אמם של הבנים החטופים: "לא הגעתי לישראל כדי שזה יקרה לי, אבל לא אעזוב"

שני בניה של רות סטרום, יאיר ואיתן, נחטפו לעזה באותו בוקר ארור, ורק אחרי חודש וחצי קיבלה את הבשורה שהם בחיים. עכשיו היא מתנחמת בעובדה שכל אחד מהם יודע שהשני בחיים, ומחכה. ליד הדלת ממתין גם הדגל שהכינה מחולצות בית הספר בארגנטינה שבו למדו ילדיה, והיא חולמת איך תישא אותו גבוה ברגע שייפגשו שוב. 

"מידע שיש גופות של חטופים": פשיטה דרמטית של צה"ל על בית חולים בח'אן יונס | צפו

“אני קמה בכל בוקר וחושבת שאולי חלמתי חלום רע", אומרת רות סטרום, אמם של יאיר (45) ואיתן (37) הורן, שני אחים שנחטפו יחד בידי חמאס מניר עוז ב־7 באוקטובר. אנחנו נפגשות ביום שישי, יום המשפחה, לא שאם לשני חטופים זקוקה לתזכורת מצמררת ביום הזה לחסרונם, אבל הנה היא מגיחה מכל פינה. ברקע מתנגנת מוזיקה מהרדיו, רותי מסבירה שהיא מאזינה לרשת ג', כי יאיר אוהב את התחנה ולפני כמה חודשים כיוון לה אותה. מאז היא מאזינה להם. “אני לא מאמינה שאני חיה את זה", היא משתפת.

כשהייתה בת 20 עלתה רות לישראל. נשואה טרייה. יאיר, בנה הבכור, נולד כאן. אחרי שנתיים המשפחה שבה לארגנטינה. “כשחזרנו אמרתי לכולם ‘אני לא יודעת מתי, אני לא יודעת איך, אבל אני חוזרת לישראל'". בנה הבכור היה הראשון ששב לישראל. "ב־1999 יאיר עלה לארץ, כשהוא בן 21", היא מספרת.

הוא עלה לבד?
“כן. הוא היה עם הגרעין מהתנועה, הקיבוץ שקיבל אותם היה נתיב הל"ה. אחי גר בו באותו הזמן".

ברור בשלב זה כי לא ניתן לדבר על קיבוצי העוטף בלי לדבר על הקהילה הדרום־אמריקאית שהפכה את האזור לביתה ועל הציונות שהובילה אותה אליו. “בשבילנו הדבר הראשון היה תמיד ישראל", היא אומרת, “בפעם הראשונה שהייתי בארץ, הייתי בת 14. חגגתי 15 בארץ. זה היה החלום שלי, לחגוג את יום הולדת 15 בארץ ישראל. אני זוכרת, ואני עדיין מרגישה את זה, שהלכתי ברחוב, הייתי עם קבוצה מבית הספר, והרגשתי שאני במקום שלי. הרגשתי יותר בטוחה כאן מאשר בארגנטינה".

גם היום?
“לפני לא הרבה זמן שאלו אותי אם עכשיו, אחרי מה שקרה פה, אני חושבת לחזור לארגנטינה. אמרתי שלא, אני מרגישה שפה זה המקום שלי, ואני מקווה שיהיה סוף טוב לכל הדבר הזה ושהממשלה תעשה הכל כדי להביא את כל החטופים בחזרה".

בשבוע שבו נפגשנו, נשיא ארגנטינה חאבייר מיליי ביקר בישראל ואף היה בניר עוז. “פגשתי את הנשיא", מספרת רות, “הוא אומר שהוא יעזור, אני מקווה שהוא יכול לעשות משהו. עבר המון זמן, צריכים להחזיר את כולם, את כולם".

שלושת בניה של רות - יאיר, עמוס ואיתן - הגשימו את חלום חזרתה לישראל לפניה. במאי 2002 עמוס, הבן האמצעי, עלה לארץ והתיישב בקיבוץ שדה בוקר. איתן עלה עם התוכנית “נעל"ה" בנובמבר של אותה שנה. רות ובעלה השני ברנרדו עלו בדצמבר 2003, והפכו את כפר סבא למקום מושבם, ואיתן מתגורר עמם.

עכשיו אתה לא לבד

“כשאני עליתי, יאיר חזר לארגנטינה, ואז חזר לכאן שוב ב־2014 ועבר לניר עוז ממש כמה ימים לפני צוק איתן", מספרת רות. “רוב המשפחות עם הילדים יצאו אז מהקיבוץ, אבל הוא נשאר. המבוגרים לא רצו לעזוב את הקיבוץ, אז הוא נשאר לעזור להם, שלא יחסר להם כלום. מאז הוא שם. איתן נסע ביום רביעי, כמו שהוא עושה כל פעם, והם היו ביחד ב־7 באוקטובר".

ועמוס?
“עמוס גר בכפר סבא, הוא נשוי והוא לא נסע הפעם".

גם את נשארת בבית?
“כן וגם פה הייתה אזעקה ב־6:29, אני ובן הזוג שלי יצאנו למדרגות. אחר כך הסתכלתי בוואטסאפ, ראיתי שאיתן היה מחובר רק עד 5:50. ויאיר עוד היה מחובר, שאלתי אם הכל בסדר, ואם הם בממ"ד. אז הוא כתב לי ‘כן'. הממ"ד הוא חדר השינה של יאיר. שאלתי אם הוא נעל את הדלת, כי שמעתי שאמרו לנעול את הדלתות. הוא ענה שכן. הדבר האחרון שכתבתי לו זה, ‘טוב יאיר, אבל לפחות עכשיו אתה לא לבד'. כי בכל פעם שהיו אזעקות הוא היה לבד, ועכשיו הוא היה עם איתן. כתבתי לו את זה ב־7:29, בשלב הזה לא ידעתי עדיין מה קורה. אני גם לא יודעת אם הם כבר ידעו או לא ידעו שיש מחבלים. אנחנו לא ידענו כלום".

הוא ענה?
“לא, הוא לא ענה, אבל הוא עדיין היה מחובר. הוא דיבר עם דליה, אשתו של עמוס עד 8:30 בבוקר. אחר כך שלחתי לו עוד הודעה. ההודעה עברה, אבל הוא לא ענה. אחר כך המשכתי לשלוח לו הודעות, אבל התחילו להגיד שאין חשמל ושנפל האינטרנט, אז כתבתי לו ‘כשיהיה לך חשמל בבקשה תענה לי', דברים כאלה, אבל ההודעות האלה כבר לא עברו".

מה עובר עלייך בשעות האלה, כשפיסות המידע מתחילות לספר על אירוע מצמרר?
“בהתחלה לא ידעתי מה לחשוב. באמת שלא. חשבתי שהם לא עונים כי בטח הם יצאו מהדירה ומסתתרים איפה שהוא. אבל לא ידעתי כלום עדיין. לא ידעתי כלום עליהם. קיווינו לבשורות טובות".

בשעות הצהריים המאוחרות הגיעו כוחות צבא לניר עוז, אך כבר לא היה דבר שאפשר לעשות. המחבלים והבוזזים פרעו וטבחו בקיבוץ, חטפו וגנבו: “החיילים התחילו לעבור דירה־דירה, וכשהם נכנסו לבית של יאיר, הם ראו שאין סימני אלימות בתוך הבית, אין דם, אבל הם לא בבית. בערב אחיין שלי כתב לי שהוא קיבל איזושהי הודעה שצריכים ללכת למשטרה, לתת דגימת דנ"א. היה כתוב שאפשר ללכת לתחנת משטרה שקרובה אליך, אז הלכתי לתחנה כאן, בכפר סבא. הייתי היחידה שהגיעה לדווח על נעדרים מהקיבוץ. כל האנשים שהיו שם, היו בני משפחה של נעדרים מה"נובה". למחרת התקשרו מהמשטרה וביקשו שאם יש עוד בן משפחה שיכול ללכת לתת דגימה, שיגיע. אמרתי לעמוס והוא הלך. אחרי שבוע פחות או יותר התחלנו לקבל עזרה. הגיע איש קשר מהצבא, קצין שנמצא איתי כל הזמן מאז".

הוא הודיע לך באופן רשמי שיאיר ואיתן חטופים?
“לא, שהם נעדרים. בהתחלה לא ידעו איפה הם, אף אחד לא ראה אותם. לא ראינו תמונות, לא ראינו אותם בווידיאו. הם לא היו בשום מקום. רק ב־25 בנובמבר הודיעו לי שהם בחיים".

התקבל מידע מודיעיני שהם בחיים?
“גם התקבל מידע מודיעיני, וגם החטופות שחזרו ראו אותם. הן אמרו שהם בסדר והם בחיים, ושהאחד יודע על השני. אולי מתישהו הם היו ביחד. זה מחזק אותי לדעת שהאחד יודע על השני. מהיום הראשון אמרתי כל הזמן, ואני ממשיכה להגיד את זה, שאני מרגישה שהם בחיים. אני מדברת איתם כל הזמן".

מה את אומרת להם?
“קודם כל אני אומרת להם שאני יודעת שהם חזקים, ושאנחנו גם חזקים ושאני יודעת שנתראה שוב. אני אומרת להם שאני לא יודעת בדיוק מה הם עוברים, אבל אני מתארת לעצמי מה הם עוברים, ושעוד קצת, עוד קצת ונהיה ביחד. אני גם מספרת להם דברים שקורים לי, קורים בבית".

מה למשל?
“נגיד סיפרתי להם שבימים הראשונים בעלי בא ואמר לי שאצטרך לחכות לפחות שלושה חודשים. הוא הרגיש שככה זה יהיה. כשהוא אמר לי את זה, אני התחלתי לצעוק, לבכות, להגיד לו ‘מה, איך אתה יכול להגיד לי דבר כזה? איך אני יכולה לחכות שלושה חודשים כדי לראות אותם שוב?', אז סיפרתי להם את זה. אמרתי להם שלצערי הוא צדק, אבל שאני בטוחה שמשהו יקרה ושכולנו נהיה ביחד. אני בטוחה. אני לא חושבת שכולם בממשלה חושבים אותו דבר, אבל אני בטוחה שמישהו בממשלה יעשה משהו כדי שסוף כל סוף כל החטופים יחזרו".

מה הכוונה?
“שהם סוף כל סוף ייקחו החלטה - אף על פי שמדברים על להחזיר המון מחבלים - שהם יעשו כל מה שהם צריכים כדי לרפא את המדינה, כדי לרפא את הציבור. העם כל הזמן איתנו, אני מרגישה את זה, והחיילים מדהימים, אבל הממשלה צריכה להחליט ולעשות. זה קרה במשמרת שלהם. אני לא הגעתי לארץ ישראל כדי שזה יקרה לי. אני במקום שכל יהודי צריך להיות בו, לכן אני גם לא אעזוב".

יעשה הכל, אבל

בשולחן הקרוב ביותר לדלת ביתה ניצבות תמונות של הילדים, לידן פסל בתצורת המילה “חי" ופתק עם התאריך 25.11.23, היום שבו נודע לרות כי איתן ויאיר בחיים. במציאות הבלתי אפשרית שלנו, הודעה כזאת לאם מחכה היא לא פחות מלידה מחדש. “איש הקשר שלי מהצבא התקשר בבוקר", מספרת רות, “הוא אמר לי ‘רותי, אני נוסע עכשיו לדרום, כשאני אחזור אני אבוא אלייך, יש לי הודעה משמחת על איתן'. זה מה שהוא אמר לי. חיכיתי פחות או יותר עד השעה חמש, ואז הוא נכנס ואמר לי, ‘רותי, יאיר ואיתן בחיים'. וואו. זה היה נורא משמח. אני הייתי בטוחה בזה כל הזמן, אבל כשהוא אמר לי את זה, שמחתי ממש. אמרתי לו, ‘אבל אתה יודע, אני כל הזמן אמרתי לך שברגע שתגיד לי שהם חטופים אני אשמח ואז אני אגיד לך שאני רוצה שתביא אותם במהרה'. הוא אמר שהוא יעשה הכל, אבל..."

אבל זה לא תלוי בו.
“נכון. קיבלתי שיחות מנשים שיצאו מהשבי וראו אותם, גם פגשתי אותן. בפגישה עם שר הביטחון יואב גלנט, פגשתי מישהי שסיפרה לי שהיא הייתה עם איתן. היא סיפרה לי גם על יאיר. זו הייתה שמחה גדולה לדעת שמישהי שהייתה איתם יכולה לספר לי שהם בסדר ושאני יכולה להיות רגועה, שאני לא צריכה לדאוג כי הם לא פצועים. זה היה קצת כמו להיות איתם באותו רגע".

ספרי לי על שניהם.
“כשיאיר היה בארגנטינה, הוא היה שדרן רדיו וסטנדאפיסט. כשהוא חזר לישראל ב־2014, הוא החליט שהוא רוצה להיות בקיבוץ ניר עוז והוא רוצה לעשות כל מה שצריך כדי לחיות בארץ ישראל, לא משנה מה. הוא תושב הקיבוץ, לא חבר, אבל זה מרגיש כאילו הוא חבר קיבוץ. הוא הדוד של הקיבוץ, כולם אוהבים אותו".

מה הוא עושה שם?
“הוא מארגן בחגים את המסיבות. פעם אחת, בפורים, הוא כתב שיר עם כל השמות של חברי הקיבוץ. השמיעו את זה ברדיו לא מזמן, ולצערי הרבה מהם כבר לא בחיים. הוא מבסוט שהוא בניר עוז. הוא עובד בשיפוצים, אחראי על הפאב. בקורונה הוא החליט עם עוד חבר לעשות פאב על גלגלים ואז הם עברו דירה־דירה. הוא בן מדהים, אח מדהים, דוד מקסים, חבר טוב, בן אדם שאוהב את החיים. אני מתגעגעת".

“איתן עבד בהמון מקומות, אבל רוב העבודות שלו הן בחינוך הבלתי פורמלי. הוא היה במחנות העולים, מתישהו גם היה שליח של הנוער הציוני בפרו. הוא עבד בפנימיית הדסים. בכל מקום אוהבים אותו, ובכל מקום הוא השאיר את החותם שלו. הוא אוהב את החיים, אוהב לעזור, אוהב להיות עם חברים, אוהב את האחים שלו, אוהב אותי, את האחיינים, את גלי ואריאל (הילדים של עמוס - מ"ב), והוא חסר".
אני מסתכלת על התמונה שלו, ויש משהו שובב בפנים שלו.

“כן, נכון. כשהוא עבד בהדסים, זה היה בתקופה שנטע ברזילי זכתה באירוויזיון, אז הוא התחפש לנטע ושר את השיר שלה. שלושתם כאלה שטותניקים, אוהבים את החיים. אני גידלתי את שלושתם כגוש אחד, הם נורא־נורא מחוברים, והם אחד בשביל השני. זאת הגאווה שלי שהם ככה. שלושתם אוהדי הפועל באר שבע, גם הנכדים שלי, גם אני נכנסתי לעניין. שלושתם אוהבים את הרולינג סטונס, טסים ביחד לחו"ל. אני אוהבת לראות אותם ביחד כל הזמן".

והם גם נחטפו יחד.
“ככה זה קרה, והם שניהם שם עכשיו. מה שמנחם אותי לדעת זה שהם כן יודעים אחד על השני אף על פי שהם אולי לבד עכשיו. זה בטח מחזק אותם".

“אני חזקה כי אני בוכה"

חלפו כבר יותר מארבעה חודשים. ברנרדו אומר לה כעת: “עוד קצת, עוד קצת". “אני מקווה", היא אומרת, “לא קל לקום כל בוקר ולהבין שהם עוד שם".

לכיכר החטופים היא מגיעה מעט. בנה עמוס ואשתו מעורבים בנעשה בתל אביב, והיא מעדיפה את הזירה המקומית: “טוב לי יותר ככה, במקומות שיש פחות אנשים. הייתי פעם אחת בעצרת בתל אביב, יש שם המון אנשים. בכיתי כל הזמן. וזה לא שאני לא בוכה. אני חזקה כי אני בוכה, כי אני מוציאה את הכל, וככה אני יכולה להמשיך. אבל בפעם ההיא כשהייתי שם, זה היה יותר מדי בשבילי. אני קשורה יותר למטה בכפר סבא, מרגישה פה יותר נוח. אנשים שלא הכרתי עד עכשיו נותנים את הכל בשביל שיהיה לי טוב".

בעודנו מדברות נשמעת דפיקה על הדלת. כמה ילדים עומדים שם עם קופסאות אוכל. רות מספרת שבכל יום משפחה אחרת שולחת להם אוכל. “אני מודה על כל העזרה שאני מקבלת", היא אומרת.

קשה שלא להתאהב בה, זה קורה לכל מי שיושב מולה, כמעט מיד. המתיקות והחמימות הדרום־אמריקאית ניכרות מהמבט הראשון. אבל אם זה היה באפשרותה, היא הייתה יורדת מיד מהבמה שנאלצה לעלות עליה: “אני רק מחכה ליום שכל זה ייגמר ואוכל להיות שוב בבועה שלי, עם המשפחה, הילדים והיומיום הפשוט והרגיל שלי".

יש עכשיו המון שיחות על עסקה אפשרית והמתווה שלה. את עוקבת אחר כל שביב מידע או מבקשת להימנע?
“אני נמנעת מכל הדברים האלה. בהתחלה הייתי כל היום מול הטלוויזיה, אבל עכשיו אני לא מדליקה אותה עד לחדשות בשמונה. אני לא מקשיבה לכל מה שאומרים. ברגע שהתחילו לשחרר את החטופים, שמחתי על כל אחד ואחד שיצא, שמחתי על כל משפחה שקיבלה שוב את אהוב לבה. שמחתי שבאותם הימים אריאל, הנכד שלי, קיבל בחזרה את החבר שלו אוהד (מונדר - מ"ב), שמשחק איתו כדורגל. אני בטוחה שזה נתן לו תקווה שגם הדודים שלו יחזרו".

לא חשבנו שנגיע ליום שבו ילדים יחכו לחברים ולדודים שלהם שישובו מהשבי.
“אני כל הזמן אומרת שקשה לכולנו עם כל מה שאנחנו עוברים, אבל למה גלי, שהיא בת 11, ואריאל, שהוא בן 8, צריכים לעבור את זה? למה? זה קשה מאוד. אני מדברת איתם על זה ואני אומרת להם שאנחנו צריכים להיות חזקים. שאני בטוחה שיאו (הכינוי של יאיר - מ"ב) ואיתו (הכינוי של איתן - מ"ב) יחזרו אלינו, ואם יש לנו צורך לבכות, אז אנחנו צריכים לבכות, להוציא את כל מה שיש בתוכנו. אני אומרת להם שיהיו רגועים, אנחנו נראה אותם שוב".

הם משתפים בתחושות שלהם?
“גלי מספרת לי שהיא חולמת עליהם הרבה. אמרתי לה שזה טוב, כי ככה הם מרגישים שהיא מדברת איתם וככה היא גם מרגישה אותם".

ביום שני השבוע, אחרי רצף של בשורות מרות, נודע כי במסגרת מבצע הרואי משותף של צה"ל, השב"כ ומשטרת ישראל (ימ"מ) ברפיח, חולצו פרננדו סימון מרמן (60) ולואיס הר (70), אשר נחטפו על ידי חמאס לרצועת עזה מניר יצחק. “תודה ענקית לחיילים שלנו, שעושים הכל כדי להחזיר את כל החטופים הביתה בשלום. זאת הודעה משמחת שפרננדו ולואיס שבו הביתה. חיבוק לכל המשפחה", אומרת רות.

גם לפני שהתקבלה הידיעה המשמחת, שהעניקה תקווה גדולה למשפחות שממתינות לאהוביהן, רות לא הפסיקה להאמין. לקראת המפגש עם שני בניה, היא הכינה דגל. היא לקחה חולצות מבית הספר “שולם עליכם" בארגנטינה, שהיא והילדים למדו בו, גם חולצה מתנועת הנוער וצעיף של הפועל באר שבע. “לקחתי דגל ישראל, ותפרתי לצד אחד שלו את החולצות האלה", היא אומרת. “בהתחלה הדגל היה בחדר, ואז חשבתי שאם הכנתי אותו ליום שבו אפגש איתם שוב, אז הוא צריך להיות קרוב לדלת. עכשיו הוא מחכה פה".

למה בחרת דווקא בחולצות האלה?
“הן חלק מהחיים שלהם ושלנו".

ואת רוצה להזכיר להם את החיים?
“כן".