, “כדי שמי שהיה בנובה יבוא ויספר את הסיפור שלו. יש בזה משהו מאוד מרפא ועוזר לדבר על זה", אמרה זית.
איך הקהל מגיב?
“בהתחלה יש שקט מוחלט, אבל בגלל שהמעידים מתבלים בקצת הומור, אז פתאום יש קצת צחוק ובסוף מגיעים החיבוקים. הקהל איכותי ומכיל ואנחנו רוצים להרים כוסית ולהודות על זה שמי שנמצא פה, נמצא איתנו. ציפיתי שיבואו 80 אנשים אבל מגיעים מעל 200 איש, וזה פשוט מרגש ובעיקר חשוב. זה פרויקט של כולם וכל אחד מוזמן לפנות אליי ולהיות חלק מזה".
הראשונה שסיפרה את סיפורה האישי היא קייטלין גדי מקיבוץ עין גב, שהייתה בעבר מנהלת ב"פנסה בר": “אמרתי לקייטלין שפשוט תדבר מהלב, שתספר את מה שהיא חוותה. הזמנו את הצלם ואיש התקשורת ליאור פוזניאק מקיבוץ בית זרע שצילם. קייטלין כתבה לעידו ולי אחרי זה: ‘אין מילים בעולם לנסות ולהתחיל להסביר לכם כמה אני מעריכה אתכם. נתתם לי פלטפורמה חדשה ומעניינת לנסות ולהוציא ממני את כל הרעל שהדבר הזה החדיר אליי בלי שביקשתי. לא היה לי מושג שדווקא ככה, כשאני אומרת מול עולם עירומה מהגנות ומסיכות, אני אעמוד ואקיא את כל מה שהיה לי’".
אחריה התארחו, בזה אחר זה, גם רותם אלמוג, חברה הטוב של ליאת, שאיתו ועם שובל יעקב ז"ל הצטלמה כרבע שעה לפני הטבח, מנשה ירושלמי, אביהם של שקד ואופק ירושלמי ששרדו את הטבח, וסיפר מנקודת מבטו את השתלשלות האירועים, ושרון אפרים, אביו של נועם אפרים ז"ל.
לליאת עצמה לקח לה זמן להרגיש מוכנה למסור את עדותה שלה, אבל היא מציינת כי בקרוב תעז ותעשה זאת: “בהתחלה לא הרגיש לי רלוונטי לדבר על עצמי. הרגשתי שנלקחו לי שלושה חברים ומהם נמנעה הזכות לדבר, אבל בשלב מסוים הבנתי שזה חשוב לפרוק ולשחרר, הגעגוע לא מרפה ובייחוד המחשבות שעולות לי מה הייתי יכולה לעשות אחרת ואיך דווקא אני נשארתי בחיים – מייסרות אותי".
"בהתחלה העדפתי להיות מאחורי הקלעים ולארגן את זה, לעשות מה שאני יכולה, אבל אחרי שראיתי את קייטלין מספרת את סיפורה, אמרתי לעצמי שאני יכולה וצריכה להתמודד עם זה. אני מאמינה שגם מליסה תמסור את עדותה בפרויקט בקרוב. זה הריקוד שלנו ושל החברים שאיבדנו, ולא ניתן לו להיפסק לעולם", אמרה.