בת זוגו של החטוף אליה כהן תחגוג שבע שנות זוגיות בלעדיו: "אם לא ארים את הראש, אמות"

היום הזה ממש היה אמור להיראות אחרת. זיו עבוד ואליה כהן, בני 26 מתל אביב, היו אמורים לחגוג שבע שנות זוגיות ביחד. במקום זאת, היום, 9.2.24, זיו תציין ארבעה חודשים ארוכים מאז נחטף אליה מן המסיבה לעזה. "אמא שלו אמרה לי שהוא כבר קנה טבעת", מספרת זיו, "היא אמרה לי את זה אחרי שהוא נחטף".

לאותה מסיבה הם הגיעו ארבעה, ובינתיים רק זיו יכולה לשבת ולספר את שקרה. אליה נחטף, ואחיינה של זיו, עמית בן אבידה (19) ז"ל, כמו גם בת הזוג שלו, קארין שוורצמן (21) ז"ל, נרצחו במיגונית שבה הסתתרו. על הקשר המיוחד ביניהם היא אומרת: "אנחנו כולנו גרים באותו הבית, בקומה השנייה, דלת מול דלת. אני ואליה ביחידה אחת ועמית וקארין ביחידה השנייה". יום קודם לכן עוד חגגה המשפחה את החינה של אחיה של זיו, אמיר, שאמור היה להתחתן עם בחירת לבו, הדס, בדיוק שבוע לאחר מכן. אבל החיים מאז השתנו ללא הכר, והיא אוספת את הפיסות כל יום מחדש, כפי שהיא מתארת, כדי להיאבק למען אהוב לבה.

"הגענו למסיבה ב־4:40", היא משחזרת. "נכנסנו לרחבה. עוד לא הספקנו להתאקלם אפילו, רק אמרנו שלום למלא חברים, שחלקם כבר לא בחיים כמובן".

את זוכרת את הרגעים לפני שהכל התחיל?
"האמת שלא כל כך. ב־6:29 כבר הייתה האזעקה הראשונה, המוזיקה כבתה ולא הצלחנו להבין מה הולך. הסתכלנו אחד על השני, הבנו שיש 'צבע אדום' וראינו את היירוטים בשמיים. בהתחלה לא לקחתי את זה ברצינות. אמרתי 'אזעקה, הכל טוב', שכחתי לחלוטין שזה 10 שניות שם. חשבתי שנתחבא, אשים את הראש על הרצפה וזהו. עד שאחותי התקשרה אליי לבדוק שאנחנו לא נשארים. ואני זוכרת שהסתכלתי אל השמיים וראיתי את המטח של כל הארץ מעלינו. היו בסביבות 1,500 טילים. זה היה מטורף, לא היו שמיים, היו רק טילים".

ומה עובר לך בראש?
"אני מסתכלת על אליה, מבינה שיש פה משהו רציני, לא רגיל. אני אומרת לו 'בוא נברח מפה כמה שיותר מהר'. עלינו ארבעתנו לאוטו והספקנו לנסוע אפילו כמה דקות, ואז אליה קיבל טלפון מבת דודה שלו, ששנייה לפני גם הייתה איתנו במסיבה. היא אמרה לנו 'יצאתי מהאוטו, ירו עליי מאיפשהו, יש ירי. אנחנו שומעים ירי'".

לאן הגעתם?
"בשלב הזה כבר הגענו לכביש. אבל הכביש לכיוון תל אביב היה חסום, שוטר חסם את הדרך והיינו צריכים לנסוע לכיוון דרום, אבל אז הווייז התחיל להשתבש. חשבנו שזה ירי מהגדר ומה כבר יכול לקרות. חשבנו שעוד שנייה צה"ל יבוא ויסדר את העניין, לכן נכנסנו בינתיים למיגונית ולאט־לאט עוד אנשים הצטרפו. בעיקרון זאת מיגונית של עשרה אנשים, היינו שם 29 איש".

ידעתם על המתרחש בחוץ?
"לא היה אינטרנט. הכל קרס, אז כל מי שהגיע הביא איתו מידע מהדרך. וככה לאט־לאט ידענו שיש ירי, ואז אמרו שזאת חדירה של מחבלים, ואז דיברו על עשרה מחבלים, אחרי זה על 30. האחרון שנכנס למיגונית היה ענר (שפירא - מ"ב)".

סיפורו של סמ"ר ענר אליקים שפירא ז"ל מירושלים הוא אחד מסיפורי הגבורה הגדולים ביותר של 7 באוקטובר. ענר, לוחם בסיירת נח"ל שהגיע למסיבה, נכנס גם הוא למיגונית סמוך לקיבוץ רעים וניהל מפתחה קרב של ממש עם המחבלים. כאשר הם זרקו רימון, הוא תפס אותו וזרק בחזרה. כך פעם אחר פעם, שבע פעמים במספר. זיו: "אני לא יודעת מה היה קורה אם הוא לא היה נכנס. הוא נכנס אחרון והיה הכי פרקטי. הוא ניסה קודם כל להרגיע, להגיד לנו שאנחנו מול בסיס, אז אולי אנחנו מוגנים יותר, אבל שבאמת מדובר בחדירת מחבלים, ושהם כבר על הצירים הראשיים. הוא ניסה לגרום לנו להתאפס שנייה, להבין שאנחנו במצב שהוא לא רגיל. הוא ממש גרם לנו להפסיק לבכות ולראות מה אנחנו עושים מכאן. ואז הוא ביקש גם שנהיה בשקט כדי שאם הם יעברו פה, אולי הם יפספסו אותנו".

והם לא פספסו.
"אני מניחה שהם כבר היו במיגוניות קודמות לפנינו, כי הם ידעו מה יש בתוכן. הם לא ידעו שאנחנו שם בגלל רעש. זה היה עניין של שלוש דקות עד שהם הגיעו אלינו. ענר עמד ממש בקצה של המיגונית ואמר לנו, 'הם בעיקול הבא, הם כבר ממש כאן'. הוא אמר לנו לנסות להצטמצם ולהיות בשקט, שמדובר בשני טנדרים של מחבלים עם נשקים שלופים. אבל כמה שניות אחרי זה הם כבר הגיעו. היה איתנו בחור מוסלמי שפשוט החליט לצאת החוצה ולנסות להגיד להם שהוא מוסלמי וזאת המשפחה שלו בפנים. הוא ביקש מהם לא לפגוע בנו, אבל הם הרביצו לו, בעטו בו, התעללו בו ובסוף הרגו אותו. ואחרי שהם סיימו איתו, התחילה הסאגה איתנו".

מה עובר לך בראש?
"אמרתי לעצמי שזה עניין של כמה שניות עד שאני מתה, ולכן פשוט ניסיתי לכווץ את עצמי, כדי שאני לא ארגיש שום דבר. אליה ואני היינו מחובקים. רעדנו מפחד. ממש רעדנו. כולם רעדו. ובאמת היה שקט. אף אחד גם לא בכה. את יודעת שאת הולכת למות, את מבינה שאין סיכוי אחר".

ואז הם מתחילים לזרוק את הרימונים וענר זורק אותם בחזרה?
"כן, אנחנו מבינים שהם זורקים רימונים, כי אנחנו שומעים את המתכת על הרצפה ומישהו צועק 'רימון' ואת שומעת את הרימון מתפוצץ. אבל אין ממש פגיעה. בזמן אמת, לא הבנתי את זה, כי הראש שלי היה למטה. רק בסוף הבנתי שענר זרק את כל הרימונים. הוא זרק שבעה רימונים החוצה. הוא ממש היה בקרב איתם ונהרג תוך כדי קרב. אחרי זה הם זרקו עוד שני רימונים שהתפוצצו בתוך המיגונית".

מה את זוכרת מאותם רגעים?
"אני זוכרת עשן ממש כבד עד כדי שאני לא מצליחה לנשום, אני נחנקת, היה מלא אבק, ואז אני זוכרת אנשים צועקים 'לא, לא. בבקשה לא. אל תוציאו אותנו'. עדיין לא הרמתי את הראש. בדיעבד אני מבינה שזה היה השלב של החטיפה. הידיים שלי ושל אליה השתחררו. אבל שוב, גם בשלב הזה לא הבנתי שלקחו אותו".

לא ראית אותו?
"לא ראיתי אף אחד. גם אנשים זזו, נפלו עליי. את מתגלגלת על אנשים. גם לא ראיתי את עמית וקארין. אחרי זה המחבלים נכנסו שוב וירו בכולם, הם פשוט עשו וידוא הריגה. היה ירי של איזה 40־50 כדורים. הם טבחו בכולם, בכל מי שנשאר. הם רצו לוודא שאף אחד לא יישאר בחיים".

ואת?
"אני בשלב הזה מרגישה ירי, אבל לא עליי, על הבן אדם ששוכב מעליי. אני מרגישה את הכדורים בתוך הגוף שלו ולאט־לאט הגוף שלי נרדם, גם בגלל שהוא היה ממש כבד וגם בגלל שמדובר בגוף מת אז הוא הפך להיות יותר כבד. הגוף שלי פשוט התחיל להירדם. ממש כל הגוף, כולל הפנים, כבר הרגשתי נימול בפנים. אמרתי לעצמי שאני בטח גוססת. הבנתי שאני חיה רק אחרי שלוש שעות, כשהתחלתי להיחנק".

זה נשמע כמו סיפור מבורות ההריגה מימי השואה.
"ממש ככה. ובכל הזמן חשבתי מה ההורים שלי יעשו עכשיו, מה אחותי תעשה, מה עם עמית וקארין, איפה אליה. ואז פתאום, אחרי כמה שעות כשנחנקתי והבנתי שאני בחיים, הבנתי שאם אני לא מרימה את הראש עכשיו, אני באמת אמות. ניסיתי לחלץ את עצמי מתוך כל הגופות, ובשלב הראשון הצלחתי להזיז רק את הראש, כי הייתי ממש קבורה. ואז לאט־לאט כבר התחזקתי כי הצלחתי לנשום, והצלחתי להרים את כל הגוף ועברתי למצב ישיבה. ורק כשאני יושבת ונשענת על הקיר של המיגונית אני פתאום מסתכלת קדימה, ואני רואה את הגופה של קארין ואת הגופה של עמית מולי. אבל בשלב הזה לא הבנתי שהם מתים, השיער של קארין היה על הפנים, ועמית היה גם קבור. ראיתי רק את הז'קט שלו, וזה ז'קט שאני קניתי לו אז זיהיתי אותו. ניגשתי אליהם, הרמתי לקארין את השיער מהפנים וראיתי שאין מה לעשות".

מתי את יוצאת החוצה?
"אני לא יוצאת החוצה, אנחנו יושבים שש שעות בתוך המיגונית עם כל הגופות, אני ועוד שישה אנשים שניצלו איתי, היה עוד אחד שגסס ובסוף הוא מת".

במיגונית סגורה בשעות החמות של תחילת אוקטובר יושבים ניצולים בודדים, כשמסביבם רק גופות שהתפוצצו. "אנשים היו חתוכים לחלוטין, מפוצצים", משחזרת זיו, "זה לא כמו לראות בן אדם מת, אין בן אדם פשוט, אי אפשר לזהות אותו. למזלי עמית וקארין היו שניהם במצב שלם. זאת הנחמה היחידה שיש לנו מהסיפור, אין שום נחמה אחרת". מאותה המיגונית גם נחטפו הרש גולדברג פולין ואלון אהל.

ובשש השעות האלה את מבינה שאליה לא שם?
"בשש השעות האלה אני מרימה גופות כדי לנסות להבין אם אני רואה את הנעליים של אליה, את הבגדים של אליה. ידעתי איפה המיקום שלו היה לפני, אז גם ידעתי איפה לחפש, אבל לא מצאתי שום דבר שקשור אליו. רק כשמישהו, שהיה בקצה של המיגונית, אמר 'אתם קלטתם שהוציאו מפה אנשים?', נפל לי האסימון".

בסביבות השעה 13:00, כשלזיו יש שביב קליטה בטלפון, היא מצליחה להתכתב עם בת דודתה, מנסה להבין מה מתחולל בחוץ, אם יש בכלל מדינה, כך לדבריה. זיו: "רק טנדרים עברו שם. הם התנהגו כאילו הכל שלהם. שמענו מוזיקה בערבית. הם גם כל הזמן הסתובבו מסביב למיגונית ודיברו בערבית. בת דודה שלי אמרה לי כל הזמן שכוחות החילוץ בדרך אליי, אבל עוברת עוד שעה ועוד שעה. גם אנחנו התקשרנו למשטרה, הדבר היחידי שהם אמרו לנו היה 'תתפללו. אין מה לעשות, אנחנו מודעים למצב, תתפללו'".

בסופו של דבר, אזרח שהגיע לחפש אחר הבן שלו חילץ אותם החוצה. כשהבין שיש ביניהם פצועי ירי פינה אותם לסורוקה, אף על פי שאת הבן שלו טרם מצא. זיו מספרת כי שבועות אחר כך נודע לו שהבן שלו נרצח באותו היום.

מתי את מבינה שאליה חטוף?
"בת דודה שלי אמרה לי שיש תמונה של אליה והוא בחיים. אמרה שהוא בבית חולים. היא לא הבינה שזה בעזה. רק כשאני מגיעה לבית חולים, אני מבינה מכל ההודעות שקיבלתי שאליה בעזה. פשוט שלחו לה את התמונה שלו שפורסמה בטלגרם בתוך מקום שנראה כמו בית חולים, בלי הכיתוב בערבית. אחרי זה אני כבר קיבלתי את אותה התמונה, עם הכיתוב בערבית".

מה את מרגישה באותם רגעים?
"באותו רגע הייתה לי קצת הקלה, לפחות הוא בחיים. הרי כל מי שהיה איתי בתוך המיגונית לא בחיים. אחרי זה גם הבנתי שאני יכולה לספור 60 חברים טובים שנרצחו במסיבה ולפחות 150 מכרים. אנחנו קהילה שלמה, אליה מפיק מסיבות טראנס, אז אנחנו מכירים את כולם, אין בן אדם שלא מכיר אותנו בסצינה הזאת. גם החבר הטוב ביותר של אליה, יונתן חי אזולאי ז"ל, נרצח במסיבה".

את כבר ארבעה חודשים בהתמודדות כפולה, אני מניחה.
"אני כל הזמן מנסה לשים את עצמי ואת מה שעברתי בצד, כי אני יודעת שאם אני אכנס לתוך הלופ הזה פשוט אשקע. אני לא נותנת לעצמי. יש נפילות ואני בוכה, אבל אני יודעת שאם אני לא אהיה חזקה עכשיו, אז זה יהיה עוד יותר קשה לכולם. גם מה שקשה לי הוא שאליה הוא זה שתמיד חושב על הטוב בזוגיות שלנו, אני יותר פסימית, ופתאום אני הייתי צריכה לקחת את התפקיד הזה ולשדר את זה גם לכולם, למרות שאני כבר די מוצפת. זאת מלחמה יומיומית".

זאת מלחמה בטחנות רוח?
"אני מזל שור, ואני רגילה שכל מה שאני רוצה בחיים אני מקבלת, ולא כי אני מפונקת, אלא כי אני אעשה הכל כדי שזה יקרה. ופתאום, זאת הפעם הראשונה בחיים שאני צריכה להתמודד עם משהו שהוא לא תלוי בי. את לא באמת יכולה לעשות שום דבר, גם אם ממש תתאמצי. בחודש הראשון הייתי בשיתוק מוחלט. אבל דווקא במשלחת שהייתי בה עכשיו במדריד ולונדון, פתאום הרגשתי שאני מצליחה להזיז דברים".

באיזו משלחת היית?
"זאת הייתה משלחת ביוזמת עו"ד כלב מאיירס, שייסד את הכוח הבינלאומי המיוחד, V4F - Voice For Freedom Coalition, שפועל מאז 7 באוקטובר להפעלת מנופי כוח בינלאומיים לשחרור כל החטופים. 350 ארגונים של נוצרים ציונים, בעלי יכולת השפעה עצומה על מקבלי ההחלטות בארצות הברית ובאירופה, כבר הצטרפו לכוח. נפגשנו עם פוליטיקאים מאוד בכירים, כולל עם רישי סונאק, ראש ממשלת בריטניה, וניסינו להעביר את המסר של האוכלוסיות שנפגעו, שאלה דווקא אוכלוסיות של שלום. גם אוכלוסיית הטראנס שמטיילת מסביב לעולם בפסטיבלים, בלי דגלים ובלי דעות פוליטיות, אוכלוסייה של אור ואהבה, וגם הקיבוצים שעבדו עם העזתים ולקחו אותם לבתי חולים וטיפלו בילדים שלהם, אז דווקא האוכלוסיות האלה נפגעו".

מה היה חשוב לך להבהיר?
"שזאת לא רק בעיה של ישראל, זה קונפליקט של כל העולם, והם הבאים בתור. כשהיינו שם הרגשנו שלפחות הדברים זזו. דיברנו על אונר"א, וזה היה בדיוק כשמדינות באירופה התחילו להבין שאין להן שום מעקב על מה אונר"א עושים עם הכסף. ובאמת הן לפחות הקפיאו את המימון. הצגנו עדויות של אונס. כשהייתי שם הבנתי שסוף־סוף אני מצליחה להזיז משהו, גם אם זה משהו קטן. ואז אמרתי לעצמי, אם אני הצלחתי לעשות את זה בשבוע משלחת, איפה המדינה שלי הייתה שלושה חודשים?".

מבחינתך, ציפית שאם הם ידעו באמת מה קרה, הם יעזרו לשחרר את החטופים?
"לפחות. זה המינימום. אף אחד לא ביקש מהם להיות חלק מהמלחמה הזאת, אבל אנשים נחטפו על לא עוול בכפם מהבתים שלהם, מהמיטה שלהם, מהמסיבה. אבל אז חזרנו לארץ וגילינו שכל הפוליטיקאים הורסים לנו את העבודה הקשה של ההסברה".

בעקבות סרטון שהגיע כשבועיים לאחר השבת השחורה, יודעת המשפחה לומר שאליה נלקח מהמיגונית בחיים. זיו: "אני כל הזמן אומרת לעצמי בראש, שאם זה תלוי באליה אז יהיה בסדר. הוא פייטר והוא מאוד חזק מבחינה מנטלית, יש לו אמונה חזקה שכל דבר שקורה, קורה מסיבה כלשהי. אבל לא הכל תלוי בו שם. וזה הפחד שלי. אני הייתי שם, אני יודעת מי עמדו מולי ומי רצחו את אחיין שלי, את קארין ועוד הרבה הרבה חברים טובים שלי, והם מי שמחזיקים בו. אז אני גם מחזיקה אמונה אבל גם יש לי חשש. אני פשוט מתפללת שהגורל שלו הוא גורל אחר".

ספרי לי על אליה.
"תמיד יש לו חיוך על הפנים. הוא האדם הכי אופטימי שהכרתי בחיים שלי, הוא יכול לחלק אופטימיות לאנשים ברחוב. הוא שאפתן, הרצונות שלו והמחשבות שלו הם איך הוא יכול להתקדם. הוא היה באמצע לימודים, הוא לומד ייעוץ עסקי באוניברסיטת תל אביב והוא מפיק מסיבות. יש לו המון חברים, הוא מוקד".

למה את הכי מתגעגעת?
"לחיוך שלו ולכוחות שהוא היה נותן לי. אני אומרת לעצמי שאם הוא לפחות היה כאן אז היה לי קל יותר להתמודד בתקופה הזאת. הוא לא, זה קשה".

מתי הכי קשה?
"בלילה. הבית שלנו כבר הפך להיות מוקד עלייה לרגל ואני תמיד מוקפת באנשים. אבל אז הם הולכים ואני מתחילה לחשוב, להבין, לעכל".

וכשאת קמה בבוקר, מה עובר לך בראש?
"עוד יום. אני ישר פותחת טלפון, בודקת, אולי בטעות קיבלתי איזו שיחה או איזו הודעה משמחת, ואז אני מבינה ששום דבר לא חדש. אני אוספת את כל החתיכות. בונה את עצמי מחדש, ומתחילה עוד יום".

יש המון שיח על עסקה פוטנציאלית עכשיו, אבל נדמה שלא מעט משרי הממשלה עסוקים במחיר שלה.
"אני גם משפחה שכולה וגם משפחה של חטוף, אז אני מבינה את שני הצדדים. אני מבינה למה כן צריך להמשיך במלחמה ולחסל את חמאס מהשורש, אבל גם מבינה שיש פה חיים של אנשים שעוד אפשר להציל. יש אנשים בארץ שאומרים שלא צריך לשחרר חטופים בכל מחיר. אבל אני אומרת שהמחבלים האלה נמצאים בבתי הכלא שלנו, על חשבוננו, חיים חיים טובים. העונש הכי גדול שלהם הוא לחזור לעזה. עכשיו נכון, יכול להיות שזאת תהיה באמת קטסטרופה והם יצליחו להרים את עצמם מחדש, אבל לחסל את חמאס אפשר תמיד, להחזיר את החטופים לא. הזמן שלהם קצוב, זה משהו שכולם צריכים להבין, גם המדינה, גם מקבלי ההחלטות וגם המשפחות. ואם אחותי, שהיא אמא שכולה, מספיק חזקה להגיד את אותו הדבר, אז אני מניחה שהרבה אנשים אחרים יכולים גם להבין את המעמד הזה".

אל מול חוסר הוודאות, מה נותן לך כוח?
"אני כבר לא נשענת על שום דבר אחר מאשר על האמונה. אני אומרת לעצמי שאם לכל כך הרבה אנשים הייתה מעין שותפות גורל בדבר הזה, כמו שעמית וקארין נרצחו ביחד, או חברים שלנו שהם תאומים שנרצחו ביחד, חברים אחרים שהם אחים שנרצחו ביחד - אז אני אומרת, חייבת להיות גם לנו שותפות גורל".

כלומר שאם את שרדת, אתם תשרדו ביחד?
"כן. זה הדבר היחידי שמחזיק אותי".