"גם צריכים עזרה": קבוצות התמיכה לסבים והסבתות ששכלו נכדים במלחמה

בתוך אובדן משפחתי יש מעטפת רבה שמחבקת ומסייעת למשפחות השכול, ותומכת בעיקר בהורים, אחים ובני זוג. אך במשך שנים רבות נושא הסבים והסבתות השכולים לא זכה לתשומת לב מיוחדת, למעגל תמיכה ספציפי, או לסיוע נפשי ולרוב הם נפלו “בין הכיסאות”.

מתקרבים לסינוואר: תיעוד חדש של מנהיג חמאס בחאן יונס
הרמטכ"ל על המשך התמרון: "יש 10,000 מחבלי חמאס ברפיח"

במלחמה הנוכחית, עם הכמות הבלתי נתפסת של המשפחות החדשות שהצטרפו למעגל השכול, נשמע לראשונה בצורה משמעותית קול זעקתם וצעקתם של הסבים והסבתות השכולים, שאיבדו נכד או נכדה בטבח 7 באוקטובר או בקרבות ברצוע עזה שנמשכים גם בימים אלו. בשל כך, החלו להופיע ובתקופה הנוכחית מוקמים יותר ויותר, הן במסגרות עירוניות והן במסגרות פרטיות, קבוצות תמיכה ומעגלי שיח ייעודיים לסבים ולסבתות שהצטרפו למעגל השכול, מתוך מטרה לסייע להם לעבד ולהתמודד עם האובדן הכבד מנשוא.

העיתונאית חוה ברק, סבתו של סמ”ר תומר ברק ז”ל (20), לוחם בגדוד 13 שבחטיבת גולני, שנפל ב־7 באוקטובר, מציינת כי הייתה מהראשונות שהציפו את הנושא בתקשורת. “כשקמנו מהשבעה, הרגשתי שגם לנו, הסבתות והסבים, מגיעה עזרה, גם אנחנו שכלנו את הנכד או הנכדה. קיבלנו תינוק לידיים והוא הנכד שלנו, זה כמו ילד, לנו לא מגיעה עזרה?”, היא אומרת. “חשוב להדגיש שגם אני וגם שלומית הראל, סבתו השנייה של תומר, נמצאות יחד בקבוצת התמיכה שיזמה עמותת 'אור למשפחות' בכפר המכביה, המבוססת על מפגש אחת לשבועיים, ואתה רואה בקבוצה המון אנשים במצב שלך, בשכול, ואני מרגישה שזה לא רק אצלי ואצל שלומית בבית אלא גם אצל סבים וסבתות נוספים. אני לא מוצאת את עצמי יושבת אצל פסיכולוג על ספה ומדברת איתו, הוא לא באמת יכול להבין מה שאני חווה. יש משהו בקבוצה, בביחד. אתה שומע סיפורים של סבים וסבתות נוספים ואתה מרגיש שמישהו מדבר בשפה שלך”.

"אני חושבת שמפגשים מהסוג הזה מאד חשובים, כי גם אנחנו, הסבים והסבתות, חווים אובדן וצריכים לקבל כלים להתמודד ולהכיל את זה, ואני מקווה מאד שהמפגשים האלה יקלו עלינו, זה כאב שאי אפשר לתאר אותו במילים", מוסיפה שלומית הראל. "גם אנחנו צריכים תמיכה ועזרה, וזה מאוד קשה, כל היום המחשבות הן רק על הנכד שאיננו, וקשה להתמודד עם דבר כזה. העובדה שאני עם חוה ביחד בקבוצת עוזרת לי יותר כי זה חיזוק משפחתי שעוזר בנוסף לחיזוק הקבוצתי".

הקבוצה מבוססת על מנחה שמובילה את השיח ואת השאלות, והסבים והסבתות פורקים את מה שיושב להם על הלב. “אתה חווה שם חוויה שהיית זקוק לה”, אומרת ברק. “שלומית ואני יצאנו מהמפגש בהרגשה מאוד 'טובה' כי ראיתי כמה כולם מסביבי באותה סביבה. אנחנו רוצים לקבל בקבוצה הזו כלים להתנהל מול הילדים שלנו, גם השכולים וגם האחים שלהם. האם אני לוחצת מדי? האם אני מרפה מדי? האם אני מנדנדת? האם כועסים עליי כי אני לא מתקשרת או כועסים כי אני כן מתקשרת? הכלים האלה מאוד חשובים להמשך הדרך. בעלי למשל, לא רוצה, לפחות כרגע, להשתתף בקבוצה אלא הוא באבל שלו, מתמודד עם זה בדרך שלו, אבל יש לו את האופציה להצטרף ברגע שהוא ירגיש מוכן. אני לא יודעת עוד לעכל את האובדן, אין מי שיכווין אותי להתמודד עם זה, והקבוצה הזו נותנת לי את התמיכה הזו. עוטפים את ההורים, את האחים ואת בנות הזוג, ואנחנו, הסבים והסבתות נשארים מאחור. אנחנו עדיין פה ואנחנו רוצים להמשיך לחיות, להרגיש את הכאב ולחוות אותו, אבל להמשיך לחיות. זה כאב שאי אפשר לתאר במילים”.

"קושי כפול"

זהבה ברעם, סבתו של סמ”ר נטע ברעם ז”ל (21), מפקד בלון בגדוד 414 שבחיל הגנת הגבולות שנפל ב־7 באוקטובר, מעידה כי עבור הסבים והסבתות מדובר באבל כפול. “מדובר בקושי כפול כי יש לך כאב נוראי על הבן או הבת שלך שאיבדו את הבן או הבת שלהם ויש לך גם את האבל הנוראי על הנכד או הנכדה, ולא תמיד אתה יודע איך לנהוג, ומה מותר לך ומה אסור לך, איפה אתה יכול לבכות את נשמתך ועוד. קבוצות כאלה עוזרות לך לשמוע גם אחרים וזה מסייע לך להתמודד טוב יותר עם האובדן”.

איך?
“ברגע שאתה יושב עם קבוצת אנשים עם רקע דומה לשלך יותר קל לך לדבר, להבין מה קורה לך ולהרגיש יותר מהכל שאתה לא לבד בעולם, שאתה לא מתמודד לבד עם הכאב, עם היגון ועם הגעגוע הבלתי נתפסים. הצטרפנו לעמותת משפחה אחת שקיימה שני מפגשים בקיסריה. זו הייתה קבוצה גדולה מכל מיני מקומות בארץ, אבל בקבוצה של 50־60 איש אין את היכולת לסייע בצורה אפקטיבית. אז הצטרפנו למפגש של עמותת אור למשפחות שזה מפגש יותר מצומצם. בפגישה הראשונה אנשים היו כל כך טעונים שהם התחילו לדבר על מה כואב להם ומציק להם, לאו דווקא על המקרה עצמו של נפילת הנכד, אלא הם יותר דיברו מכאבי לבם על ההתמודדות עם האובדן ועם הילד והילדה שלהם שגם שכלו את ילדיהם. זה היה קשה לשמוע את כל המסביב כי יש ילדים שניתקו קשר מההורים, יש ילדים שהרגישו שזה האבל הפרטי שלהם וביקשו מההורים, הסבים והסבתות, לא לבוא, וזה היה מאוד קשה, או היו כאלה שמצד שני רצו את הסבא והסבתא כל הזמן לידם”.

ברעם משתפת בטיפ שאימצה לחיקה הודות למפגש הקודם שלה בקבוצת התמיכה. “כשקרה האסון, בעלי נשבר והתפרק בצורה קשה מאוד, צרח ובכה, ובהלוויה הוא ביקש שיקברו אותו במקום הנכד. הנכדות שלנו נבהלו מזה ותקופה ארוכה הן לא רצו לבוא אלינו באמצע השבוע כהרגלן. הטיפ היה לא לשאול אותן מתי הן באות אלא לשאול: ‘מה אתן מעדיפות? לבוא לאכול אצלנו או שנלך למסעדה ובתי קפה?’. זה מאוד עזר לי כי אני לא רוצה שהקשר עם הנכדות שלי ייפגע כי הן כן אוהבות ומחבקות ושמחות לראות אותנו, אבל היה להן קושי להגיע אלינו. הטיפ הזה מאוד עזר. המנחה גם אומרת לנו שכל מה שאנחנו אומרים בקבוצה דיסקרטי ומוגן, ואתה מרגיש שמישהו שומר עליך ואכפת לו ממך. זה מאוד חשוב. הכאב של הילדים שלנו כל כך גדול שהם לא כל כך פנויים גם להכיל את הכאב שלנו”.

"זה הזמן לכאוב"

“קבוצת תמיכה הכרחית! קבוצת תמיכה הכרחית במיידית!”, טוענת זהבה רוכמן, סבתה של סרן רון צרפתי ז”ל (22) שנרצחה במסיבה ברעים ב־7 באוקטובר, המשתתפת מדי שבוע בקבוצת תמיכה שיזמה מחלקת הרווחה של עיריית כפר סבא. “אחרי השבעה חזרתי הביתה, קמתי בבוקר ולא ידעתי מה אני עושה, איך אני מעכלת את מה שאני עוברת ואיך אני מתחילה את החיים החדשים שלי. כעבור כמה ימים פנתה אליי גליה, העובדת הסוציאלית של מחלקת הרווחה בעיריית כפר סבא, והגיעה לדבר איתי ולהקשיב לי. ואז היא שאלה אותי: ‘אם נפתח קבוצת תמיכה לסבים ולסבתות את תהיי מעוניינת להגיע?’. אמרתי לה שבוודאי, כל הצעה לעזרה שיציעו לי - אחבק בשתי ידיי. אחרי כמה ימים היא צלצלה אליי והזמינה אותי לקבוצה. בדרך כלל קבוצות תמיכה נפתחות בערך שנה אחרי האובדן, אבל אחרי שנה אתה עובר כברת דרך ומקבע לעצמך דברים מסוימים שהולכים איתך הלאה והם לא תמיד נכונים לך. ללכת לקבוצה באופן מיידי מאוד עוזר כי אנחנו לא יודעים עדיין איך לאכול את האובדן הזה, גם באופן אישי וגם מה שקורה במדינה, זה מעכיר מאוד את המצב האישי שלך. בקבוצה אתה רואה שהשפה שדיברת עד 7 באוקטובר נעלמה, ופתאום אתה פוגש אנשים שמדברים בשפה שלך, אתה שומע אותם והם שומעים אותך, ואז אתה מתחבר למה שהם אומרים. הם רואים אותך ואתה רואה אותם”.

עד כמה זה עוזר לך?
“מאוד עוזר. אני גרושה ואני לבד בבית, ואין יום שאני לא מוצאת את עצמי צורחת בבית, אני רוצה את הנכדה שלי בחזרה. יש לי שתי תמונות שלה ששמתי במטבח, אני כל בוקר קמה ואומרת לה בוקר טוב, כל ערב הולכת לישון ואומרת לה לילה טוב. אני מדברת אליה ואין רגע ביום שהיא לא איתי. בקבוצה הבנתי שזה לגיטימי ושכולם חווים את זה, ואז אני מרגישה שאני לא לבד. החיים ממשיכים לצד כל זה ואפשר להרגיש את האובדן ואת העצב וזה בסדר. אני חייבת לומר שמאז האובדן אני לא מצליחה לצאת מהבית והדבר היחיד שבשבילו אני יוצאת זו הקבוצה הזו. המפגש השבועי הזה קדוש בעיניי. חוץ מזה אין לי סיבה לצאת כרגע מהבית. כרגע אנחנו במפגש ה־11 מתוך 20 ומקווים שנמשיך לעוד 20 מפגשים כי עדיין זה לא מספיק לנו”.

לדברי רוכמן, הקבוצה אומנם עדיין טרייה מכדי שתיווצרנה דרכה חברויות נפש עמוקות, אך מעגל התמיכה נמשך גם מחוץ לקבוצה. “אם מישהי לא מגיעה למפגש או לא מרגישה טוב או אם היה לה יום רע, אנחנו מצלצלות ועוזרות לה, מקשיבות לה ותומכות בה. אנחנו לא משאירים אף אחד או אחת מהקבוצה לבד עם הכאב. זה מהותי וחשוב. אם יש משהו שאנחנו פחות אוהבים זה שאנשים ברחוב, מכוונה טובה, שואלים ‘איך את? מה קורה איתך? הזמן ירפא הכל וכו’. אני לא רוצה שהזמן ירפא, אני יודעת שזה הזמן לכאוב. בקבוצה אתה מרגיש שאתה באותה סירה עם אנשים ולא צריך להידרש לענות ‘מה שלומך?’. אנחנו מנסים לנחם ולהתנחם אחד מהשני. אני מרגישה שהמלחמה הנוכחית הביאה את הנושא הזה לתודעה, פתאום מתחילים לספור את הסבים והסבתות השכולים, מה שלא היה בעבר”.

עבור דוד מריו הכט ואשתו חנה, ששכלו את נכדם רס”ל רום הכט ז”ל (20) ב־13 בדצמבר בקרבות בעזה, נושא הפנייה לתמיכה חדש וזר, אך הכרחי. “האובדן הזה חדש לי והצורך בתמיכה זה משהו מאוד זר לי כי לרוב אני האדם שנותן תמיכה. מעולם לא נתקלתי בצורך להיות נתמך על ידי קבוצת אנשים, תמיד הייתי זה שמוביל”, אומר הכט, שהוא ואשתו מגיעים לקבוצת התמיכה של אור למשפחות. “אבל הצורך בתמיכה פגש אותי במקום חלש של נושא האבלות שלי ואני רק בראשית הדרך. אני עוד לא יודע איך התמיכה הזו משפיעה עליי כי זה עוד חדש לי, אבל כנראה שחנה אשתי ואני נמשיך את נושא התמיכה. אני רק יכול להגיד שיש חשיבות עליונה לקבוצת תמיכה כזו. אנחנו עדיין לא יודעים איך לעכל את האובדן הזה, בדרך כלל אני איש חזק, אבל לא התכוננתי למכה הזו ולכן אני חושב שקבוצת תמיכה שבה אנחנו מוציאים החוצה דברים שיושבים עלינו עוזרת. אני מרגיש שאני קצת תומך בשאר חברי הקבוצה כשם שהם תומכים בי. אל תשכח שאני מתאבל לא רק על מות הנכד, אלא גם על מות הבן של הבן שלנו וגם הוא עצמו אבל, אז האבל שלנו הוא כפול במובן מסוים וזה יותר מורכב וקשה. לכן הסבים והסבתות השכולים זקוקים לקבוצות כאלה. אתה בונה מגדל ומספיק שעמוד אחד זז והכל מתערער. את זה הקבוצה מנסה לעזור לנו להחזיק, את המגדל הזה”.

עירית אורן גונדרס, מייסדת ויו״ר עמותת אור למשפחות, אומרת כי "במלחמה הקשה הזאת הצטרפו לעמותה מאות משפחות שכולות. היום אנו עומדים על מעל 2,200 משפחות. הסבים והסבתות הם אוכלוסייה קצת נשכחת בעולם השכול, אף שכאבם כבד מנשוא. דווקא במלחמה הנוכחית, עמותת אור למשפחות נותנת דגש לאוכלוסייה הכה חשובה זו ולפיכך בנינו קבוצות תמיכה ברחבי הארץ בהובלת אנשי מקצוע מהמעלה הראשונה, כולם מתנדבים במסגרת העמותה. פרויקט מדור לדור הולך ותופס תאוצה. אנו לא שוכחים גם את הסבים והסבתות".