גם כשנפצע מקטיושה בזמן מלחמת לבנון השנייה, אמיר שושני (61) ממטולה, המגדיר עצמו “ביטחוניסט בנשמה", לא העלה בדעתו לעזוב את המקום שבו קבעו הוא ומשפחתו את ביתם לפני 35 שנים, ובו שימש במשך 26 שנים כרכז הביטחון. מ־2015 ועד פרוץ “חרבות ברזל" פיקד על כיתת הכוננות של המושבה, עד שהחליט להעביר את השרביט לדור הצעיר, אך עדיין משמש כחבר מן המניין בכיתה. “לא עלתה בי אפילו לשנייה המחשבה לעזוב את מטולה", הוא אומר. “ביום האחרון של המלחמה נפצעתי מקטיושה זרחנית שנורתה על מטולה, פציעה קלה שזיכתה אותי בטנטון באוזניים ובקצת כוויות. אבל כאן הבית שלי ואני לא יכול או רוצה לעזוב".
בצפון כואבים: "כל יום מאבדים בתים במטולה ואף אחד לא עושה כלום"
לאחר מנרה - נחשפים מימדי ההרס בעוד יישוב בצפון: "130 בתים נפגעו במטולה"
ב־7 באוקטובר, עם פרוץ מתקפת הפתע של חמאס, שושני, המעורה מאוד בכל תחום הביטחון בגליל העליון, טוען כי לא היה מופתע. “הדבר הראשון שאמרתי לעצמי כששמעתי ברדיו על מה שקורה באזור הדרום, בדקות הראשונות של המלחמה, זה ‘אמרתי לכם’. כאיש שחי ונושם ביטחון כל החיים חיכיתי לדבר הזה. ידעתי שמשהו בסגנון הזה יכול לבוא. חשבתי שזה יבוא אצלנו, לא צפיתי שזה יבוא באזור הדרום. תמיד שאלו אותי למה הרכב שלי מפוצץ בציוד לחימה, ותמיד השבתי כי אני אף פעם לא יכול לדעת מתי יפתיעו אותנו. מעולם לא סמכנו על החומה. אנחנו סומכים לחלוטין על הצבא אבל סומכים גם על עצמנו, כי אנחנו, אנשי כיתת הכוננות, מכירים את האזור היטב, חיים פה קבוע ויודעים להגיב ולסייע לצבא לעשות כל דבר יותר טוב".
מה עשית כשהבנת שפורצת מלחמה?
“בוא נגיד שדקות אחרי שנודע לנו שהאירוע התחיל כבר גייסנו את כל הכוחות והיינו על הגדרות מוכנים להגן על הבית".
“אין־סוף אפשרויות"
כאמור, כחודשיים אחרי פרוץ המלחמה החליט שושני לפרוש מתפקידו כמפקד כיתת הכוננות במושבה, וזאת על מנת להקים את יחידת הרחפנים האזרחית הראשונה במטולה, שהוא מכהן כמפקדה וכמפעיל רחפן. מהר מאוד הוא הקים (ומקים) יחידות רחפנים נוספות ביישובים הסמוכים למטולה. “הידע ברחפנים יכול לעזור לנו להתגונן מפני רחפני אויב, וזה אחד הדברים שאני מלמד את כיתות הכוננות המתפעלות את הרחפנים", הוא מסביר. “כמו כן, אני מלמד את הכיתות להשתמש ברחפנים ידידותיים, כלומר שלנו, להמון צרכים, כי רחפנים היום הפכו להיות כלי חובה בכל גוף ביטחוני וצבאי והשימוש בהם רק ילך ויגבר בזמן הקרוב".
מה היחידה עושה בפועל?
“היחידה הזו מתמקדת בשימוש יעיל ברחפנים. למשל, כשבית חוטף פגיעה ישירה, אני מכניס רחפן דרך החלון, סורק את הבית כדי לדעת אם יש פצועים מבלי לסכן צוות חילוץ. אני יכול לסרוק עם רחפן בית שנפגע כדי לזהות פגיעות ולראות אם יש דברים שצריך לטפל בהם, או אם יש חלילה לכודים או אנשים מהסביבה שנפגעו, וכמובן גם אם יש חדירת מחבלים – לאתר אותם ואת מיקומם. יש אין־סוף אפשרויות שרחפן יכול לתת לנו ולעזור לנו בהן".
מהי המהות של היחידה?
“צה"ל עובד כבר שנים עם רחפנים ואני לא צריך ללמד את צה"ל מה לעשות, אבל בכיתות הכוננות לא הייתה בכלל מודעות לרחפנים, והבנתי שצריך להיכנס כמה שיותר מהר לתחום הזה, ולעשות זאת בצורה הכי נכונה ומקצועית ואת זה בעצם אני עושה".
מהי ההיענות של היישובים להקמת יחידת רחפנים אצלם?
“ההיענות משתנה. יש כאלה שכבר יש להם גישה לאנשים שיש להם ידע ברחפנים אז הם מבינים את החשיבות ואני לא צריך להסביר להם או לשכנע אותם, ויש כאלה שרק אחרי שאני מסביר להם – מבינים את החשיבות ומיד קולטים את הפוטנציאל. לא נתקלתי בשום מקום בגישה של ‘אני לא צריך את זה’ או בגישה שלילית".
בעמוד הפייסבוק שלו ניתן לראות כי שושני גייס ומגייס כסף לרכישת רחפנים מכספי תורמים, כשעלות רחפן מוערכת בכ־50 אלף שקלים, והוא מאפשר גם ראייה תרמית.
העלאת רחפן נעשית כמובן בתיאום מלא עם רשויות הצבא, אך לפני יומיים אירע מקרה חריג כשהרחפן שהטיס שושני נעלם. מהר מאוד רצו שמועות כי חיזבאללה השתלט על הרחפן, אך שושני לא נותן תשובה חד־משמעית: “אנחנו לא בטוחים שזה חיזבאללה אבל בכל אופן הרחפן שלנו נעלם במהלך פעילות, זה יכול להיות כתוצאה משיבושים כאלה ואחרים".
באילו אירועים השתתפה יחידת הרחפנים עד כה?
“אני לא יכול, מסיבות ביטחוניות, לפרט, אבל אוכל להגיד לך שהיחידה קצרה הצלחות. בייחוד בבתים שנפגעו פגיעה ישירה, הרחפנים סיפקו לנו תמונה כללית על נפגעים ועל בעיות כמו פיצוץ גז או נזילות מים. מיד טיפלנו בזה מרחוק מבלי לסכן חיי אדם".
“צריך להיות ריאלי"
כששושני לא מתנדב בתחום ביטחון המושבה הוא מתעסק בתיירות כמפעיל צימרים במטולה, ובעל מטווח עם חנות למכירת כלי נשק וזיקוקים. “ב־7 באוקטובר העסקים שלי נפגעו אנושות ונסגרו", הוא אומר. “בזמן הקרוב אני לא רואה שאנשים יבואו להתארח בצימרים שלנו, וגם הזיקוקים לא יחזרו לפעול יותר, אולי אפילו לעולם".
תאר קצת את החיים במושבה הנטושה והמופגזת.
“אתן לך דוגמה מהבוקר. בכיתת הכוננות יש לנו חוק שכולם עושים את כל התפקידים, זה לא משנה אם אתה מפקד או לא. הבוקר שמרתי בשער הכניסה ליישוב, מעליי זעקות של עגורים, וכשעלתה השמש החמימה והנעימה אחרי כל כך הרבה ימים של גשם אמרתי לעצמי, ‘איזו אווירה פסטורלית’, אבל אז נזכרתי למה אני בשער, מה אנחנו עושים פה ושאין תושבים, וזה העכיר את האווירה".
אתה אופטימי לגבי בוא היום שבו תירגע המתיחות בצפון?
“זה לא עניין של אופטימי או פסימי, אתה צריך להיות ריאלי. ריאלית, סביב מטולה יש יישובים שיעיים במרחק של מאות מטרים, והיישובים האלה לא ייעלמו ולא יימחקו. אנחנו יודעים את זה ולא משלים את עצמנו. אנחנו נצטרך לחיות לצדם, והם יצטרכו ללמוד לחיות לצדנו. הם יצטרכו כנראה עוד לחטוף הרבה מצה"ל כדי להבין שאנחנו לא חוששים ושאנחנו חזקים מהם. לצערי הרבה מאוד אזרחים שלהם, כמו האזרחים שלנו, ישלמו את המחיר, אבל זה כבר בגלל שהאזרחים שלהם לא מתקוממים נגד הממשלה שלהם, והם יצטרכו לסבול. הם בחרו ממשלה שבחרה לתקוף את מדינת ישראל – ולבנון תשלם ביוקר על כך. לצערי גם אנחנו משלמים מחיר אבל אנחנו נחלים מהפציעה הזו ולהם ייקח עוד הרבה שנים להחלים. הם עדיין לא החלימו ממלחמת לבנון השנייה".
במשך כל השנים שלך בצפון חווית איום ביטחוני ברמה של עכשיו?
“לא. במלחמת לבנון השנייה ספגנו לא פחות טילים. המלחמה הייתה אומנם יותר קצרה אבל ספגנו לא פחות נזקים. אנחנו עדיין לא באותה כמות נזקים שהייתה לנו אז, בטח לא מבחינת נפגעים בגוף ובנפש, אבל אנחנו צופים שזה עוד יכול לבוא, אנחנו ערוכים לזה ונהיה חזקים גם אם חלילה זה יקרה. חשוב להבין שהתרחשות האירועים אצלנו היא מ־0 ל־100 בתוך דקות, אני אישית נפצעתי כאמור מקטיושה, ככה שאני מכיר את התחושה. אני יודע בדיוק איפה אני חי ומהי המשמעות של זה, אבל כמו שאנחנו מהר מאוד נכנסים ל־Mood של לחימה, אנחנו נדע מהר מאוד לחזור ל־Mood של שיקום היישוב".
בסיום שיחתנו בוחר שושני להעביר מסר על חשיבותן של כיתות הכוננות בצפון (ובכלל) ויחידות הרחפנים בפרט: “כיתות הכוננות היו אמורות לתת פתרון לדקות או לשעות הראשונות של האירועים עד שצה"ל מתארגן, ובעקבות המלחמה הזו עברנו ממרוץ למרחקים קצרים למרוץ למרחקים ארוכים, אנחנו מגויסים כבר כמעט חמישה חודשים, ואנחנו מוכנים להיות מגויסים עוד חודשים ארוכים. אנחנו נותנים לצה"ל את כל מה שהוא צריך, את כל הזמן ואת כל הסיוע. אנחנו רק רוצים שכשהאזרחים ייקראו לחזור – זה יהיה כשבאמת נוכל להיישיר מבט ולהגיד להם שהם חוזרים למקום בטוח יותר. אין שום סיבה בעולם שהאזרחים יחיו בפחד".