כשחצינו את השער התעופפו מעלינו שלושה טילים. בתוך שניות היו לפטריית עשן שחור. בשער רעים לא נרשמה התרגשות. עובדים של ישראלייזר המשיכו לינוק סיגריות, לשוחח בסככה ליד. השעה הייתה שלוש אחר הצהריים, צינת הנגב התגנבה לעמוד השדרה, ואני התיישבתי ליד אנדריי. כבר 33 שנה הוא בארץ. עלה מהכפר בלאייה צרקווה (כנסייה לבנה) שבדרום־מערב אוקראינה, בגבול עם רומניה. כאן נאלץ לנטוש את מקצועו - טכנאי שיניים - התמקם בשדרות, התבסס, התגרש, בנה חיים.
את המלחמה שפספסת באוקראינה קיבלת בעוטף עזה.
"כשהייתי שם, לא הייתה מלחמה, פה כבר 22 שנה אני סובל מעזה".
איך עכשיו?
"בלגן מפעם לפעם. איך אומרים? כשהתותחים יורים, מתחיל רעש".
שלושה חודשים היה בנו מיכאל בעזה. נהג משאית. "מביא דלק ואוכל לחיילים", מפרט אביו. "כשחזר בריא ושלם, עשיתי חיבוקים. מקווה שלא ייקחו אותו שוב". אתה תישאר פה?
"אני איש של פריפריה".
קיבוץ רעים מאחז את עיני המתבונן. במבט ראשון אתה רואה סימנים של שגרה, של שיבה הססנית לחיים. שדות תפוחי האדמה נזרעו במועד, כי יודע חקלאי פיקח לעשות את העבודה גם כשאדמתו תקועה בשטח צבאי. מפעל ישראלייזר, שמתמחה בייצור מכלולים בתחום הצבאי והאזרחי, כמעט לא שבת מעבודה (הוקם ב־1977 במגדל העמק בידי חברי הטוב פרופ' משה שפיטלני ונמכר כעבור שלוש שנים לרעים). חצר הקיבוץ יפה מאוד. לא נוי מדברי, אלא נוי שמגן מפני השמש, מרחיק אותך מנקמת השממה. גם עכשיו, כשהקיבוץ מהדהד את הריק, לא נכנע הגן לעשבים שוטים.
אבל אחרי השער, וקצת פנימה, אתה מגלה סיפור אחר. רעים לא היה ניר עוז, אבל עדיין עבר זוועה. "קטסטרופה שניתנת לעיכול", כדברי אחד מבני השיח שאפגוש.
"אין כמו בבית", כתוב באותיות ברזל על דלת הבית שבו נרצחה סבתא ורדה. פרחים בצהוב על דלת בירוק ובגדול המילה "שלום" עם שתי יונים חונות על הפס המזדקר של ה־ל'. כששכבה במיטתה, פרצו המחבלים לממ"ד שלה, נעצו כדור בראשה והלכו. בן זוגה, בועז, שגר מטרים ממנה, מצא אותה ירויה. ליד המשקוף שאליו הצמידה את נכדיה וסימנה בעיפרון את קצב צמיחתם.
"המלכה מתה", בישר קפוא וכואב למשפחתה. ועדיין לא ויתר. מדי כמה דקות הלך אליה, דיבר על לבה, נגע בה. עד שחש את כפור המוות זולג בין האצבעות. 30 שעות עברו על בועז לצד אהבת חייו. "ורדה חיה בקול גדול ובצבעים עזים", כתבתי בדפים האלה בשבוע השלישי למלחמה. אדום לא היה רק קוד התרעה מפני סכנה מרחפת. הוא היה טבוע באישיותה, סימל את נגיסותיה התאוותניות בחיים. גם בגילה הקפידה לצבוע באדום את שערה. את הליפסטיק הארגמני דאגה להטביע בלחיי יקיריה. "שיידעו כולם שנישקתי אותם".
ליד הבית של סבתא ורדה, ביתו של דביר קארפ השוקולטייר. כל חייו עסק בהמתקת חייהם של אחרים. נחשב לפיגורה במקצועו, הבעלים של "שוקולד קפה" במועצה האזורית אשכול. בשבת הטבח שניים משלושת ילדיו - דריה (10) ולביא (8.5) - היו אצלו. ב־8:20 בערך חדרו המחבלים לבית. חמוש בגרזן זינק אליהם כדי להציל את ילדיו. אחד פצע באורח קשה, האחר, לעיני הילדים, הרג אותו ואת בת זוגו סתיו קמחי.
אחר כך, בהפגנת חמלה מבחילה, כיסה בשמיכה את האח והאחות וכתב בליפסטיק על המראה: "האנשים של אל־קסאם לא רוצחים ילדים קטנים". האם רעות התארחה באותה שבת אצל חברה מחוץ לקיבוץ. כשנודעו לה הדברים, קרעה את הנייד במסרים לכל מי שרק אפשר. במשך שלוש שעות הייתה עם בתה דריה על הקו. מרגיעה אותה, נושמת איתה. החבר גולן ספטון, כשבידיו רק אקדח, רץ אל בית קארפ. הוא התקשר בווידיאו אל האם רעות ושם מולה את הילדים. תשע שעות שמר עליהם. כשהבחין שבחוץ טיפה רגוע, הוציא אותם מהחלון כדי למנוע מהם את המראות. הוא אסף אותם אל ביתו המוגן ועם אשתו העניק להם מחסה. הקרב שניהל דביר קארפ מול המחבלים לא היה לשווא. לאחר שפצע קשה אחד מהם, לא המשיכו במסע הקטל בשכונה הזאת.
בחזית הבית של דביר שולחן קפה קטן. באין רוכב, השתחלו עלי שלכת לחישורי (שפיצים) האופניים. על הדלת סטיקר אלכסוני: "מזוכה": הגופות הוצאו, השרידים פונו. הצבא וזק"א עשו זיכוי כהלכתו. לא רחוק משם הבית של סבא יהושע. יהושע אורן נולד בהולנד לציוני נלהב. לפני מלחמת העולם השנייה היה אביו רואה חשבון בפיליפס, נשלח לסניף הקונצרן במצרים ומשם הגיע לארץ. השנה הייתה 1936. האב היה בין מקימי בתי הספר להנהלת חשבונות באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת תל אביב.
הבן יהושע לחם בגדוד השביעי של הפלמ"ח והיה בין מייסדי רעים. הביא לקיבוץ 200־300 חברים. רובם עזבו עם האוטובוס שהחזיר למרכז את אורחי מסיבת ההקמה. יהושע אורן הספיק לספוג כמה סיבובי קסאם, לפני כשבע שנים הלך לעולמו. "מה אביך היה עושה לו חי את 7.10?", אני שואל את בנו הרבש"ץ הראל. "לא היה יוצא עם נשק", הוא משיב, "היה מבוגר מדי. לו נקלע למצב דומה כפלמ"חניק צעיר בטוח שהיה יוצא".
אנחנו מדשדשים בשלכת. נפקדות אדם משמחת בעלי חיים. כמה זנבות זקורים סבבו באותו יום ברעים. כלבים ללא מורא ליקטו, נברו, השתעשעו. החברים סיפרו שלהקות מעזה המורעשת מצאו מקלט בגן העדן הסוציאליסטי. בארבע אחר הצהריים לא ראיתי תינוקות לומדים ללכת בשדרות האזדרכת, אבל שמעתי בעלי כנף בצמרות. האוויר היה דחוס צרצורים, צקצוקים ושקשוקים. כשהתותחים שותקים, הזרזירים שרים.
הבית של משפחת מרום שכן במערב הקיבוץ, ממש ליד הגדר. נראה כאילו בקע מתוך הטבע. עתה הוא עיסת חורבן. שברי קירות מפוחמים, סיד מקולף, זכוכיות מרוסקות, מעקי מתכת שהותכו. במרכז שלד של מיטת טיפולים חלודה. הפדלים תומכי כפות מטופל הזדקרו השמיימה.
בבית הזה חיו מיכל ורביב מרום. לבתם הצעירה קוראים ליקי. היא בת 28 אך אין כל עדות שהיא יודעת את זה. "נפש טובה שלא עשתה רע לאיש בעולם הזה", מספרת לי אמא שלה, מיכל. ליקי אהבה מאוד ספורט. בעיקר את השילוב בין כוח לסיבולת, בין כושר למאמץ. הרבה זיעה נשרה ממנה במכון הכושר של לורן בעין הבשור. ליקי למדה תכשיטנות והתמכרה לטיולים. הודו, תאילנד, איטליה, אוסטרליה. כשטיילה ביבשת החמישית לא דילגה באף יום על הים. קנתה מספריים ועשתה כמה דולרים מטיפול בשיער של נידחי האאוטבק, המדבר האוסטרלי. באיטליה הכירה איטליאנו. כעבור זמן מה נפרדה ממנו וחזרה כדי להירשם לבית הספר לעיצוב המוצר בחולון.
לאחר שלא מצאה תפקיד מתאים במפעלי הקיבוץ, התחילה לעבוד בתחנת הדלק בצומת סעד. יום לפני שיינעל עליה עולמה יצאה לדייט ראשון עם בחור שהכירה בתחנה. למחרת איחרה לקום אך הספיקה בכל זאת להשתתף בפעילות בעין הבשור. בדרכה הביתה, זה קרה לפני חמש שנים, מערבל בטון בדרכו לעזה מחץ את מכוניתה. זה היה ליד אורים. ליקי נפגעה פגיעה מוחית קשה והייתה לצמח. לאחר שנה וחצי של טיפולים בבתי החולים החליטו הוריה להחזיר אותה הביתה. לצרכיה שינתה המשפחה את הבית. הצטיידה במיטה מתאימה, בכל המנופים ההכרחיים ובמכונית נכים. שתי מטפלות נשכרו, ליקי עברה לגור איתן בבית נפרד. בין הייסורים הצליחה המשפחה לבנות סוג של שגרה.
ב־7 באוקטובר התהפך הכל. ככל החברים בעוטף שמעה גם משפחת מרום רעשים כפי שלא שמעה מעולם. מרגמות, פצמ"רים. וביניהם פצפוצי ירי כמו של קפצונים. "שאלתי את עצמי אם לצה"ל יש נשק חדש", סיפר האב רביב, ואשתו הוסיפה: "זעקנו לעזרה, אף אחד לא הגיע, לא צבא, לא בטיח". בבית היו אז גם הבת הגדולה גיא, בנה בן ה־3, בעלה אף הוא נכה על כיסא גלגלים, והבת הצעירה ליקי עם שתי המטפלות. לפתע שמעו רגליים זרות בוטשות בחצץ החצר. המחבלים הציתו את הגג, שריפה התחילה להתפשט, אך הממ"ד עמד יפה במשימתו. לאחר זמן מה הידית שחפנו בכוח התחילה להתלהט. העשן היתמר והמחנק גבר.
"עדיף למות מכדור מאשר מעשן", אמרה אחת המטפלות. עם הבת הגדולה גיא יצאה מהחלון ופצחה בקריאות עזרה נואשות. הגיעו שלושה שוטרים ואימרי בונים, איש כיתת הכוננות המופלאה של רעים. דרך חלון הממ"ד השחילו את הכיסא של חתנם ואותו בעקבותיו. "מזל שהכיסא שלו קטן והוא רזה יחסית". עם ליקי היה קשה יותר. "כל אחד מאיתנו לקח יד, רגל, והיא נפלה לנו על רסיסים ונפצעה בגב. זאת הייתה משימה להוציא אותה. אחרי זה הרגשתי את כל השרירים שלי", מספרת לי מיכל.
הם דפקו על דלת השכנים ממול, אך הם היו נעולים בממ"ד ולא העזו לפתוח. הלכו לאלה שאחריהם. דפקו, דפקו, דפקו עד שפתחו להם. השכיבו את ליקי במיטה. בת השכנים ובן זוגה שמרו כל הזמן על הדלת.
בראשון בבוקר הוחלט לפנות. מהר־מהר, לא ברור לאן. האב רביב נזכר שאת אמו הביאו פעם לחדר סיעודי בקיבוץ רביבים. "ברביבים קיבלו אותנו, חבל על הזמן", משחזרת מיכל. סידרו לליקי כיסא וכל מה שהצליחו להשיג. כרגע חסר להם "עמידון", מיטה שיכולה גם להעמיד את ליקי. "זה חשוב מאוד לזרימת הדם לרגליים", מסבירה אמא שלה. למעשה כבר קנו אחת, שילמו הכל, אך טרם קיבלו. "כנראה בגלל החות'ים".
בכל הטלטלות, המהומות, את חושבת שהרגישה משהו?
"אני כמעט בטוחה. ביום שבו עברנו שמנו אותה במיטה לא שלה והיא לא עצמה עין".
יש איתה איזו תקשורת?
"דרך העיניים. השגנו לה מערכת מיקוד מבט, אבל עוד לא השגנו קלינאי תקשורת. בעיה בכל הארץ".
כשאת מדברת אליה היא מגיבה?
"כן, לפעמים מסובבת את הראש. אנחנו מאמינים שהיא מקשיבה, היא מגיבה לכאב. היא פשוט כלואה בתוך הגוף שלה. אתה רואה לפעמים את העצב שלה".
בעיניים את רואה...
"כן, לעתים יורדות לה דמעות".
איך החיים שלכם?
"עדיין ברביבים, מסתפקים במועט, השגנו לבת שלנו מטפלת ממש טובה במקום האחת שחזרה לתאילנד. עכשיו יש לה שוב שתיים".
ואתם?
"קיבלנו חדר לצעירים, גרים מאחוריה, כל הזמן על הקו, אך אומרים תודה שנשארנו בחיים".
אתם אמיצים.
"אנחנו לא מבינים איך אפשר אחרת".
מחורבות הבית של משפחת מרום אני מטפס לתל ג'מה. השדות הירוקים מעוררים חשק להיבלע בהם ולשיר "מלאו אסמינו בר". בקרניים אחרונות נראית ג'באליה כמו "הנוף בפונטואז" של פיסארו. אבל כשמתעבה הערב, נדלקים אורות יום על הגדר ומזכירים לך היכן אתה נמצא. לצדי עומד נעם מרק, איש צחקן, טוב מזג וקרניבור נלהב כמוני. בעבר ניהל את מפעל ישראלייזר, עתה הוא מרכז המשק של קיבוץ אור הנר. בימים הלא ברורים האלה מתפקד גם כדובר קיבוץ רעים.
"ברעים האירוע היה שונה קצת", הוא אומר ופותח את הלפטופ שלו, "אספסוף בא רק למקומות שבהם הלחימה הסתיימה. פה היא נמשכה ולכן הגיעו הלוחמים היותר מיוחדים שלהם". "במה זכיתם?", שאלתי. נעם הסביר שרעים נמצא על צומת קריטי. הנה כביש הציר לכיוון אורים והבסיס של המודיעין שנמשך לאוגדה שיושבת ממש ליד. האוחז בציר הזה מנתק את אוגדת עזה מכל כוח תגבור ואת המודיעין מהיכולת של האוגדה להגיע אליו. "נקודה מאוד אסטרטגית", הוא שב ומבהיר.
כשמרק מראה לי מאין חדרו המחבלים, התוויין שלו אחוז תזזית. צפונה, דרומה, מזרחה, מערבה. "מפה באו וגם מפה, מכל הכיוונים". כ־60 מחבלים התנפלו על רעים. שרפו במערב הקיבוץ שני בתים, דילגו על שניים ושרפו עוד שניים, כך בשרשרת.
מה ההסבר?
"לא ברור, אין הסבר סיסטמטי. זה מעבר לחברי כיתת הכוננות שצלפו בהם". שעות לחמו חברי כיתת כוננות ספורים מול עשרות מחבלים. הראל אורן, נעם גבאי, יניב אריאל, אבי אביטל, אימרי בונים, ניב טוביה, אורן אחרק ורון אסף (בובו) הגנו בעוז על המקום שבו הם מגדלים את ילדיהם.
ברעים נרצחו חמישה תושבים ושני תאילנדים. שני בנים נהרגו מחוץ לקיבוץ. עוד נרצחו במשק חמישה מחוגגי "נובה". עשרה חיילים ושוטרים נפלו בלוחמה: חמישה שוטרים, שניים מסיירת מטכ"ל, שניים מהיחידה הרב־ממדית וקצין בחופשה שהצטרף לקרב. חמישה נחטפו ושוחררו. בן רעים, דרור אור, שחי בבארי, עדיין חטוף. שני ילדיו נחטפו ושוחררו. אשתו יונת נרצחה בבארי.
המצגת של מרק עוצרת את מחזור הדם ולא רק בגלל תוכנה. גם משום שאני רואה אותה בשטח שבו הכל קרה. הדיווח מאז הופך להווה, למציאות שחוזרת על עצמה. הכל מתערבב ואתה נשאב למערבולת. שוב הצלקות מדממות. עברו כמעט ארבעה חודשים ואני שואל את עצמי בלהט של בוקר 8 באוקטובר איך זה קרה/קורה? הנה הטויוטות הלבנות, עוד רגע יחצו את השער, הנה הרוצחים שלא מתבלבלים. הולכים ישר ללחצן הסודי שפותח. לא ממהרים. מחלקים גזרות ונעים לאטם ביישוב.
קשה לי לראות את הנינוחות הזאת...
נעם: "לגמרי, לגמרי".
למה הם נינוחים כל כך?
"הם יודעים שיש פה תקן לחמישה־שישה אנשי ביטחון. מבחינתם האירוע הסתיים, קיבוץ רעים נכבש. מבחינתם זה משחק מכור. בעיניהם זה סדר גודל של גדוד שהתלבש על יישוב עם שישה לוחמים. איזו סיבה יש להם למהר?".
מה יקרה עם כל המחבלים שכובשים לנו על המסך?
"בסביבות שמונה בערב קבוצות גדולות חסמו את היישוב והוא נסגר עליהם. עד שתיים בלילה ניהלו קרב על חייהם. מיעוטם נפצעו ופונו, השאר חוסלו. כולם כולל כולם עד האחרון שבהם". מ־7 באוקטובר יצא נעם מרק עם תיאוריה: "לוחמה אינטנסיבית, עזה, כפי שהפגינה כיתת הכוננות והכוחות שהצטרפו אליה אחר כך, גורמת לכוחות הביטחון מסביב להצטרף אף הם לאירוע".
פרדוקס.
"מסכים איתך, לא הגיוני שלא הגיעו לאלה שלא היו מסוגלים".
בדיוק.
"לניר עוז הגיעו כדי לכבות את האור, לרעים התחילו להצטרף שוטרים כבר ב־11 בבוקר".
אתה בעצם אומר שבמקומות אחרים לחמו פחות טוב?
"לא רוצה להישמע ביקורתי על לחימתם של אחרים. אבל פה התגלתה סיטואציה לגמרי אחרת". וגם סיטואציה של רעות לגמרי אחרת.
הם היו שלושה. עמית היה החכם, יגאל היה הגבוה, והראל היה הפושטק. "כן, הייתי בהחלט 'נזק'", מודה הרבש"ץ שנתן סימנים בו ובחבריו. אנחנו יושבים בפטיו של משפחת מרק. שלושה צנחנים. רס"ן (ד"ר עמית נחושתן), רס"ן (יגאל בן־דיין) ורס"ר (אני). הראל אורן השתחרר בדרגת סמ"ר מ"עורב" גולני. בשש בערב זמן רעים אתה חש עמוק בתוך הלילה. דממה סמיכה, קרבה לגבול - אחוות גברים נובטת. יגאל בן־דיין ואחיו המאומץ נעם מרק נשואים לשתי בנותיו של חברי למילואים מאיר אביהוד. בשיחה לפני 53 שנה, בעת המתנה משמימה לאפסנאי, ניתב אותי מאיר הנפלא לקריירת חיים. אבל זה סיפור אחר. שני סיבובים של קפה שחור ואגוזים שד"ר נחושתן, מומחה לרפואת המשפחה, דואג לקלף לי, ושיחתנו מתגלגלת מאליה.
מחדר הלידה הם יחד. כיתת "דקל". 12 חבר'ה, מספר לא מבוטל לכיתה קיבוצית. הם בני 53־54, ולגיל הייתה משמעות כבר מבראשית. הוא קבע את סדר הכניסה לשירותים, את העמידה בתור למקלחת. "עדי הייתה תמיד ראשונה", מחייך עמית, "ילידת דצמבר 69'". הם מריצים מילים כמו: "עמוק", "שורשי" כדי להגדיר את הקשר ביניהם. "תמיד ידעתי ותמיד היה חשוב לי לדעת מה קורה עם בני הכיתה שלי", ניסה יגאל לבאר לי, "ולא משנה איפה הייתי בחיים".
ייתכן שהחיים התחילו בגיל 4. כבר אז הראל, שתחת פיקודו הם משרתים עכשיו, סחף אותם לבריחות מהגן. המטפלות היו בדרך כלל חיילות, ופעם שלפו את העכברים מפינת החי כדי להבריח אותן. הראל, שנשאר ללא עכבר, התארגן עם אוגר. הוא לא נח עד שווידא שהעלים גם את המטפלת האחרונה. גם לשומרת הלילה בלינה המשותפת מיררו את משמרתה. לאחר שהשלימה את הסיבוב, זינקו מהמיטות ויצאו החוצה "למסיבות אינדיאנים".
מה זה מסיבות אינדיאנים?
עמית: "רוקדים, משתוללים, מפעילים מודיעין לוודא שהשומרת לא עושה את הסיבוב הבא. סיפורי 'מבצע סבתא'".
יגאל: "'מבצע סבתא' זה המחשה טובה".
בימי שני נהגו להראות לחברים סרט בחדר האוכל. הם, כבר טיפה גדולים יותר, הציצו דרך החלונות. לפעמים ישבו מאחורי המסך וראו הכל הפוך. ערב אחד הגיע לחדר האוכל שחקן עם שפם סטליניסטי. באמצע שנות ה־70 דודיק סמדר היה כוכב בשחור־לבן. סדרתו "עברית בסימן טוב" כבשה את שעת התפר בין שידורי אחר הצהריים לערב בישראל החד־ערוצית. ההורים בקיבוץ נאלצו להביא את הקטנים לחזות בסלב. הילדים התעניינו בעיקר איך הצליח לצאת מהטלוויזיה ולהגיע דווקא לקיבוצם. סמדר הפליג בהסבר מפותל, והשיחה גלשה. לבסוף לחברים לא הייתה ברירה אלא לבקש ממנו לעזוב, אחרת הקטנים יידבקו בבוקר לסדינים.
בתקופה שלכם עוד התקלחו בנים ובנות יחד?
עמית: "כן, עד כיתה ה', ו'".
יגאל: "ביום שהפרידו את המקלחות ישר הלכנו להציץ להן".
יצאו זוגות מהכיתה שלכם?
עמית: "אסור, זה אחים".
יגאל: "כמעט לא קורה. יש את החתונות ילדות האלה, אני התחתנתי עם שושן אבל היינו בני 4".
למה זה לא קורה על אמת?
עמית: "כי אנחנו מכירים זה את זה יותר מדי. יותר משאנחנו מכירים את האחים שלנו".
בית הספר לא היה ממש מקום שלומדים בו. "היינו עסוקים יותר בלחיות את החיים", אומר עמית. חלק הלכו לעבוד בפינת החי, אחרים הועסקו בניקיון, "ואז חוזרים כאילו ללמוד כמה שעות". בכיתה ח', לאחר משימות בר מצווה, הפכו מילדים ל"חבר'ה". יום בשבוע שובצו לענפים. חצי מהחופשות עברו עליהם בעבודה. הענף הכי נחשב היה השלחין. החברים ברעים עובדי אדמה בנשמתם. חרוצים, מעשיים, לא בכייניים, לא מביכים את דור המייסדים. יחידת עילית שנבנתה בידי הרבה אנשים שידעו לעבוד הרבה ולהיות הרבה זמן לבד בשדות. המבקש להצטרף חייב לעבור גיבושון. להוכיח שהוא "שווה". אבל את זה ניתן לעשות רק עם דוושת טרקטור מתחת לסוליות. כשהגיעו ל־י', המורה יענקל'ה התחיל להכשיר את "דקל". היו חותמים על טרקטור במוסך ונוסעים - כל ה־12 - בשיירה. הלוך וחזור. מתאמנים על פי העיקרון הקיבוצי: כל אחד מקבל הכשרה על פי יכולותיו ורצונותיו. כעבור כמה חודשים עברו טסט, "וזכינו בתעודה שבלעדיה אתה לא יכול להיכנס לקיבוץ", צוחק יגאל.
הרפת הייתה מבוקשת פחות. עבודה קשה בשעות משוגעות. והריח. מי שעבדו שם התקשו להתמקם בשולחן של כולם. ברפת היה "בור שיקוע", שם נקי למרחב של סחי. אבל הבור ניקז אליו לא רק את הפרשות הפרות. גם את ההתערבויות. הם מספרים לי שתמורת חבילת שוקולד "רוזמרי" הראל לא היסס לזנק פנימה. בהתערבויות אחרות שותפו העגלים. שוב היה זה הראל שהצליח להשכיב אותם ולקשור את רגליהם. "היה חזק מאוד", נזכר יגאל, "למרות שהיה קטן, הרביץ לכולנו".
הראל: "כדי לשרוד בקיבוץ של פעם היית צריך למצוא את היתרון שלך. היתרון שלי היה החוזק. יכול להיות שאנשים לא אהבו את זה".
כיתת "דקל" הלכה לקרבי. סיירת צנחנים, גולני, שלדג. מחזורים של אינתיפאדה ראשונה, של לבנון על כל תהפוכותיה. יגאל דאג במיוחד להראל. יחידתו בגולני ספגה נפגעים. "אתה בסדר? הכל בסדר?", נהג לשאול אותו בחשש בכל פעם שנפגשו. הם סיימו בשלום את השירות ויצאו לטיול הגדול בדרום אמריקה. בקרנבל בברזיל עמית הותקף בידי חבורת בריונים. "זה היה די מטומטם מצדי לטייל לבד עם מישהי על החוף". הוא מתוודה, "הם התנפלו מאחור, הכו ואיבדתי את ההכרה". 24 שעות היה מאושפז, בבית החולים לא ידעו מה לעשות איתו, והוא הועבר לאחר. כשפתח עיניים, ראה את הרופא הצבאי שלו רוכן עליו. "אריאל, מה אתה עושה פה?", נדהם. "אל תלך מכות ואני לא אהיה", השיב הדוקטור.
השמועה על הפגיעה בעמית הגיעה ל"דקל" סניף ברזיל. שושן דיווחה ליגאל: "עמית הסתבך, צריך לעשות משהו". יגאל: "הגענו מיד וראינו שהוא ממש במצב לא טוב". עמית חזר לטיפול בארץ, הם פתחו עליו פער של חודש. אבל הוא שב ודלק אחריהם. ניידים היו אז פריט למנכ"לים והם השאירו לו פתקים במרכזי מטיילים: "עמית, אנחנו בלה פז", "עמית, עברנו לפרו". כשהיה בקוסקו, בירת האינקה, שמע מישהי צועקת אחריו: "מחר עושים רפטינג באפורימק (המקור המרוחק ביותר של האמזונס - מ"ח)". הוא ענה: "אבל אני תכננתי את המאצ'ו פיצ'ו". היא לא ויתרה: "קבל ביטול למאצ'ו פיצ'ו, אתה בא איתנו". אלה היו ארבעה ימים של צחוק ואחווה, של ריגושים וסכנה. ושושן נפלה להם למים והם צללו והרימו אותה וקשרו אותה מלפנים, "לפני שאנחנו מאבדים אותך".
בימים ההרפתקניים האלה עזה עדיין לא הייתה ממש איום. לרעים הייתה גדר. לעזה לא. בידיים לא חמושות יגאל ונעם נכנסו לדיר אל־בלח לאתר סוסים שנגנבו מהקיבוץ. חיש קל הסוסים נמצאו והוחזרו. בגיל האופנועים דהרו לעזה ללכוד גנבי מכוניות. פעם תפסו מרצדס וג'יפ. המרצדס נגנבה למען הפינוק, הג'יפ כדי להעביר את המרצדס בוואדי. יום אחד העננה חצתה את הוואדי.
האינטראקציה הבלתי אפשרית עם הרצועה ניבטה אליהם דרך ילדיהם. דור שמפחד מבלונים צמח לנגד עיניהם, מחזור שנולד לעשן ולרעם. "הריח של השריפות כיבה לבנות שלי את העיניים", סיפר נעם מרק, שהצטרף לשיחה, "הטביע בהן איזו תחושת אבלות". ריח האש אחז באנשים. נדבק ולא הרפה. "מה שלא עשיתי, פתחתי חלון, יצאתי החוצה, אנשים הלכו עם האף באדמה כדי לא לפגוש את הריח". ועמית הוסיף: "מגיל שנה הילדים האלה סיגלו לעצמם ריקודי צבע אדום בדרכם לממ"ד". ועל היום הראשון בבית הספר ירדו מהאוטובוס ישר לתרגולת סריקה. ואף פעם אין די זמן, לך תסרוק למיגונית תוך שבע שניות אוטובוס של 50 ילדים.
מתי הבנתם שהחיים הגיעו לנקודת אל־חזור?
נעם בצחוק מר: "שבת, 7 בבוקר".
אחיו יגאל גר בכוכב מיכאל. אצלו הכל התחיל כעוד שבת של אופניים. כבר תשע שנים ככה. הוא מדווש, אשתו רצה. באותה שבת בתו הקטנה, הדר, התארחה עם עוד שתי בנות דוד אצל אמו ברעים. האזעקות תפסו את יגאל במקלחת. הוא לא התרגש מי יודע מה. "עוד חמש דקות נוכל לצאת", הבטיח לשותפו לרכיבה. זה לא קרה. בנו החייל התחיל לראות בוואטסאפ סרטונים של הצבא. יגאל התקשר להראל. כך הוא נוהג תמיד. כשיש אירוע הוא פונה לחברו הרבש"ץ מכיתת "דקל". אבל הפעם הראל לא ענה.
בסביבות שמונה ענה ואמר משפט שיגאל לא ישכח כל עוד הוא חי: "גאלי, אני לא יכול לדבר, אני בלחימה עם הרבה מחבלים". ליגאל זה נשמע הזוי לגמרי. הוא מצלצל לקרן, אשת הראל. משגע אותה. רוצה לדעת את כל ה"מה" וה"איך". אחיו נעם מחבר אותו לקבוצת הוואטסאפ של הקיבוץ והעדכונים שוצפים. עם בת כיתתו שושן, שגרה אף היא בכוכב מיכאל, הוא מנסה לבנות תמונת מצב. בתוך דקות הוא מבין שמפה לא יבין. שהוא חייב להגיע לרעים, שם אמו, שם בתו, שם אחיו. שמונה שנים שהוא משוחרר ממילואים, אבל האפוד על ציודו המלא מאופסן בבוידעם. אשתו מנסה לעצור בעדו, "לא צריך לרוץ, זה מסוכן, תכף צבא יגיע". אין עם מי לדבר. הוא שם קסדה, לובש אפוד ויוצא לשער המושב. מישהו מביא שני נשקים. יגאל לוקח אחד ותושב נוסף, אורן לוי, מצטרף לג'יפ. הוא רוצה להגיע לרעים לבדוק מה עלה בגורל בנו במסיבת "נובה". באופקים הם כבר רואים מכוניות פגועות, גופות על הדרך.
יגאל קרב והולך לקיבוץ ילדותו. יורד לשטח היכן שצריך. על הכביש כבר ראה כוחות שהתארגנו. כשהגיע לשער הדרומי, שמע מטח של צרורות מקלע והבין שהלחימה עיקשת. שכיתת הכוננות מחרפת נפשה בקרב השהיה הרואי.
על השער נערך כוח "מצדה" של שב"ס. יגאל מציע למפקד: "בוא, אכניס אותך". המפקד מבקש להמתין לסיירת מטכ"ל. מרחוק, מעבר למגרש הכדורגל, הוא רואה שוטרים כחולים נלחמים בחורשה ובין המבנים של המתנ"סים חיילי "מצדה" נערכים, ויגאל מוביל אותם לתוך הקיבוץ מדרום. הוא מתקשר להראל: "אני פה עם 15 חיילים, לאן להגיע?", הראל משיב: "תגיע לצעירים, הלחימה פה". יגאל מוביל את חיילי "מצדה" ישר לשכונת הצעירים. הוא קולט את הראל. רואה אותו כפוף, תחתונים בחוץ, מתעסק עם נשקו. בלי הרבה טקס הוא רק אומר לו: "הראל, הגעתי".
הראל, תאר לי את המפגש ביניכם.
"הוא עורר בי תחושה של הקלה, של ביטחון, מזל שהגיע. הבן אדם לא אמר לי: 'אני בא', לא אמר לי כלום. פשוט לקח ציוד ישן והיה הראשון שהביא כוחות שעזרו לי להילחם במחבלים".
ב"דקל" נבטו הזרעים שבראו מפגש מהסוג הזה?
"אני משוכנע. זה שהם מחוברים אליי זה סיפור אחד, אבל האנשים האלה היו מתגייסים גם אם מישהו אחר היה מוציא אותם מהבית".
בינתיים אורן לוי, שהגיע עם יגאל, מארגן שוטר וחייל בג'יפ צבאי. יחד יצאו לאזור המסיבה וחילצו שבעה מבלים שהתחבאו באזור. יגאל ויניב מכיתת הכוננות, יחד עם חיילי "מצדה", נכנסים לעומק שכונת הצעירים. הם חוברים לכוח מהיחידה הרב־ממדית בפיקודו של אל"ם רועי לוי (שנהרג בהמשך בקרב בין הבתים), שוטרים כחולים, קצינים בחופשה שחברו ללחימה בקיבוץ וכוח מסיירת מטכ"ל שנכנס לקיבוץ מדרום. כולם יחד בלחימה בין בתי שכונת הצעירים ובעצם עוברים מקרב השהיה שניהלה כיתת הכוננות לבדה לחתירה למגע ועימות עם המחבלים שמוביל הצבא.
חיילים נופלים ופצועים מתרבים. הראל מתקשר לעמית, אבל עמית בממ"ד ולא עונה. הוא מצלצל לאליה, אשתו, שדרכה הוא אומר לו: "צא החוצה", עמית יוצא. "בוא, יש לי פצועים במרפאה", הראל אומר לו, "תצטרף לאחות דינה כהן". גם עמית שמר ציוד מימיו במילואים. הוא שם עליו אפוד רפואי קטן ונכנס למרפאה. פוגש לא מעט פצועים. רובם חיילים. בהם בני משק שבאו לשבת. יחד עם אחות הקיבוץ דינה כהן, שעזבה את ילדיה בממ"ד והגיעה למרפאה, ועם פרמדיק צבאי הם מסתערים על הפצועים באמצעים שעומדים לרשותם. בחוץ הוא רואה את יגאל ושניהם לא מסוגלים לחצוב מילה מעצמם. אילמים. רק המבטים מדברים. "הרגשתי טוב שהוא שם", אומר לי יגאל, "לא רק בן כיתה, גם רופא שסמכתי עליו במאה אחוז".
עמית, די נדהמת כשראית אותו.
"יגאל לא יאהב את מה שאני אומר, אבל אלה האחים שלי. אני ראיתי לפניי שני גיבורים: הראל ויגאל". הראל: "אני בטוח שהתפקוד של עמית במרפאה היה מעולה. אני סומך עליו ללא עוררין. הבן אדם טהור, יש תחושת קדושה במערכת היחסים שלנו".
מה זאת אומרת "קדושה"? יחסי נצח?
"גם לנצח וגם לשאר רוח. גם של המשפחות שאפשרו להם להירתם בצורה כזאת. אני מודה להם".
אחר הצהריים הלך יגאל אל אמו. נוכח להקלתו שהיא, כמו גם בתו הצעירה ושתי הנכדות האחרות, בסדר. יגאל רוצה לחלץ אותן, אך מתברר שרק ברכב הביטחון של הראל יוכל לעשות זאת. הוא מגיע שוב לבית אמו מרים, לוקח את הילדות. היא עצמה, בת 78, מסרבת להתפנות. כך נהגה גם ב־67'. הם נוסעים כשעל הגדר גופות מחבלים, ויוצאים מהקיבוץ דרך השער הדרומי.
רק לאחר שתיים בלילה חדלה האש בקיבוץ רעים. אחרוני המחבלים שברחו חוסלו בסלון ביתה של משפחה צעירה בשכונה המערבית בידי סיירת צנחנים ובובו מכיתת הכוננות של הקיבוץ.
בבוקר ראשון פונה רעים. בחיפזון פונה. דקות אחר כך צפצף הנייד של עמית את הודעתו של יגאל: "תקשיב, הראל לא נשאר פה לבד, אנחנו באים". עמית אומר לי: "לא היו לי בכלל סימני שאלה". כמעשה ראשון הם משחררים את הראל מהציוד שלו, כולל נייד. "אפילו הבנים שלך יתקשרו, אנחנו נסנן אותם", הם מזהירים אותו. לאחר 36 שעות של דריכות ומתח, הם שולחים אותו לישון. כעבור שעתיים הוא שוב על הרגליים.
הם מקימים את "כוח אורן", כיתה בתוך כיתת הכוננות. הראל אורן בעל הבית, הם ת"פ שלו. אליהם מצטרפים פלג, בנו של הראל ומשוחרר סיירת גולני, אחיו הצעיר עילאי, נעם מרק ובתו גפן. תומכות מבחוץ עדי, שושן ומור מכיתת "דקל".
לצד חברי כיתת הכוננות של הקיבוץ, הם עוזרים בפעילות ביטחון. עושים שמירות. בהתחלה פינו גופות וסילקו נפלים. עם הימים העבודה שינתה פניה. יותר שיקום, יותר פעילות אזרחית, יותר הכנות לקראת שובה של הקהילה מתישהו. לצד האנשים המסורים בענפים כמו לול ופרדס, גם הם נרתמים. לקראת הגשם ולבקשת רכז הנוי דני טלקר, דסקסו שטחים ללא דשא כדי למנוע צמיחת עשבים. פה הזיזו לבנים לחסימה, שם תיקנו חשמל שנופל, צינור מים שהתפוצץ, מצלמת שער שהתקלקלה. עכשיו מתחזקים מחדש את הגדר שנפרצה, מעבים אותה. מוסיפים תלתליות, בודקים חיבורי חשמל. הם מלווים את עובדי הקבלן שעוסק בכך. הראל עושה שלושה־ארבעה מפגשי מורשת קרב כמעט כל יום. מספר לקציני צה"ל ואנשי משרד הביטחון מה באמת קרה, מה הוא מאמין שיקרה.
אתה רואה את המשך חייך כאן?
"אני כן, אם תשאל את אשתי, אני מקווה שהיא גם. כמו שהיא מדברת כרגע היא רואה את עצמה ממשיכה ברעים. אני מאמין ש־90% מהאנשים יחזרו".
איזו מציאות יפגשו?
"יהיו עכשיו הרבה שנים של שקט. לפלסטינים יש הרבה במה להתעסק. המציאות תיקבע על ידי הניהול המדיני והיא לא תשתנה בן־לילה. אי אפשר להזיז 2.5 מיליון אנשים בהיקש אצבע. בסוף נקבל שתי מדינות שייאלצו לחיות אחת ליד האחרת. שני עמים שייאלצו לחיות זה לצד זה".
בינתיים אלה שלושת החברים שחיים זה לצד זה. הם גרים בביתו של הראל וקוראים לו "המוצב". עם הימים התקבעה שגרה וחולקו תפקידים. הראל אחראי על הכביסות, עמית על הבישולים. "לא דברים מסובכים", הוא מצטנע. "חביתות, טוסטים, וכשיש - גם כרובית בתנור". יגאל חולש על הלחם והאבוקדו של ארוחת הבוקר. בטוח שהאבוקדו אינו שחקן ראשי כשנעם פותח להם שולחן לארוחת הערב.
יש תאריך תפוגה ל"כוח אורן"?
עמית: "רק כשאורן ישחרר אותנו".
שאלתי אותם איזו תמונה, איזה מצב נחרת בהם. יגאל יזכור רגע בסבב חילוץ בזירת המסיבה ליד רעים שבו הסתכל על מישהו ואמר לעצמו: "לי כבר אין מה לעשות". אין מה לעשות ואני נותן לו למות?
"לא, מצאתי רק אנשים שחוטים ואמרתי לעצמי שאין מה לעשות, אבל הייתי יכול להמשיך לסרוק, להגדיל את המעגל עוד ועוד. הייתי בשלב מאוד מוקדם והיה סיכוי למצוא עוד ניצולים. אני הערכתי שהיו 40 גופות, אבל היו קרוב ל־400. לא הבנתי את גודל הזירה, ואני אוכל את עצמי. זה תסכול שאקח איתי הרבה שנים".
עמית ייקח איתו את המילה "הזדמנות". לילדיו הוא אומר שהיום הכי נורא בתולדות ישראל נותן לו הזדמנות להיות אדם טוב יותר. מאפשר לכל אחד לקבל החלטות טובות יותר. יש לזכור שאנו משפחה אחת ולא רק ברמה של רעים או של כיתת "דקל". כל אחד יבחר אם הוא רוצה לבנות את המדינה הזאת טוב יותר. אם לא נעשה את זה אולי לא מגיע לנו.
הראל יזכור שתי תמונות שמבטאות קונטרסט. הממ"ד שבו חסה רועי מזרחי, סמוך לבית שבו הסתתרו המחבלים. הבית הזה הושמד והממ"ד המוגן שרד.
התמונה האחרת היא של הלוחם הדר רון, בן קיבוץ רעים, שחיסל שני מחבלים בחדרו והציל 12 מחוגגי "נובה". החדר שרוף, לא ניתן כלל לזהות מה הכיל. אבל כשאתה פותח את הממ"ד שבו הסתתרו, אתה עובר לחדר נקי ולבן. "הרגשתי כאילו אני צועד מחושך אל אור".