פגישה עם גליה סמו, נועה ברק ושרון בן שלום, דיירות “כפר עידוד", הן ביקשו בראש ובראשונה ולפני הכל למסור את תפילותיהן לשובם של החטופים והחיילים הביתה בשלום. בשלב מסוים, בעידוד נועה, הן החלו גם לשיר בספונטניות את “עושה שלום במרומיו".
“אני רוצה להגיד להורי החיילים שנהרגים שיהיו חזקים, כולנו צריכים להיות חזקים והם הכי הרבה", אומרת גליה, ונועה מוסיפה: “אני שכלתי את האחיין שלי, סמ"ר תומר ברק ז"ל, שנפל ב־7 באוקטובר, ועד היום אני לא מפסיקה לבכות. אני אולי לא מראה את זה אבל בתוכי אני בוכה וכואבת ואני מקווה שיבואו ימים טובים יותר על כולנו, חייבים להיות חזקים". שרון מצטרפת ואומרת: “יחד ננצח".
“שותפים במערכה"
“כפר עידוד" בנתניה הוא בית לאנשים עם צרכים מיוחדים, קהילה גדולה המונה 155 דיירים. “לכל אחד מהדיירים יש דירה משלו, פרטיות, הם אנשים עצמאיים ואנחנו חלק מהקהילה של נתניה ובין השאר הדיירים גם משתלבים בשוק העבודה", מספרת שני אחדות, מנכ"לית “כפר עידוד". “יש כאלה שעובדים בשוק החופשי ויש כאלה שעובדים בתוך הכפר. בתוך הכפר יש לנו שני מרכזי תעסוקה: האחד הוא המשתלה, חנות שפתוחה לקהל והדיירים עובדים בחממות, מקבלים את האנשים וכו’, השני הוא ‘מרכז רימון’ על שם אלירז פרץ ז"ל, שבו בין היתר עובדים עם התעשייה הביטחונית. אצלנו מרכיבים את ‘רימון אלירז’ שפותח אחרי מותו של אלירז פרץ, וזה רימון שאם יורים עליו הוא לא מתפוצץ. זה רימון שאנחנו מייצרים פה בכפר, למעט חומר נפץ, ובמלחמה הנוכחית הפיתוח הזה הציל הרבה מאוד חיי חיילים שחטפו כדורים שפגעו ברימון, והרימון נשאר עליהם עם הכדור בפנים ולא התפוצץ. כל הדיירים שותפים וכולנו ביחד בסיפור של המצב הביטחוני. גם דיירי ‘כפר עידוד’ שותפים במערכה הזו, במלחמה, ותורמים את החלק שלהם, ועושים הכל באהבה ובמקצועיות־על".
“אני עובדת ב’מרכז רימון’ שבו מרכיבים את הרימונים וכל מה שקשור אליהם", אומרת גליה. “אנחנו יוצרים את רסיסי הרימון, את הרימון עצמו, וכל מה שקשור לביטחון. מגיעים אלינו מהצבא וממשרד הביטחון וזו גאווה עצומה עבורנו". “זו עבודה מאוד כיפית, אנחנו מרגישים שאנחנו תורמים, שאנחנו עושים משהו במאמץ המלחמתי, וזה חשוב לנו. זה עוזר לנו לא פחות מאשר לחיילים", מוסיפה שרון.
נועה עצמה עובדת בעיקר במשתלה, שמשמשת כלי טיפולי שיקומי לדיירים הזקוקים לעבודה מוגנת במרחב ובתנועה, לצד הרצאות שהיא מעבירה ברחבי הארץ על סיפורה. “אני נותנת לאנשים עזרה, תמיכה, המון יחס והמון אהבה", היא מספרת. “זו מנת שפיות עבורי אחרי שאיבדתי את האחיין האהוב שלי תומר. לא אשכח את היום הזה שהודיעו לי על מותו. אחי והמשפחה מאוד כואבים את האובדן הזה, מאוד קשה לנו בלעדיו. העבודה הזו מאוד עוזרת לי להתמודד".
חשוב לציין כי ב"מרכז רימון" מייצרים הדיירים את הרימונים פרי פיתוחה של חברת “אלביט", וכן עוסקים במרכז במיון ואריזה לתעשיית התרופות, קליעת סלים למכירה ולמסחר ועוד. במרכז מורכבים מוצרים נוספים עבור התעשייה הביטחונית על ידי דיירי "כפר עידוד" ובהובלה של הצוות המקצועי המסור. פעילויות אלה תורמות לרווחתם הישירה של הדיירים ולהשתלבותם בחברה הישראלית, בהיותם שותפים לעשייה מכובדת לביטחון המדינה.
איפה תפסו אתכן מאורעות ה־7 באוקטובר?
נועה: “בשעה 06:30 בבוקר התקשרתי לאבא שלי ואמרתי לו שקרה משהו. באותה שבת נשארתי בכפר, וחשבתי להתארגן לבית הכנסת לקראת חגיגות שמחת תורה כי עוד לא הבנתי בדיוק מה קרה, אבל בעוד אני מתכוננת, הפלאפון שלי לא הפסיק לצפצף מהתרעות על אזעקות. רצתי לטלוויזיה והבנתי מה קורה. צלצלתי לגיסתי פעמיים כדי לדעת מה עם תומר, אבל יום אחרי זה באו אליהם בלילה והודיעו להם שהוא איננו. כשהעובדת הסוציאלית ושני סיפרו לי שתומר איננו – צרחתי וכמעט התמוטטתי על הרצפה. אני זועקת עד עכשיו מכאב ומצער. זה תופס אותי בכל יום ובכל רגע אני חושבת על תומר. זה לא משחרר אותי, אני לא מסוגלת. העבודה בכפר והתרומה למאמץ המלחמתי עוזרות לי לשכוח לכמה רגעים את הכאב הנוראי".
גליה: “אני הייתי אצל אמא שלי באותה שבת, ופתחתי טלוויזיה בבוקר וראיתי אנשים שחודרים לשדרות. קראתי לאמא שלי והיא הסבירה לי שזה חמאס והוא רוצה לפגוע בנו. הבנתי מהר שחמאס בא לבזוז בתים ולרצוח אנשים. הם נכנסו כמו חיות ונמרים דרך הגדר, פשטו על הקיבוצים ואנשים נכנסו למקלטים וחיכו לסוף. היה ברור לי שאני רוצה לעשות משהו ולתרום את חלקי ו'מרכז רימון' עוזר לי בכך".
שרון: “אני הייתי כאן, בכפר עידוד, וברגע ששמעתי במועדון הדיירים את החדשות – הבנתי שקורה פה משהו שלא קרה. הצוות תמך ותומך בנו, וגם הדיירים תומכים זה בזה. אנחנו משתדלות לצפות כמה שפחות בחדשות כדי להתנתק קצת. עיקר העיסוק שלנו הוא עכשיו תמיכה בחיילים דרך ייצור רימונים".
“מצפות לעבודה"
הדיירות מספרות שהעבודה ב"מרכז רימון" ובמשתלה עוזרת להן להתמודד עם האובדן ועם המצב בכלל. “קודם כל אני מרגישה שאני עוזרת לחיילים, נותנת להם את הרימונים שלנו וזו העזרה הכי טובה בשבילנו. המצב במדינה לא כל כך טוב. אנחנו כאובים כמו כולם על מה שקרה ב־7 באוקטובר, וזה תמריץ מאוד גדול עבורנו לייצר עוד רימונים שיעזרו לצבא שלנו", אומרת גליה. “אנחנו מתאמצים יותר בעבודה בזמן המלחמה וזה כבוד גדול כי אנחנו נותנים לחיילים שלנו את כל מה שהם צריכים. המענה שלהם הוא גם המענה שלנו, אנחנו מרגישים טוב כשאנחנו עוזרים להם. אנחנו צמאות לעוד עבודה, ולעוד שיתופי פעולה עם התעשייה הביטחונית כי במלחמה הזו הבנו עד כמה העורף חשוב בסיוע לחזית. זו גאווה גדולה עבורנו".
נועה: “אנחנו, הדיירים, כתבנו ב־7 באוקטובר לחיילים כמה אנחנו גאים בהם וכמה אנחנו רוצים שהם ישמרו על עצמם. אני נושאת תפילה לשובם של החטופים. זה חשוב מאוד שהם יחזרו כמה שיותר מהר כי בכל שעה שחולפת אנחנו מאבדים חיילים וחטופים. העבודה נותנת לנו לא להתעסק יותר מדי בצער ובשכול הלאומי וזה נותן כוח שיש אנשים שבאים ורואים את מה שאנחנו עושים בכפר".
שרון: “העבודה על הרימונים מאוד עוזרת לי ולעזור לחיילים מאוד עוזר לי להתמודד עם המצב הזה. אני שמחה ומודה על הזכות שאני יכולה לתרום את חלקי למלחמה. זו הרגשה מאוד נעימה. אני מאוד אוהבת את אתי, המנהלת של 'מרכז רימון' שהייתה המדריכה שלי ועוזרת לי מאוד. אנחנו עובדות מ־8 בבוקר ועד 1 בצהריים. אנחנו עושות את זה בכיף, בהנאה ובכבוד גדול שאי אפשר לתאר במילים. אנחנו מצפות לעבודה הזו. לתת כבוד ואהבה לחיילים זה אושר עבורנו".
איזה מסר תרצו להעביר לעם ישראל?
שרון: “אני רוצה למסור שנהיה מאוחדים וככה נוכל לנצח את חמאס ואת האויב".
נועה: “המסר הוא שהחטופים יחזרו, ושיהיה שקט פה במדינה. אני רוצה גם למסור לכל המשפחות שאיבדו את יקיריהן שלא ידעו עוד צער וכאב, ושצריך לתמוך בהן ולעזור להן כמה שיותר. לא להשאיר אותן לבד".
גליה: “אני רוצה למסור את תנחומיי להורי החללים, ושכל אחד יעזור במה שהוא יכול למאמץ המלחמתי. אנחנו מאוד אוהבים את העבודה ב’מרכז רימון’ והמסר שלנו הוא שיקבלו את השונה, שלא ישתמשו ברימונים שלנו ואז יזרקו אותנו לפח. כולנו שווים".