“בשלה השעה לתת לרשויות המקומיות את הסמכויות ואת העצמאות לפעול"

לאחר שנדחו פעמיים בשל המלחמה ייערכו ב־27 בפברואר הבחירות לרשויות המקומיות ב־241 רשויות, למעט ב־14 הרשויות שתושביהן פונו בגלל המלחמה. הבחירות לרשויות המקומיות זוכות לסיקור תקשורתי מצומצם בגלל המלחמה.

יום הפקודה של הרשויות המקומיות - עלינו לסמוך רק על עצמנו | דעה

עם זאת, נדמה כי ברשתות החברתיות כבר הפכו המפונים והמילואימניקים לאחד מהנושאים בקמפיין הבחירות של המתמודדים, בזמן שכרגע נראה שהמאמץ העיקרי הוא לשכנע את התושבים לצאת, בתוך התקופה הכאוטית הזו, ולהגיע לקלפיות, כשמרבית המומחים חוזים אחוזי הצבעה נמוכים מאוד לעומת שנים עברו.

“בחירות על רקע תקופה זו הוא עניין יוצא דופן שלא היה בעבר בוורסיה הזו. למשל יש נשים וגברים שמתמודדים על תפקיד ברשות המקומית בעודם נמצאים במילואים, או שבני או בנות המשפחה שלהם נמצאים בצבא ואז היכולת שלהם להתרכז או לעסוק בקמפיין בחירות לא קיימת", אומרת פרופ’ אסנת עקירב, ראש המכון לחקר הגליל במכללה האקדמית גליל מערבי ונשיאת האגודה הישראלית למדע המדינה. “גם אם נניח לרגע בצד את היישובים שאי אפשר לקיים בהם בחירות, איך אמורים חיילים שנמצאים בעזה להצביע? יביאו קלפיות לעזה? יש חיילים שלא מוציאים אותם החוצה מהשטח. לכן צריכים לוגיסטיקה שלמה, ליצור התרעננות לקבוצת לוחמים סמוך לעזה בשטח ישראל, שיצביעו ואז יחזרו. זה מורכב אבל זה חשוב, צריכים ראייה יותר מכילה בנושא הזה, גם לאוורר את החיילים וגם לאפשר להם לממש את זכותם. אם זה לא יקרה, הרבה מהרשויות שתושביהן לוחמים בעזה נפגעות. באשר לקמפיין, צריך גם שוויון מסוים: ראשי העיר המכהנים זוכים לבולטות תקשורתית שאולי למתמודדים האחרים אין בגלל המצב, ומצד שני תחשוב שגם יכול להיות מתמודד לראשות עיר שהוא מילואימניק והוא שם דגש על הסיפור הצבאי שלו כדי למנף את עצמו בבחירות. זה גם משפיע".

ומה באשר למוטיבציה להצביע?
“אני מעריכה שאחוזי ההצבעה הפעם יהיו נמוכים מהרגיל כי המוטיבציה של האנשים נמוכה. תוסיף לכך את העובדה שיש חטופים בעזה, משפחות שכולות וחיילים שנופלים. אנחנו לא נמצאים באירוע הזה. נכון שחשוב שיתקיימו בחירות וזה חשוב לדמוקרטיה אבל נדרשת יותר יצירתיות בחשיבה".

עקירב סבורה כי אחרי הבחירות ישנם שני נושאים עיקריים שהנבחרים יצטרכו לעסוק בהם: “האחד קשור למה שקרה במדינת ישראל מינואר 2023 - ההפגנות סביב הרפורמה המשפטית. היה פה שינוי דרמטי בכללי המשחק של החברה הישראלית והאווירה היא שהשלטון משנה את כללי המשחק מבלי להתחשב בתושבים, וזה משליך גם על הרשויות המקומיות. כשהתחילו הקמפיינים לרשויות המקומיות, ההפגנות ההמוניות ברחבי הארץ עמדו על סדר היום, ולכן המצע של המתמודדים עסק בשאלה עיר דמוקרטית או לא ליברלית. זה לא נעלם גם עכשיו. הדבר השני הוא שב־7 באוקטובר האמון בכל מוסדות המדינה ירד בצורה משמעותית. ההלם מכך שבכזו קלות מחבלים מסתובבים בערים ובמשך שעות אין מי שיחלץ את האזרחים. יש פה שבר דרמטי, וכל ראש או ראשת רשות צריכים לראות מה קרה ביישוב שלהם. לא דומים יישובי עוטף עזה והצפון ליישובי המרכז, אבל גם תל אביב חטפה טילים, היה גם איום על חיפה. נושא החוסן האישי הוא דרמטי וראשי הרשויות צריכים לדאוג לביטחון האישי של האזרחים. פעם כיתת כוננות הייתה נושא זניח והיום היא נושא דרמטי".

 “הדחוף לפני החשוב"

“המצב מאוד מעורפל", טוען פרופ’ איתי בארי, ראש המחלקה למנהל ומדיניות ציבורית באוניברסיטת חיפה. “מצד אחד, במישור הציבורי הנושא שעומד על סדר היום השתנה משמעותית. אתה רואה את זה בתקשורת, במוסדות ובקשר בין אנשים. כמעט הכל סובב סביב המילואימניקים, הנופלים והחטופים. האג’נדה המקומית לא נעלמה, היא פשוט נדחקה לאחור. היא הפכה להיות פחות דחופה אבל היא לחלוטין לא נהפכה לפחות חשובה. נושאים שהיו חשובים לפני ה־7 באוקטובר, כמו חינוך, תחבורה, תשתיות, פנאי ותעסוקה נשארו חשובים, אבל אל אלו נוסף כמובן ונעשה דחוף ביותר כל מה שקשור לביטחון אישי ולביטחון לאומי. זה התחדד וזה שינה בחלק מהמקומות את האג’נדה, את המצעים, את הקמפיינים ואת הפעילות של ראשי הרשויות המכהנים, וזה הטה במידה מסוימת את השיח. לדעתי, שום דבר שהיה חשוב לפני ה־7 באוקטובר לא נעלם אלא פשוט התווסף, שזה יותר מורכב, גם למועמדים וגם לציבור. אני לא חושב שיש חוסר אכפתיות כלפי ההצבעה, יש הרבה מאוד דריכות, אבל הדחוף קצת מנצח את החשוב, ולכן יש פחות התעניינות טכנית כרגע בבחירות לרשויות המקומיות. לא כי זה לא חשוב אלא כי הראש של אנשים במלחמה".

מאידך, לדברי בארי, משבר הקורונה, משבר המפונים, המשבר הביטחוני של ה־7 באוקטובר, הבליטו את חשיבות הרשויות המקומיות: “השלטון המקומי הוכיח שהוא הדרג הבכיר, האפקטיבי, המוצלח והיציב ביותר, הרבה יותר מהממשלה. למעשה מי שמנהל את המשברים הגדולים הוא השלטון המקומי ולא השלטון הלאומי, וראינו את זה באופן מאוד חריף ב’חרבות ברזל’. מלבד האתגר העצום של ראשי הרשויות שפונו ותושביהן מפוזרים ברחבי הארץ, יש אתגר גם לראשי הרשויות שקיבלו את המפונים. הם קיבלו בוקר אחד מאות ולפעמים עשרות אלפי מפונים. קח למשל את טבריה, שבוקר אחד התעוררה עם כמה עשרות אלפי תושבים ‘חדשים’ שהיא צריכה לספק להם שירותים עירוניים. זה תפקוד אולי לא מושלם אבל בהחלט משביע רצון ומעורר השראה של הרשויות המקומיות. עוד לפני התקציבים והסמכויות של השלטון הלאומי, ניכר התפקוד של הרשויות המקומיות ובשלה השעה לתת לרשויות המקומיות את הסמכויות ואת העצמאות לפעול. אנחנו רואים את חוסר התפקוד של השלטון המרכזי ואת התפקוד המצוין של השלטון המקומי. צריך לתת מקום, הכרה ועצמאות לרשויות המקומיות ולממשל האזורי לפעול ללא צורך בהרשאת הממשלה. צריך לשנות את כללי המשחק, שהשתנה מאז ה־7 באוקטובר".

“בנוגע למלחמה, ישנם מספר אתגרים שראשי הרשויות יידרשו להתמודד איתם עם כניסתם לתפקיד", אומרת אדית בר, מנכ"לית מרכז בלומברג־סגול למנהיגות עירונית באוניברסיטת תל אביב. “האתגר הראשון הוא המוכנות הביטחונית של הרשות שלך לתרחישים השונים. יש תרחישים מגוונים של מה קורה אם חס וחלילה יש ניתוק ממושך של חשמל, חדירת מחבלים וכו’. אם תבדוק שלוש רשויות, תראה שרמת המוכנות של כל אחת מהן שונה. הדבר הראשון הוא להבין מהם התרחישים השונים, מהי רמת המוכנות ומה אתה צריך לעשות כדי לשדרג את הרמה. דבר שני הוא נושא התקציב – רשויות רבות מצאו את עצמן מוציאות הרבה יותר כספים ממה שהן רגילות, בטח ובטח בתקופת בחירות, ונושא המפונים והדאגה להם גררו השקעה מסיבית של משאבים ושימוש בתקציבים עצומים, וראש רשות מקומית יכול למצוא את עצמו עם קופה שלא מאפשרת לו לזוז יותר מדי. האתגר השלישי הוא החזרת האמון ברשות המקומית. אומנם על רמת האמון של התושבים בממשלה כזו או אחרת אפשר להתווכח, אבל אם היה משהו יציב זה שתמיד יכולת לסמוך על הצבא שיבוא להציל אותך כשתצטרך, ואחרי ה־7 באוקטובר האמון הבסיסי הזה נפגע, וזה נכון לגבי כל תושב בכל עיר, לאו דווקא בדרום או בצפון. הרשות צריכה להחזיר את האמון הבסיסי המעורער של התושב ברשות המקומית. אף ראש רשות לא יבוא ויגיד שהוא יחזיר את האמון במוסדות, אבל הוא צריך להבין שזה חלק מהתפקיד שלו. ראשי הרשויות צריכים לגייס סביבם צוות, להבין שתרבות ארגונית היא משהו שאסור לזלזל בו ולדמיין את נאום סוף הקדנציה שלהם ומהם ההישגים שהם רוצים להשיג בדרך לנאום הזה לאורך הקדנציה הקרובה שלהם".

“כל תושב נהיה בלש"

“משבר האמון הנוכחי של התושבים במערכת הביטחון ובמדינה משליך גם על הרשויות המקומיות ומשבר האמון הוא בסימן ‘אם אין אני לי מי לי’", מסכמת לירון דורון לוי, משנה למנכ"ל מרכז השלטון המקומי. “מה־7 באוקטובר, מוקד עירוני מסוים שהיה רגיל לקבל 300 שיחות ביום פתאום קיבל 5,000. כולם נהיו חשודים, כל תושב נהיה פתאום בלש, ונוצרו חששות שהשלטון המקומי יצטרך לטפל בהם עם הרבה מאוד סבלנות, שקיפות והכלה. זה משהו שילווה אותנו עוד כמה שנים טובות. ישנם גם אתגרים מאוד גדולים לרשויות בקו העימות. ישנן רשויות שלא יודעות אם הן יחזירו תושבים, וזה לא קשור למצב הביטחוני. אחרי שמפונים עברו נניח מקריית שמונה לתל אביב, למה שיחזרו לקריית שמונה?"

"אם המדינה לא תשקיע בחינוך, בתחבורה ובבריאות ותטפל בערים האלה – לא יהיו בהן תושבים. זה משבר שיכול להשפיע על כל הערים. עוד נושא שהשתנה הוא תפיסת הביטחון. אסון התאומים בארצות הברית הצריך שינוי תפיסה ביטחונית ורק אחרי כמה שנים אנשים העזו לחשוב שלטוס זה בטוח. התושב הישראלי רוצה לראות את השיטור העירוני ברחוב, בגנים ובשכונות, וצריך לתת לזה מענה, לא רק תקציבי אלא גם של כוח אדם. צריך למצוא אנשים שמגיעים לתפקיד מתוך שליחות, צריך כוח עבודה לא שחוק, וככה ניתן יהיה לבצע את המשימה בצורה הטובה ביותר. אני מאחלת שבקדנציה הזו הרשויות המקומיות לא יצטרכו להילחם במדינה כדי לקבל סמכויות, אלא שהמדינה תראה ברשות המקומית מכפילת כוח ותיתן לה סמכויות, כי הרבה מנגנונים שלא עבדו היו יכולים לעבוד אחרת ב־7 באוקטובר. הרשות המקומית עברה הרבה אתגרים וראויה לקבל העצמת סמכויות כי בסופו של דבר היא זאת שנמצאת בשטח ונותנת את המענה הראשוני".