ב־26 בדצמבר 2023 נפל סרן (במיל') שאול גרינגליק מרעננה, קצין בגדוד 931, חטיבת הנח"ל, בקרב בצפון רצועת עזה. הבשורה על מותו הכתה בכל בית, שכן היה ברור לכולם כי הוא נפל כאדם שמגשים חלומות. הוא הצליח להתקדם בקריירה המוזיקלית שלו כשעבר את האודישנים בתוכנית "הכוכב הבא" ונפל כשהגן על המולדת שכל כך אהב.
שבועות לפני שנפל: סרן שאול גרינגליק הופיע ב"הכוכב הבא" | צפו
בני משפחתו שהפכו מאז למוכרים בעצמם בזכות כישרונם והאהבה ביניהם, אוספים כעת את השברים ולא רק קמים מהשכול, אלא אף יוצאים לרוץ. בשישי הקרוב, במרתון ווינר ירושלים, תרוץ המשפחה של שאולי, לצד חבריו, לזכרו. במידה מסוימת זאת סגירת מעגל ופתיחתו של מעגל חדש. שכן, במרוץ הראשון שבו רצה אמו, רותי, שאולי היה שם עבורה ונדמה שהפעם הם רצים עבורו.
"אני התחלתי לרוץ ב־2017", מספרת רותי, "זה היה מין חלום כזה שלאט־לאט קרם עור וגידים ואז המאמנת האגדית מירי פורסט הקימה את המועדון 'בגוף בריא'. זה מועדון שיש בו כל מיני נשים שלא חשבו לרגע שהן ירוצו, דתיות, חילוניות, חרדיות, ומירי אמרה להן 'אתן יכולות לרוץ'. כך שכל אחת שרוצה, נמצאת שם. החברות אמרו לי 'בואי לרוץ', והתחלתי. ואז, היה את מרוץ ירושלים. אני ירושלמית ולכן זה מאוד דיבר אליי, ואומנם עוד לא סיימנו את תוכנית האימונים, אבל הייתי מאוד בכושר אז המאמנת אמרה לי שאני יכולה ללכת. כיוון שלא היה לי עם מי ללכת שאולי אמר לי 'אני בא איתך'. הוא היה בן 19 אז, בשנה הראשונה בצבא. הוא גם הדליק את דניאל, שהיה בן 13, והם שניהם באו איתי".
המסלול הירושלמי לא קל.
רותי: "לא, יש את העלייה של רחוב בצלאל, העלייה של הסינמטק, של ז'בוטינסקי. לכן, בקילומטר התשיעי, בשדרות בן צבי, שהן גם סוג של עלייה, אמרתי לעצמי שאני לא יכולה יותר ולשאולי אמרתי שכל הכבוד לי על תשעה קילומטרים, את הקילומטר האחרון אני הולכת. הוא הסתכל עליי, הוציא פלאפון, והתחיל לקרוא 'תראו את אמא שלי, בגילה, התחילה לרוץ'. כל האנשים מחאו כפיים וככה סיימתי את הקילומטר העשירי, בזכות שאולי. שנה אחרי זה הוא כבר היה בקורס מפקדים ולא הצליח לבוא".
דניאל: "אז הוא אמר לי 'אם אמא יכולה, גם אתה יכול'".
רותי: "ודניאל בא איתי. הוא גם כל הזמן רץ אחורה וסימן לי שאני יכולה. בעלייה של ז'בוטינסקי הוא ממש נתן לי יד. זאת הייתה הפעם השנייה שרצתי, מאז רצתי עוד פעם אחת ובע"ה, בשישי הקרוב נרוץ דניאל, אני והמון חברים של שאולי. קשה לי להגיד את זה אבל נרוץ לזכרו. לשאולי בכלל היה חיבור מיוחד לספורט".
דניאל: "זה היה ממש נפשי אצלו".
רותי: "הוא מאוד האמין, וגם הדביק את כולנו בזה, שככל שאתה יותר בכושר ואתה אוכל יותר טוב, אתה חי חיים יותר טובים. תביני, שלוש פעמים הוא חזר מעזה ואמר לי שהוא הכי מתבאס על זה שהוא לא מתאמן".
"למי אני אתקשר?"
בתחילת פברואר השתתפה רותי במרתון ארץ ים המלח. בעקבות הריצה שיתפה ברשתות את תחושותיה. "באתי לכתוב על ריצה ויצא לי לכתוב על הרצון לחיות", כתבה בפוסט בפייסבוק. "הריצה היא בחירה להרגיש יותר טוב. אבל בשביל זה צריך לעבוד. ביום שישי יצאתי נגד כל הסיכויים ב־4:30 לפנות בוקר למרתון ארץ ים המלח. כשהתחלתי לרוץ פתאום ראיתי בשמיים קרניים בוהקות מתוך ענן שחור וכהה. תוך שנייה התחלתי לבכות כי אמרתי לעצמי ששאולי יצא רגע להגיד לי שלום. בכיתי בטירוף. המחשבה להפסיק אחרי הקילומטר הראשון הייתה ממש על השולחן. אחרי עוד כמה עשרות מטרים של ריצה, ותוך כדי הבכי, החלטתי לא להפסיק. רצתי והיה לי קשוח. אבל גם ידעתי שזה מה שאני רוצה - לחיות. גם שאולי היה רוצה את זה בשבילי".
"כשרצתי עשרה קילומטר במרתון ים המלח, נורא בכיתי בסוף. אמרתי למי אני אתקשר?", היא אומרת עכשיו. ודניאל מוסיף: "אני הייתי איתה בלב".
הרבה אנשים שעברו טראומה או אובדן גדול מדברים על הצורך בכאב פיזי לתעל דרכו את הכאב הנפשי. נשמע שזה מה שקרה בים המלח.
דניאל: "זה גם נותן דרייב".
רותי: "זה נכון. זה לא מחליש, זה מחזק. ספורט הוא לקיחת אחריות על הריפוי שלך. אני מנחת הורים ובקליניקה שלי אני גם עוסקת בייעוץ אישי וזוגי ואני תמיד אומרת שהתרפיה הפיזית חשובה מאוד. היא גם מעלה את האנדורפינים, שאני קוראת להם הסמים של הטבע וזה גם גורם לך לראות את הכל באופן קצת יותר חיובי. לכן אני כל כך אסירת תודה למועדון שאני רצה בו. כבר שבע שנים שאנחנו כל יום שישי, נפגשים בחמש וחצי בבוקר בים".
דניאל: "ואני נפגש עם אמא בכניסה הביתה כשאני חוזר מחברים. נותנים כיפים".
רותי: "שאולי תמיד אמר שאתה יודע שממש הגזמת אם אתה נותן לאמא כיף בבוקר כשהיא יורדת עם החולצה הוורודה".
המשתתפים במרוץ בשישי הקרוב בוודאי יזהו את המשפחה והחברים לפי החולצות שהם מוציאים. על החולצות יופיע שאולי, עם תמונתו מהתוכנית "הכוכב הבא", יופיעו גם כנפי עטלף ויהיה כתוב "נרקומן של אושר", כפי ששאולי שר בתוכנית מתוך שירו של חנן בן ארי, "עטלף עיוור". "המשמעות של 'נרקומן של אושר' היא דרך חיים", מסבירה רותי, "זה לא אומר שאתה מתהולל, זה אומר שאתה עובד בלהיות מאושר".
במידה רבה שאולי הפך להיות סמל. אתם חושבים שזה חלק מזה?
דניאל: "זה התחיל עוד לפני שהוא נהרג. בכל מקום שהוא היה דורך בו, כל אדם שהוא היה רואה, זכר אותו. היה פה בשבעה מישהו שטייל איתו בטיול הגדול יום אחד, זהו. אבל הוא הגיע ואמר לנו שהוא זוכר אותו עד היום ועד כמה הוא נכנס לו ללב. והם לא טיילו חודשים, הם טיילו יום אחד. שאולי היה בן אדם שכשראית אותו התחברת אליו מיד ברגע הראשון, כי הוא הסתכל עליך במבט הכי פשוט, הכי צנוע, הכי רגוע. בנוסף לזה, אני חושב שהסיפור שלו נגע בכל כך הרבה אנשים גם בגלל המוזיקה. המוזיקה עושה הרבה. היא מחברת, היא מאפשרת רגש שקשה לבטא במילים".
גם המוזיקה הופכת אותו לחי כל כך.
דניאל: "פתחתי עמוד אינסטגרם לפני כמה שבועות, שנקרא Shauli Sing, וזה פשוט התפוצץ, יש כבר יותר מ־11 אלף עוקבים. אני אוהב את העמוד הזה כי זה לא עמוד זיכרון, אלא אני מעלה שיר ששאולי שר, ואני רושם דברים מחזקים. גם הבית שלנו ממשיך להיות בית של שמחה ושל אושר, אני אישית לא אתן לבית הזה להיות בית של אבל".
רותי: "אני חושבת ששאולי נגע בכל כך הרבה אנשים כי הסיפור שלו הוא תמצית הישראליות, היהדות והבחירה הנכונה. זאת אומרת, יש לך בחור בן 26, שהחליט להיות זמר והחליט ללכת ל'כוכב הבא'. הוא עבר את כל האודישנים לפני המלחמה, ואז קרה ה־7 באוקטובר ובאודישן המצולם הראשון הוא כבר היה על מדים. נסענו להביא אותו לאודישן מהנגב. הוא מאוד התלהב ורצה לשיר אבל התלהב עוד יותר לשרת את המדינה שלו ואת העם שלו. אלה היו שני החלומות שלו".
דניאל: "כשהתחילה המלחמה, כל מה שהיה לו בראש היה להילחם על המדינה. מה היה לו רע בחיים? גר בתל אביב, הכל היה סבבה, הייתה לו קריירה מול העיניים, הוא יכול היה להצליח, אבל הוא החליט שהוא עוזב הכל, פורש מ'הכוכב הבא' והולך להילחם. חמש דקות לפני האודישן הראשון אבא שלי אמר לו שהוא נראה קצת לחוץ. שאולי אמר לו, 'כן, עוד לא השגתי קסדה טקטית'. זה מה שעניין אותו לפני האודישן".
לאחר הפרישה מהתוכנית שאולי אף כתב בעצמו בפוסט באינסטגרם: "דמיינתי את השנה הזאת אחרת, שנה של שאיפות והגשמת חלומות. עכשיו אני חי חלום ישן, להילחם בשביל המדינה".
רותי: "כשהוא החליט בעצם לעזוב את 'הכוכב' לא הייתה שיחה סביב זה בבית. זה היה ברור ומובן מאליו שזה מה שהוא יעשה, זו הדרך של המשפחה שלנו, זו הדרך של הבית שלנו. אני גם הקפדתי, בכל פעם שהם יצאו מהבית, לא להסתכל עליהם כאילו אני רואה אותם בפעם האחרונה. הרי שני הבנים שלי ושני החתנים שלי היו בעזה. היו לנו ארבעה בפנים. לכן, כשבאו הקצינים להודיע, הבת שלי צעקה להם: 'מי מהם?'".
“ממשיכים ללכת"
דניאל ורותי ממשיכים לתאר את אופיו של שאולי, שנראה כי יש בו מן ההסבר לסיבה שסחף אחריו כל כך הרבה בחייו ובמותו. "הוא האיר פנים לכל אדם", אומר דניאל, "הוא תמיד היה אומר לנו שצריך להבין שיש מולך בן אדם בדיוק כמוך, שאתה לא יותר טוב מאף אחד, ואף אחד לא יותר טוב ממך".
רות: "למשל כשהוא היה נכנס לקניון, אז הוא לא רק היה אומר שלום לשוער, אלא ממש שואל אותו אם הוא צריך ללכת לשירותים ושהוא בינתיים יחליף אותו, או אם הוא צריך קפה".
דניאל: "שאולי היה רודף צדק, הוא ידע גם להיות חבר אוהב והיה אומר כשמשהו היה נראה לו לא לעניין. הוא פשוט היה בן אדם טוב".
רותי: "והוא היה הבן אדם הכי מצחיק בעולם אחרי אבא שלו".
במהלך השיחה מסתבר כי המוזיקליות המשפחתית מתחילה כבר בדורות הקודמים ודבקה בכל חמשת הילדים. בכל פעם שהם מגיעים הביתה, הם מתקבצים לצד הפסנתר. גם עכשיו. חלקם מופיעים ברחבי הארץ ובעולם. נראה כי יש בבחירה במוזיקה בחירה שפירושה חיים. "זאת אולי מילה קלישאתית, אבל זאת באמת בחירה", מסבירה רותי, "גם בבית אנחנו מדברים על זה שלמרות הכאב העצום, אנחנו ממשיכים ללכת. ההווה הוא חלק אינטגרלי מהיכולת שלנו להחליט אם אנחנו שוקעים או מרימים ראש. ולפעמים אנחנו גם שוקעים וזה בסדר, אבל אנחנו גם יודעים שכל אחד מאיתנו, בכל פעם, מחזיק את השני ומרים את השני, ולכן אנחנו לא מוותרים, ולא כי אנחנו אומרים שהחיים יותר חזקים. אלא כי אנחנו בוחרים בכך שהחיים יותר חזקים".