"אנחנו רק רוצות תשובה", אומרת מיכל בן דוד, בתו של מישל ניסנבאום. אנחנו עומדות ליד הבמה במרינה באשקלון. בדיוק הסתיים אירוע לכבודו של מישל, ודי במבט בעיניה כדי להבין שלצד חוסר האונים והפחד שמשותף לכלל משפחות החטופים, ישנן משפחות שחוות את גיהינום חוסר הידיעה, כששובל המודיעין נעצר בישראל, והמשך הסיפור נותר באפלה. בפניכם סיפורן של שלוש מהן שחיות מאז 7 באוקטובר בחוסר ודאות.
בחצר של אסד: כך השתנה אופן הפעולה של ישראל בסוריה מאז ה-7.10
"גלנט שוב נכנע, תוקע סכין בגב": ינון מגל נגד שר הביטחון
מישל ניסנבאום, בן 59 משדרות, הפסיק לענות לטלפון שלו ב־7 באוקטובר, באותו בוקר בשעה 07:06, לאחר שיצא לחלץ את נכדתו ומאז נעלמו עקבותיו. ערב קודם בתו מיכל הייתה בארוחת חג בבסיס עם בעלה גיא, איש קבע שמשרת באוגדת עזה. "הייתי בהריון ומאוד עייפה, אז חזרתי הביתה עם עומר, הבת הקטנה שלי. החלטנו שמיקה בת ה־4 תישאר לישון בבסיס. התכוונתי לאסוף אותה למחרת בבוקר".
וזה לא קרה.
"לא. בבוקר התעוררתי מהטלפון. גיא אמר שהתחילו אצלם אזעקות ושנחשוב על תוכנית להחזיר את מיקה, כי לפי הדיבורים בחמ"ל נראה שזה הולך להיות ארוך. עוד לא סיימנו את השיחה וגם פה, באשקלון, התחילו אזעקות". מהר מאוד אשקלון הפכה לזירת מלחמה, והיה ברור שמיכל לא יכולה לצאת מהבית. "התקשרתי לאבא שלי", היא משחזרת, "הוא גר בשדרות, זה היה הכי הגיוני ומתבקש. בשעה 6:57 הוא התקשר לומר שהוא בדרך לאסוף את מיקה".
במרחק כמה בניינים ממנה, אחותה חן מכלוף מתעוררת גם היא למשמע הפיצוצים: "באיזשהו שלב מאמי (שם החיבה לאמא שלהן - מ"ב) מתקשרת ואומרת שפאפי (שם החיבה לאביהן - מ"ב) לא עונה. אמרתי שאולי תפסה אותו אזעקה, אבל כשניתקתי התקשרתי בעצמי פעם אחת ופעם שנייה, הוא לא ענה.
"כשאני מחכה שיענה, אלירן בעלי מראה לי סרטון של טנדרים בשדרות. אמרתי לו שזה שטויות, שזאת לוחמה פסיכולוגית. לא סיימתי את המשפט ומישהו עונה לשיחה ומדבר בערבית. אני לא מבינה ערבית, אבל הם אמרו 'חמאס'. עשיתי אחת ועוד אחת".
איך הגבת?
חן: "לא הצלחתי להוציא מילה מהפה. סימנתי לאלירן שענו לי. הוא לקח לי את הטלפון מהיד. השיחה התנתקה והם התקשרו בחזרה. אלירן התחיל לצעוק עליהם, 'מה עשיתם לו? איפה מישל?', הם זרקו כמה מילים בערבית, והשיחה שוב נותקה. כל זה קורה כשאנחנו יושבים בממ"ד, שלושה ילדים סביבי, מפוחדים, יש מלא אזעקות ונפילה ליד הבית, ואני לא יכולה לצאת".
מיכל: "אני הייתי מודעת לזה שאבא לא עונה לטלפון, אבל שמתי את זה בצד. כי באותו זמן גיא עדכן אותי שנכנסו מחבלים לבסיס".
כשהתחילו האזעקות, גיא ומיקה תפסו מחסה במיגונית יחד עם קצין נוסף. המחבלים ירו עליהם לתוך המיגונית, והם הצליחו לצאת ונכנסו למשרד של גיא, שם נסגרו לאורך היום עד לחילוץ. "מיקה הייתה במשך שמונה שעות במשרד, מתחת לשולחן. גיא שם עליה שכפ"ץ וקסדה, כי היה גם 'צבע אדום' ופצמ"רים".
הייתם בקשר?
מיכל: "כל הזמן. לא דיברנו בטלפון, כי הם היו צריכים לשמור על השקט. התכתבנו בהודעות רגילות ולא בוואטסאפ כי היו חסימות של האינטרנט באזור. היו מלא הודעות, ברובן הוא התנצל שהוא לא מצליח לשמור עליה. הוא כתב שהוא אוהב אותי ושהוא לא יודע אם הם ישרדו. יש תמונה שהוא צילם אותה מחייכת מתחת לשולחן, ותמונה שלה כשהיא נרדמה לו על הכתף".
בערך ב־17:00 גיא ומיקה מחולצים, ואז מיכל שומעת את הקול שלהם בפעם הראשונה. "זה היה אזור לחימה, לכן חילצו את המשפחות בטיסה מבצעית", מספרת מיכל. "גיא היה חייב להישאר, אז הוא הצמיד למיקה חייל והוא ליווה אותה לבסיס פלמחים, שם חמי וגיסי חיכו להם. בסביבות 21:00 או 22:00 הם הביאו אותה הביתה. נשמנו לרווחה, ורק אז סיפרו לי שמחבלים ענו לטלפון של אבא והתחלנו להילחם עליו".
איך?
מיכל: "ניסינו להבין מה קרה. מיותר לציין שבמשטרה לא ידעו מה להגיד לנו. המדינה הייתה בכאוס לא נתפס".
חן: "באותו בוקר לא הפסקתי לחייג 100, והם לא ענו. כשהם סוף־סוף ענו, דיווחתי על מה שקרה, הם שאלו מלא שאלות לא רלוונטיות ואמרו שיטפלו בזה. המשכתי להתקשר כדי להבין מה נעשה עם הפנייה, ובאיזשהו שלב השוטרת צעקה עליי בטלפון: 'אם את רוצה להתעדכן, תפתחי חדשות. אל תתקשרי אלינו'. שוטרת במדינת ישראל. לא התייאשתי. המשכתי. אמרו לי שישלחו אליי חוקר, עד היום אף שוטר לא דפק לי בדלת. הפעלנו קשרים שלנו, כלום לא עלה. הלילה הראשון היה הכי נוראי".
למה?
חן: "כי איך את הולכת לישון? את הולכת לישון בכלל? אמרתי לעצמי 'תשבי על הספה, תכף ידפקו לך בדלת'. אף פעם לא הרגשנו חוסר אונים כזה. והרי אף אחד לא נכנס, לא התקשר, לא עדכן".
מתישהו הטלפון של אבא כבה?
חן: "זה לקח כמה ימים. רק אחרי חודשיים מצאו את הטלפון".
מיכל: "הוא נמצא ליד האזור שאנחנו יודעות ששם הוא נתקל במחבלים".
למחרת 7 באוקטובר בעלה של חן, קצין בהנדסה קרבית, גויס למילואים. היא עברה לבית של מיכל. אשקלון הייתה תחת מתקפה כבדה. "אם הייתה חצי שעה של שקט, זה היה מוזר", אומרת חן. הן התחילו שגרת חיים חדשה. הבעלים נלחמים בגבולות, והן, יחד עם אמן, שומרות על חמישה ילדים, כשעוד אחד בדרך, וחוקרות מה קרה לאבא.
מיכל: "כתבתי פוסט שאנחנו צריכות עזרה. תיארתי שאבא שלנו יצא מהבית בשדרות, ושאם מישהו ראה, שמע או יודע משהו, שידבר איתנו. מישהו שלח לי סרטון שבו רואים מחבלים שנמצאים בעזה ומדברים בערבית.
"הם אומרים שמצאו טנק עם חיילים והרגו את כולם. אחר כך הם מציגים טלפון ואומרים שזה טלפון של חיילת, אבל הוא בעצם שייך לבחורה שהייתה ב'נובה' וניצלה. הם גם הציגו תעודות של אבא שלי ואמרו, הנה כל החיילים שהרגנו. אבל כל התעודות הן של אבא שלי. הם מראים את הרישיון, את תעודת מתנדב מד"א שלו, את רישיון הנשק. אנחנו מבינות שהייתה שם כנראה היתקלות כלשהי, כי אבא מסתובב עם הארנק עליו בכיס כל הזמן. זאת אומרת, שהם הגיעו הכי קרוב אליו".
חן ומיכל ממשיכות בחקירה פרטית משלהן. נאמר להן להגיע ל־433, אבל שתי האמהות, שנשארו לבד עם הילדים בעיר שהפכה למטווח, לא הצליחו לצאת מפתח הבית. מיכל: "אמרו לנו להביא דנ"א של אבא, אבל הבית שלו בשדרות והעיר הפכה לשטח צבאי סגור".
חן: "הבנו שאין עם מי לדבר, וחקרנו לבד. השגנו את הסרטון והעברנו למשטרה. השגנו תמונות, מצלמות דרך. אנחנו איתרנו את האוטו שלו ושלחנו חבלן שיזכה אותו. אנחנו. כששאלתי במשטרה איפה האוטו נמצא, אמרו לי 'לא יודעים, הזיזו רכבים'. אבל אז, כשמצאו את הטלפון, שאלתי איפה מצאו אותו. אמרו לי 'מה זאת אומרת? ליד האוטו'. אמרתי, 'אני לא מבינה, אמרתם לי שאתם לא יודעים איפה האוטו, איך הטלפון היה ליד האוטו?'. בסוף עשינו הכל לבד, בלי שום הוראה של המדינה, בלי שום גורם שיתערב".
ב־20 באוקטובר קיבלו הבנות בשורה רשמית מטעם המדינה שאביהן לא נעדר, אלא "ככל הנראה חטוף". מאז הן מלוות בידי קצין נפגעים וקצין מודיעין, לאור ייחודיות המקרה שלהן. "היו כמה הגדרות בהתחלה: נעדר, ככל הנראה חטוף, וחטוף", מסבירה חן. "על נעדרים לא היה כלום, על מי שהוגדרו 'ככל הנראה' הייתה אינדיקציה אחת חלשה, כמו במקרה שלנו, כשהטאבלט העסקי של אבא אוכן בעזה. מי שהוגדרו חטופים היו אלה שמצאו עליהם סרטונים או קטעי קול. עם הזמן הנעדרים נכנסו לקטגוריית החטופים או המתים".
ואז בינואר כלל הנעדרים הוגדרו חטופים.
חן: "בינואר סיימו את הבדיקות בארץ. בדקו את מחנה שורה, בדקו שוב את גופות המחבלים בשדה תימן. ומי שלא נמצא שם הוגדר חטוף. בסוף ינואר כל המשפחות קיבלו סרטון שמציג את השתלשלות האירועים. אנחנו גם קיבלנו סרטון מהרגע שהוא יצא מהבית ועד הנקודה שממנה אנחנו לא יודעות מה קרה. בסוף הסרטון שלנו היה כתוב 'אין ודאות שהוא חטוף, אך מנגד לא נמצא שום ממצא אחר'".
מיכל: "הסרטון שלנו רק ממחיש את הכלום שיש לנו מאז 7 באוקטובר. ההגדרה בסוף אומרת שהם חיפשו פה ככל שניתן, והוא לא נמצא".
חן: "האירוניה היא שכל החומר שהציגו בסרטון הוא חומר שאנחנו אספנו".
על פי המידע שנאסף, לאחר שמישל יצא מהבית הוא התקשר בשעה 7:02 למשטרה. הם לא ענו לו, אבל השיחה הוקלטה. חן משמיעה לנו את ההקלטה ורגעי האימה של 7 באוקטובר ממלאים שוב את הסלון הנעים. בהקלטה נשמע צלצול טלפון הממתין למענה ולפתע נשמעות יריות. שומעים את מישל דורך את נשקו, ואז נשמע קול נוסף של בחור שהסתתר עם בת זוגו בשטח. הם מדברים על הירי ועל בחורה שנרצחה. "מה עושים?", שואל הבחור את מישל, והוא אומר להם להיכנס לשטח, אבל לא מיישם את זה בעצמו.
ארבע דקות לאחר מכן, ב־7:06, הוא כבר לא עונה. חן מסבירה שבשלב הזה אביה הגיע לאזור אנדרטת "חץ שחור", סמוך למפלסים. "יש שם נקודה בעייתית. רוב המשפחות שאין להן מידע, זה משם. המחבלים התמקמו שם, כך שלא משנה מאיפה הגעת, לא ראית אותם".
מיכל: "אנחנו יודעות היום שאבא עבר אותם בפעם הראשונה, ככל הנראה ראה מה מצפה לו, עשה פרסה ואז אבדו עקבותיו".
חן: "איך כעסתי עליו כששמעתי את ההקלטה. רציתי שהוא יציל גם את עצמו, לא רק אחרים".
מיכל: "אנחנו כמעט חמישה חודשים אחרי ואנחנו נמצאות באותה נקודה שהיינו בה אחרי שבוע. ומה שהשגנו אז - זה מה שיש גם כיום. איך זה הגיוני שהאדמה נפתחה, בלעה אותו פנימה ונסגרה עליו?".
חן: "האויב הכי רע הוא חוסר הוודאות. הראש שלך מפליג לכל כך הרבה כיוונים ואין מעצורים. איך הם הגיעו למצב שהם נוגעים בו אם הוא היה חמוש? הוא נכנע? הוא ניסה לחתור למגע ונפגע? הוא גם איש חולה, יש לו קרוהן וסוכרת, איך הוא מתמודד?".
מיכל: "הכי קל להתחפר במיטה ולבכות כל היום, לחכות שיבואו לדפוק בדלת, אבל אנחנו אפילו את זה לא יכולות להרשות לעצמנו. יש פה שישה ילדים קטנים שצריך להמשיך לטפל בהם. תוך כדי הדבר הזה ילדתי ועשיתי ברית. כל הזמן יש חוסר, אבל באירועים כאלה הוא עוד יותר מורגש. את גם צריכה לענות לשאלות של הילדים ששואלים איפה סבא ולמה הוא לא בא".
מה אתן אומרות להם?
מיכל: "בהתחלה לא ידענו מה להגיד, כי לא הבנו את הסיטואציה בעצמנו. אז איך תסבירי אותה לילדים בני 7, 5, 4, שנתיים? כשהשאלות התחילו להתגבר, אמרנו להם שאנחנו לא מוצאים את סבא, אבל יש המון אנשים טובים שעוזרים לנו ומחפשים אותו כל הזמן".
אתן מפחדות להישאר עם חוסר הידיעה?
חן: "זה הפחד הכי גדול שלי. במוות יש סגירת מעגל, אבל כשאת חווה חוסר ודאות, את לא יכולה לשים שום פרק מאחור, זה תמיד יהיה איתנו, בכל צעד שנעשה. אני לא מוכנה לקבל חוסר ודאות לתמיד. אני אתמודד עם התשובה. רק תנו לי אותה. יש למדינה את החובה לתת לי אותה".
ספרו לי על אבא.
חן: "הוא נולד בברזיל, עלה לארץ בגיל 13 וגדל בבאר שבע. אמא שלו חיה שם עד היום. בעיניי נעצרו לו החיים בתקופה הכי טובה שלו. הוא נראה טוב והוא פלרטטן וקשקשן כזה. כשהוא יושב עם הנכדים על הרצפה, עושה איתם שטויות, לא ברור אם הוא הילד או המבוגר. בעצם מדובר בילד שאף פעם לא התבגר, למרות שהוא כבר סבא לשישה נכדים. בילדות שלנו הוא תמיד אהב לעשות לנו פאדיחות. אבל בעיקר, הוא אבא שכשתרימי אליו טלפון, לא משנה מתי ומה את צריכה, הוא יבוא".
כמו שהוא עשה באותו בוקר.
חן: "הוא לא ידע מה קורה בחוץ, אבל גם אם הוא היה יודע, הוא לא היה נשאר בבית. זה האופי שלו, הוא בן אדם כזה, יעזור לאחרים וישאיר את עצמו בצד".
מיכל: "הוא מוקף במלא חברים, וגילינו את זה עוד יותר בתקופה הזאת. הוא מת על הארץ, אוהב לטייל, עשה קורס מורי דרך, לא מזמן קנה ג'יפ, כדי שהוא יוכל לצאת לטיולי ג'יפים. הוא ממש אוהב קפה ומוזיקה, הופעות חיות, אוהב ליהנות".
חן: "הוא ממש אוהב את שלמה ארצי, והוא אפילו היה בהופעה האחרונה בשדרות שבועיים לפני 7 באוקטובר".
מה הדבר הראשון שתגידו לו כשתיפגשו?
מיכל: "אני אכיר לו את עוז, הנכד החדש שלו שנולד בחנוכה".
חן: "אני אגיד לו שעשינו כל מה שיכולנו לעשות, ואני מצטערת שלא יכולנו לעשות יותר".
"הקירות צועקים את השם של עידן"
"אני לא יכול להיות בדירה", אומר אלי שתיוי, אביו של עידן בן ה־28. "אני כל הזמן מרגיש שאני רואה אותו במטבח, בחדר, פותח את הדלת. אני לא מצליח לאכול בבית, לא מצליח אפילו לשתות קפה, אז אני כאן".
"כאן" זה מלון "קרלטון" בתל אביב. בחודשיים וחצי האחרונים זה הבית של אלי. "אני מרגיש שהקירות בבית צועקים את השם שלי ואת השם של עידן, שנחזור".
נדמה כי המרחב הזה, מול הים הכחול, גם מסמל נקודה שנמצאת מחוץ לזמן ולשגרה. שכן כמו משפחות רבות נוספות, גם הוא לכוד ברגע הזה, עד שבנו ישוב אליו, עד שתגענה תשובות.
הוא הגיע הנה מגני תקווה, שם הילדים, איילין, עידן, עמרי והילה גדלו. שם הוא ועידן בנו את בית המשפחה במו ידיהם. "הוא היה יד ימיני, גם בתחביבים וגם בעבודה", מספר אלי, "כשהייתי קבלן, בחופשים הוא היה עובד איתי, מתעניין, לומד. מאז שאמא שלו ואני התגרשנו, הוא דואג לי. מוודא שאני לא אוכל סוכרים, שאני הולך לחדר כושר. הוא כל הזמן משגיח על 'אבא'לה', ככה הוא קורא לי".
המילה הזאת חסרה לך.
"כן. שלושה חודשים לפני 7 באוקטובר הוא חזר לגור איתי. הוא לומד ברייכמן בהרצליה, ולא מצא דירה, אז הוא בא לגור אצלי עם החברה שלו סתיו. הרגשתי שפתאום חזרתי להיות אבא. פתאום אני מכבס לו את הבגדים ודואג לו, למרות שהוא בעצמו דמות אבהית, שדואגת כל הזמן לכולנו".
עידן הוא סטודנט לקיימות באוניברסיטת רייכמן. זה התואר השני שהוא עושה. קדם לו תואר במשפטים, שלגביו אמר שעשה אותו עבור אביו, ואילו לימודי הקיימות הם בשבילו, כך הוסיף. "הוא תמיד הפתיע אותי לטובה. למשל ביום שעבר לתל אביב הוא ראה הומלס ליד הבית שלו, אז הוא לקח את שמיכת הפוך שלו ופשוט נתן אותה להומלס".
אל מול הים הרגוע, אלי מספר על היום שבו המשפחה כמעט טבעה. מילולית. "הים היה שטוח, ודלית, גרושתי, נכנסה למים. הילדים שחו איתה ופתאום היא צעקה לעזרה. קפצתי למים, אני שחיין ומדריך צלילה, שחיתי לכיוון שלהם אבל נמשכתי. כשהצלחתי להגיע אליהם הייתי כבר מותש. אמרתי לדלית שתביא לי את הילה, אחותו הקטנה של עידן שהייתה אז בת 3, ושהיא תסתדר.
"הים התחיל להשתגע. הגלים דפקו לי על הראש. אמרתי לעידן, שהיה אז בן 7, לשחות לחוף. הוא אמר 'אני לא עוזב אתכם, אני רוצה להציל את אחותי'. הרגשתי שזה ממש הסוף. העליתי את הראש בכוחות אחרונים ואמרתי להילה לצעוק לאלוהים. כשלא נותר כלום, מתפללים. לעצמי אמרתי: תמשיך להחזיק אותה מעל המים, לפחות עד שתמות".
היא צעקה?
"כן. באותו רגע שהיא צעקה 'אלוהים', הרגשתי את הבהונות שלי נוגעות בחול. הצלחתי לצאת איתה, עידן ועמרי הגיעו גם. שכבנו על החוף. דלית לא הגיעה. בכינו, חשבנו שאמא מתה. פתאום היא הגיעה, מישהו עזר לה. מבחינתי זה סיפור על עידן, שהיה מוכן להחליף את עצמו למען האחר. זה בדיוק מה שקרה עכשיו".
באיזה אופן?
"ביציאה מהמסיבה, כשהוא ראה זוג שלא היה כשיר לנהיגה, הוא הציע לקחת אותם, נפרד מהחברים שלו ומאז לא חזר".
לפני המתקפה הרצחנית של חמאס, אלי היה עם חברים בחופשה בסיני. בסביבות חצות עידן התקשר אליו. "הוא שאל אם אני בסדר וסיפר לי שהוא נוסע עם חבר למסיבה. סגרתי את הטלפון ואמרתי לחברים שעכשיו אני יוצא מסיני. הרגשתי משהו, לא יודע מה. הייתי אמור להישאר במלון עד יום ראשון, אבל ויתרתי על הכל.
ב־1 בלילה יצאנו והתחלתי לנסוע לכיוון תל אביב. הורדתי את החברים שלי בבאר שבע, ואז הגעתי לקריית גת. עצרתי בצד. זה האזור שממנו הרי נוסעים למתחם המסיבה. עמדתי שם 20 דקות בערך, לא יודע למה, עם מוזיקה. מסביב היה חושך, ואני בצד הכביש. אחר כך נסעתי הביתה, הגעתי בערך ב־6:00. זרקתי את עצמי למיטה.
"ב־6:30, סתיו, שלא הלכה איתו למסיבה, העירה אותי. היא אמרה שעידן התקשר, סיפר שהוא חוטף פצמ"רים ושהוא יוצא הביתה. קמתי, שמתי את האיכון של הטלפון שלו אצלי בווייז ויצאתי לדרך. נסעתי וראיתי שהמדינה שלנו בהתמוטטות. ראיתי את הסוף. הכבישים היו ריקים. ראיתי את אשקלון אפורה, לא ראו בתים. זה היה כמו ענן ערפל כבד, שחור. ראיתי אפוקליפסה".
הצלחת להגיע לשטח המסיבה?
"לא. דרומית לאשקלון הגעתי למחסום של צה"ל. עצרו אותי ולא נתנו לי להיכנס. ישבתי שם מ־8 וחצי בבוקר עד למחרת ב־6 בבוקר. כל הזמן הזה ניסיתי להיכנס, לכל חייל שיצא ונכנס חזרה הראיתי את התמונה של עידן. הייתי 7 ק"מ מעידן, מה זה 7 ק"מ? אני לפעמים הולך 7 ק"מ. זה הכי מתסכל אותי, כי אחר כך שמעתי על אבא ובן שנכנסו והצילו אנשים עם הטנדר שלהם, ולי לא נתנו להיכנס".
מה עשית למחרת?
"התחלתי לחפש בבתי חולים, נסעתי לברזילי. גרושתי נסעה לסורוקה. אמרו לי לבדוק בשורה, לא ידעתי מה זה בכלל. הגעתי לשורה, העברנו דנ"א ל־433, ושום דבר. התחלתי לחקור בעצמי".
החקירה העצמאית של אלי העלתה שעידן הגיע למסיבה לקראת 6:00, זמן קצר לפני שהחלה המתקפה. הוא ניסה לסייע לזוג מהמסיבה ולכן התפצל מחבריו. נהג ברכב שלהם צפונה, ראה את המחבלים יורים, עשה פרסה וברח דרומה, שם נתקל במחבלים שירו ברכב. הוא שוב עשה פרסה והתנגש בעץ.
"הזוג שהיה איתו נרצח", אומר אלי, "אני יודע את זה ממצלמות גו פרו של המחבלים. בסרטונים של חמאס רואים אותו נכנס בעץ, רואים מחבל מגיע לאוטו ומוצא אותו ריק. ואז יש סרטון נוסף שבו רואים מחבלים רצים לכיוון הג'יפ של גיא אילוז, צועקים תוך כדי ירי 'וואקף וואקף' (תעצרו, תעצרו - מ"ב). עידן וגיא בורחים מהאוטו לכיוון העצים. אבל הזוג שעידן הסיע וחבר נוסף של גיא שהיה בג'יפ לא מצליחים לברוח, והמחבלים רוצחים אותם".
גיא אילוז הצליח ליצור קשר עם מד"א וביקש חילוץ. "הוא אמר להם בשיחה שהבחור שלידו - הוא לא הכיר אותו בשם וזה היה עידן - פצוע קשה". כוחות הביטחון שהגיעו למקום לא מצאו את השניים. לימים, כששוחררה מיה רגב מהשבי, היא העידה שגיא נרצח בעזה. את עידן היא לא ראתה. לא היא ולא שאר החטופים ששוחררו.
"אחרי תקופה ארוכה התקשרו לומר לנו ששינו את הסטטוס של עידן מנעדר לחטוף", אומר אלי. "סטטוס נעדר זה מצב נוראי, אבל בחרתי להסתכל על חצי הכוס המלאה ואמרתי שכל עוד אין לנו ידיעה שהוא מת, זה טוב. בכל פעם שהם בדקו עוד גופות, הייתי מתפלל שזה לא יהיה הוא".
איך הרגשת כששינו את הסטטוס?
"כשהקצין שמלווה אותי התקשר, הייתי במטה המשפחות. לכל אורך הדרך אמרתי שהוא לא נעדר אלא חטוף. מבחינתי אם אין גופה ואין ידיעה אחרת, הוא חטוף. זה ההיגיון. אבל בכל זאת, אחרי שעיכלתי את ההודעה, פרצתי בבכי של שמחה, זה היה כמו אות חיים. עבר שם מישהו וחיבקתי אותו. נפלתי עליו, הוא לא הבין בהתחלה. כולם התרגשו מסביבי, בכו. זה היה יפה, מוזר, שחגגנו משהו שהוא לא שלם".
כחלק מהמאבק להשבת בנו, אלי יזם רשימת אירועים ארוכה ומגוונת במיוחד, והיא כוללת גם שביתת רעב מול בית ראש הממשלה, שבעקבותיה נפגש עם נתניהו. "אני אומר, ראבק, מספיק עם השטויות, כל מה שאנחנו עושים נראה לי תפל. אנחנו כבר חמישה חודשים בזה. אם הצבא שולט בעזה כמו שהוא אומר, אז אנחנו ההורים צריכים להיכנס לעזה, כל העם צריך. נתחיל לחפור עם הידיים עד שנמצא את הילדים, זה לא דמיוני. נעבור בית בית, עד שנמצא את כולם".
אתה נשמע מותש.
"אני מותש. אני מרגיש שאני לא מצליח. בחיים, אני משקיע בכל מה שאני עושה, ולכן אין מצב שאין תוצאה טובה. ופה אני עושה המון דברים ואין לי שום תוצאה".
איך מתמודדים עם תחושה כזאת?
"בימים הראשונים לקחתי על עצמי להניח תפילין. יש שם קטע שאתה עוצם את העיניים ואומר 'שמע ישראל'. אני בעצם צריך לבוא בפני הבורא ולהתחנן. ממש לבכות לו".
זה נשמע כמו אותו רגע שהילה צועקת "אלוהים" רגע לפני הטביעה.
"בדיוק. כשאני עוצם עיניים, אני רואה את הסרט שעידן רץ אליי ומחבק אותי. זה עוצמתי".
בתוך חוסר הוודאות אתה מייצר לעצמך רגע אחד של תקווה, ביום.
"כן. זה נותן לי כוח להמשיך במלחמות שלי. אני כל הזמן צועק לעם שלנו 'תתעוררו', אתם לא יכולים לחזור לשגרה, יש שם 134 חטופים. ולהנהגה אני אומר, תתחילו לחשוב מחוץ לקופסה, אנחנו כמו ברווזים במטווח. אני גם מפחד שתתחיל מערכה בצפון ונשכח את החטופים".
"הסיפור של אבא שלי לא שלם"
"אבא שלי הוא אדם שאוהב את החיים, צעיר בן 56", מספרת ירדן פיבקו, בתו של איציק גלרנטר שנחטף לעזה. "הוא אוהב בילויים, מסעדות, מוזיקה, הופעות חיות. למוזיקה אלקטרונית הוא נחשף בחודשים האחרונים, וככה הוא הגיע למסיבה".
ידעת שהוא נסע למסיבה?
"לא. הוא היה אמור לאכול אצלי בשישי בערב, אבל בסוף לא בא. ההורים שלי התגרשו לפני כמה חודשים, אחרי 41 שנות נישואים. שלושת האחים שלי ישנו באותו שישי אצל אמא שלי, ואבא היה בבית שלו ביישוב אירוס. כשהתחיל 'צבע אדום', שאלנו בקבוצה של המשפחה מי דיבר עם אבא. כתבתי שהוא בטח במרתף. יש לו בית גדול ובמרתף אין קליטה. חשבתי שהוא שם ובגלל זה הוא לא עונה".
מתי התחלתם לחשוב אחרת?
"עילי, אחי, שאל אם אבא אמר לי שהוא נוסע למסיבה. אמרתי שאני לא יודעת, מה לו ולמסיבה? אבל אז, בצהריים, התקשרה ענבל, אשתו של איתי זפרני ז"ל, חבר של אבא. היא אמרה שאיתי במסיבה והיא חושבת שגם אבא איתו.
"אני מכירה את איתי מגיל 16, גדלנו יחד ומיד התחברנו, ככה אבא שלי הכיר אותו. אחרי שהשתחרר, איתי לא מצא את עצמו, אז אבא שלי לקח אותו לעבודה. לימים איתי שידך אותי לבעלי, כך שהחיים של איתי ושלי היו קשורים".
בעלה של ירדן הוא איש קבע, מפקד לוחם. באותו הבוקר, עוד לפני השעה 7:00, הוא בעצמו כבר היה על הכביש, דהר לאזור הקרבות. היא לא חשבה לבקש מבעלה לחפש את אביה. "בכלל עוד לא הבנו מה קורה", היא אומרת. "רק מהצהריים התמונה התחילה להתבהר, אם אפשר לקרוא לזה ככה. התחלנו לטלפן לבתי החולים, ענבל נסעה לדרום לחפש את איתי, בערב העלינו פוסט בפייסבוק עם תמונה של אבא וביקשנו ממי שהיה במסיבה ומכיר או ראה או שמע משהו, שייצור איתנו קשר. בינתיים האחים שלי התקבצו אצל אמא שלי ביבנה להקים חמ"ל, ניסינו לדלות כל פרט מידע אפשרי".
עכשיו את יודעת לומר מה קרה?
"אנחנו מבינים שבסביבות 6:30, ברגע שהיה 'צבע אדום' ראשון, הם עזבו לבקשת השוטרים את האזור. כמו שאני מכירה את אבא שלי, הוא אדם אחראי, והוא גם תמיד חונה את הרכב בסוף, כדי להיות הראשון שיוצא. פה זה היה להם לרועץ. הם עלו על הרכב והתחילו בנסיעה בכביש 232. אבא היה באוטו עם איתי ושתי ידידות, אחת מהן היא לירז אסולין, ששלחה הודעת פרידה למשפחה שלה. הם הגיעו לעיקול של מפלסים ושם נתקלו במחבלים. בנקודה הזאת הרכב נעצר".
אבל את לא יודעת מה קרה אחר כך.
"לא. עבודת המודיעין והאיתור מצדנו ומצד כל הגורמים שגויסו לטובת החיפוש, שופכת אור כמעט מלא על הסיפור של אבא שלי. כיום, כמעט חמישה חודשים אחרי, אני יודעת לומר באיזו שעה הם נסעו למסיבה ומה המסלול שאבא עשה, אבל הסוף חסר".
גופותיהם של יושבי הרכב נמצאו בסביבתו.
איציק לא נמצא. כבר ב־12 באוקטובר הוא הוגדר חטוף. "זאת הייתה הודעה מסופקת, מלשון ספק", מסבירה ירדן. "זה היה מבוסס על האיכון של הטלפון שלו, לכן היא לא הייתה חד־משמעית. עד היום זה הפריט המודיעיני היחיד שיש לנו. הטלפון נדד עד לבית לאהיא. בהתחלה לא ידענו להגיד אם הטלפון היה עליו או שפשוט גנבו אותו וברחו איתו לרצועה".
והיום את יודעת לומר?
"לפני שלושה שבועות בערך הקצינים שמלווים אותנו הראו לנו סרטון שמסכם את הסיפור בשטח של מדינת ישראל. הם הבינו שבשעה שהטלפון אוכן ברצועה, זה היה כשהנוח'בות נכנסו ולא בשעה שהאספסוף נכנס ובזז, ולכן זה עוד יותר הגביר את הסברה שהוא חטוף".
כמו משפחות אחרות גם אתם חיכיתם לסוף הזיהוי בשורה?
"כן, במיוחד בגלל שלא נמצאו סרטונים או תמונות בטלגרם. הרבה מהמשפחות קיבלו מידע, אנחנו לא. בהתחלה חשבנו שהוא מת, עכשיו אני באמונה שלמה שאבא שלי נחטף כשהוא בחיים. גם המידע תומך בזה".
איזה מידע תומך בזה?
"למשל שהוא אדם גדול מאוד פיזית. אין שום סיבה שהם היו לוקחים דווקא אותו מת. למה לקחת את הכי כבד? חוסר ודאות זה דבר קשה. אי־הידיעה היא מקור הסבל של העולם, גם בתפיסה היוגית, אבל אני חייבת להגיד שכיום זה דווקא מחזק אצלי את האמונה שאבא שלי חטוף, ושהוא בחיים. עם כמה שאני צעירה, החיים לימדו אותי להתמודד עם חוסר ודאות, וזה רק מחזק את האמונה. אני קמה בבוקר, אני שותה כוס מים וחושבת עליו שהוא גם שותה כוס מים. מול אי־הידיעה יש רק אמונה".
עם הזמן האמונה הפכה לעשייה. "לקח לי זמן להתחבר למטה המשפחות ולהיכנס לעשייה. גם בגלל ההלם וגם בגלל המציאות. אני נשואה לאיש קבע, יש לנו ביחד שלוש בנות, שתיים איתי כל הזמן ועוד אחת איתי חצי מהשבוע. אין לי גיבוי, זו אני שעושה את הכל לבד".
כשאנחנו עוברות לדבר על משפחות החטופים, ירדן מסבירה שקשה לה עם ההגדרה, משום שהיא מתעלמת מהשוני ביניהן. היא עצמה מבקשת אחדות, לא אחידות. כבת לחטוף וכאישה למפקד לוחם, היא מאמינה שקודם כל יש להשיב את הביטחון לאזרחי המדינה, אבל יותר מכולם מבינה את חוסר האונים שהמשפחות נמצאות בו.
"צריך לקבל את זה שאנחנו, בני המשפחות, חושבים אחרת. ועדיין לכולנו יש מטרה אחת - להחזיר את החטופים. להחזיר את כולם, את כל מי שנשאר שם, גם את הגופות. זה לא פייר שבן אדם שחי במדינה דמוקרטית, אוטונומית, יוצא לרקוד במסיבה או ישן בבית ולא חוזר".
את מתגעגעת.
"מאוד. חייתי שנים באילת, עברתי הרבה בפרק א' שלי, ואין אף אחד שהיה שם בשבילי כמו אבא שלי. הוא עזר לי לעמוד על הרגליים ולעשות את צעד הגירושים, שהיה לא פשוט. אם היינו מרימים טלפון ואומרים לו שאנחנו תקועים, הוא היה מגיע לכל מקום בארץ, וגם בעולם. הוא גם סבא מדהים, יש לו קשר מאוד־מאוד קרוב עם מיה, הגדולה שלי".
היא יודעת?
"בטח, היא בת 6. בהתחלה ביקשתי להיפגש עם הפסיכולוגית של הגן, כדי להכין את עצמי ליום שאחרי. בימים ההם פחדנו בכל יום שתגיע הבשורה הנוראה מכל. חשבתי שזה רק עניין של זמן ורציתי להכין את עצמי כדי להיות חזקה בשביל מיה. הפסיכולוגית אמרה לי שצריך לדבר על מה שקורה עכשיו ושאני צריכה לספר לה בדרך מותאמת. בהתחלה אמרנו שלא מוצאים אותו, ומחפשים אותו. לא אמרתי את המילה 'חטוף'. אבל בליווי אנשי מקצוע אמרתי לה את מה שצריך להגיד. כשהיא אומרת שהיא מתגעגעת לסבא, אני עונה לה שגם אני".