"הייתי רוצה שמי שיקרא את הדברים שלי, ירגיש גאווה, זקיפות קומה. אמרתי גם בלוויה של הבן שלי: 'להרים ראש, להחזיר את הצבע ללחיים'. אנחנו פה להישאר. זה מסר שחייב להדהד עד להאג, עד לדרום אפריקה, עד לשיקגו. לכל מקום", אומרת גלית ולדמן, אמו של רס"ן אריאל בן משה ז"ל, 27, מפקד פלוגה בסיירת מטכ"ל, שנפל בקרב בקיבוץ רעים ב–7 באוקטובר.
קן של תקווה: לאחר שנהרס כליל הקן בשדרות נפתח מחדש
חודשיים וחצי אחרי ששאולי גרינגליק ז"ל נפל בקרב, משפחתו תשתתף במרתון י-ם
מאז נפילת בנה מנתבת ולדמן את צערה לחיזוק העם והצבא ולחידוד מסר של אחדות. "הבן שלי נסך בי גאווה. אני לא עסוקה עכשיו בלהביא לכולם טישו לדמעות, יש לנו מספיק כאלה כל החיים. אני מדברת על גאווה, על להרים את הדגל. אין מה לעשות, הנופלים הם אבני הדרך של ההיסטוריה היהודית והישראלית", היא אומרת.
ולדמן, 56, ממעלות, מבקרת איכות במפעל זריחה שבעיר, היא אם לשישה בנים: לירון, אריאל ז"ל, קורן, שביט, ניתאי ואדר. "אני בוגרת בית הספר החקלאי כדורי, בית מדרשו של רבין. אז קודם כל חלוציות ואהבת האדמה באות משם", היא מספרת. "בנערותי עשיתי עבודת גמר בהיסטוריה על מרדכי אנילביץ', מפקד מרד גטו ורשה. נשביתי בדמותו ונשביתי במסר הזה של גאוות יחידה יהודית. הבנים שלי גדלו על השריטה הזאת שלי, על החובה להיות קצין. אריאל, נכד לשורדת שואה, רותי בן משה, באמת היה בדמותו, בערכיו. גם בנראות שלו הוא מזכיר את אנילביץ'. בזמן שאריאל ביקר באושוויץ־בירקנאו, הוא כתב: 'העגלה ריקה וצריך למלא אותה', וזה הכי אקטואלי לימינו אנו בכל הערכים".
ולדמן מדגישה את גאוות היחידה היהודית: "אני חושבת שהיא מפעמת בנו גם היום וצריכה לפעם. זו המלחמה הצודקת ביותר מבין כולן. הייתי לאחרונה בכנס בנושא גבורה נשית במלחמת חרבות ברזל שנערך בכנסת. שמענו שם גם על פשעי המין של חמאס. אני מקווה שאריאל, כמפקד הכוח בקיבוץ רעים שהציל חיים, הספיק לחסל כמה שיותר מחבלים. אין לנו מלחמה צודקת מזאת. הפעם 'אור לגויים' מקבל משנה תוקף".
אריאל לא היה היחיד מבניה שנלחם. "שביט הוא מ"פ בקבע, קורן הוא קצין במילואים של הנח"ל והיה בג'נין, אדר הוא שוחר בפנימייה הצבאית בחיפה. הבן הבכור שלי, לירון, הוא חתן התנ"ך העולמי, אז יש לי גם חייל של אלוהים", היא מתגאה. "אריאל נהרג ליד שביט. שביט התקשר אליי, ואני אמרתי לו להישאר עם הלוחמים. אחר כך שביט נפצע בקיבוץ חולית. אחרי ניתוח והחלמה הוא חזר ונכנס לעזה".
ולדמן מאמינה בכל לבה שאם למות, אז באמת בעד ארצנו. "אני לא יודעת אם טרומפלדור אמר את זה ככה, אבל אני אומרת את זה ככה", היא מדגישה. "חשוב לי מאוד שהשיח פה ישתנה, שקורי עכביש יהפכו לקורי פלדה. חוסר הסכמות תמיד יהיה, גם הזוג הכי אוהב יודע לריב. אבל השיח חייב להשתנות. אין צמרת של עץ אם השורשים למטה חולים. אני לא נגד ראש הממשלה, אני גם לא אצא נגדו, כי הגויים רואים את זה. אבל כן כבר ביקשתי לקחת את ההגה בידיים. תראו את המבצע הצבאי שהיה לאחרונה לחילוץ שני החטופים. ילמדו על זה בצבאות העולם. אין מסירות נפש יותר גדולה מהצבא הזה, ומה זה הצבא? זה העם שלנו. לכן אני אומרת: חבר'ה, די עם הפלגנות הזאת. מותר להחזיק בדעות אחרות, יש ימין ושמאל. זו דמוקרטיה בתפארתה, אבל עדיין השמאל והימין צריכים להיות באיחוד שורות, כי המטרה בסוף זו מדינת ישראל".
בנוסף, מציינת ולדמן, "באותו כנס בכנסת שבו השתתפתי לאחרונה, אמרתי גם שדי לזובור על מפקדי צה"ל, כי להכות את צה"ל זה להכות את אריאל וכל כך הרבה גיבורים שנהרגו עכשיו. ביקורת, שיח, כל זה מותר בפורומים כשאין טלפונים על השולחן. די, די! אם לא יהיה פה תמרור עצור, 7 באוקטובר לא יהיה שייך רק לשנת 2023".
את מחזקת את כולם. ומי מחזק אותך?
"קודם כל, יש לי עוד ילדים לגדל ולחתן, אז אני חייבת. יכול להיות שאני עדיין באבל מושהה, ואני לא יודעת. אבל דבר אחד ברור לי: אני קמה בבוקר וחושבת איך להנציח את מורשתו של אריאל, שהמשיך את מורשתו של אנילביץ'. מישהו חייב להחזיק את הלפיד, ואם אלוהים החליט, אז זו אהיה אני. אנחנו פה להישאר, לנצח ולהמשיך לשגשג במדינה הזאת".
"כולן פצועות נפשית"
"עברתי מה שעברתי, אבל עכשיו אני מתפקדת, אני חיה, אני נלחמת בשביל הבנות שנפרדנו מהן שם בעזה והן נשארו, נלחמת בשביל כל החטופים שעדיין שם", אומרת חן גולדשטיין־אלמוג, ששכלה ב־7 באוקטובר את בעלה, נדב ז"ל, ואת בתה הבכורה, ים ז"ל (בת 20 וחצי, חיילת לפני שחרור), שנרצחו על ידי מחבלי חמאס בביתם בכפר עזה. גולדשטיין־אלמוג, 49, נחטפה לעזה עם ילדיה, אגם (כיום בת 18), גל (11) וטל (9). ארבעתם שוחררו ב־26 בנובמבר כחלק מהפעימה השלישית בעסקה. מאז שחרור המשפחה מהשבי, חן ואגם פועלות למען שחרור החטופים ומעלות את הסוגיה הכואבת בכלי תקשורת בארץ וברחבי העולם.
"הקולות של החטופות שפגשנו במנהרה במהלך השבי ושנפרדנו מהן כששוחררנו, מהדהדים בראשי", אומרת גולדשטיין־אלמוג. "עוד מעט יעברו 15 שבועות מהשחרור שלנו. מהדהד לי שהן ביקשו מאיתנו להילחם בשבילן, ללכת להפגנות, להשמיע את קולן. זה לא עוזב אותי. הרגשתי שאני חייבת לעשות זאת, כי בשבוע שהיינו עם הבנות החטופות ראיתי שהן עושות הכל כדי לשרוד, לתפקד, לנסות להיות בן אדם נורמלי בתוך משהו מאוד לא נורמלי. אני מרגישה שאנחנו צריכים לעשות הכל בשבילן. הן עושות שם הכל כדי לשרוד, כדי לחזור לבית שלהן כבני אדם עם סוג של שפיות. אני לא יודעת אם זה עוד מחזיק להן, אם הן עוד מצליחות לעשות את זה".
מה הכי נחרט מהמפגש עמן?
"אלה בנות שחלקן פצועות פיזית, וכולן פצועות גם נפשית ממה שעברו שם. התפעלתי מהעוצמות שלהן. את רואה בנות שמנסות למשל לעשות הכל ביד הלא פצועה, רואה כל מיני דברים של כוחות ועוצמות. האם אנחנו מפעילים את כל המכבשים בשבילן? המשפחות כן, הן נלחמות עליהן, נאבקות, עושות כל מה שהן יכולות. המדינה שלנו, העולם, צריכים לעשות הכל כדי להוציא אותן מתוך חוסר הוודאות הגדול שהן נמצאות בו שם ומתוך חוסר הוודאות שלנו לגבי מצבן כיום.
אלה תחושות מאוד קשות שיכולות לתקוף אותך שם בעזה, תחושות של ייאוש, ששכחו אותך, שלא מצליחים להחזיר אותך, ועובר עוד יום ועוד יום. כלל החטופים נמצאים בחוסר ודאות וגם בתוך לחימה מטורפת. לכן כמה שאני יכולה, אני מבהירה את מידת המסוכנות שם, את התחושות הקשות שם במטרה להעלות את המודעות לשחרור החטופים. צריך שנושא החטופים יהיה בראש סדר העדיפויות של כולנו - של כל אדם פרטי, שלנו כחברה ושל העולם, ושנרגיש שעושים הכל להחזרתם".
כשאת מדברת ומעלה את הנושא הזה, איך את מרגישה?
"מהיום שחזרתי גם לי וגם לאגם מאוד עוזר לדבר, לספר את הסיפור שלנו כמה שאנחנו יכולות. זה עוזר לנו לארגן את החוויה הקשה הזאת באיזושהי צורה מסודרת. לדבר עושה גם לנו שירות, אין ספק. אחרי ראיונות ארוכים, או כשאנחנו נותנות עדות, זה מאוד מתיש, לוקח כוחות, שואב, אבל אני מרגישה שזה מאוד חשוב גם לנו וגם לאלה שעדיין שם".
אגם נערה צעירה. מהיכן היא לוקחת את העוצמות לדבר על נושא כה כואב?
"גם אני מתפעלת מזה. גם לפני 7 באוקטובר אגם הייתה מאוד בוגרת בראייה ובתפיסה שלה. היו לה חברים גם בגילה וגם יותר מבוגרים. גם בשבי בעזה התפעלתי מכך שידעה לחזק אותי והייתה שם בשבילי. היא הייתה כמו שותפה, לפעמים שכחתי שהיא בכלל הבת שלי. לא פעם אני משתאה מהעוצמות שלה. בכל זאת, היא עדיין נערה".
החל מ־7 באוקטובר, היא מספרת, "חווינו עוצמות מטורפות של רגשות מאוד מנוגדים. פחד מוות ביום המתקפה, פחד מוות בשבי בעזה, אובדן מאוד קשה וכבד של נדב וים - וגם שמחה - שהיא גם מאוד עצובה - בחזרה שלנו מהשבי. אלה ניגודים מאוד קשים בתקופת זמן קצרה. אנחנו מנסים להיעזר באנשי מקצוע, במשפחה. אנחנו מאוד מלווים ועטופים, ומנסים להתארגן ולבנות משהו חדש. יש את החיים שהיו לפני 7 באוקטובר, ויש את החיים אחריו ואחרי השבי".
מאין את שואבת כוחות?
"כנראה שאני בן אדם חזק. ידעתי שאני חזקה, אבל לא באופן הזה. אני מרגישה שמה שמחזיק אותי זה שאנחנו חיים, ואני רוצה שננסה לחיות טוב, כמה שאפשר. אני מאמינה שיש גם דברים טובים בחיים האלה, ואנחנו נגיע אליהם, נייצר אותם בשביל עצמנו. יש לי משפחה, ילדים, אני עדיין אישה שמחה, צוחקת. לפעמים אנחנו גם עושים שטויות, כי ככה היה הבית שלנו גם לפני. הכאב, השכול, התהומות האלה של האובדן הם חדשים לנו. אנחנו כל יום קצת נוגעים בזה, ואנחנו קצת במגע עם הכאב העמוק הזה, ואנחנו גם יוצאים מזה, כי החיים והיומיום הם חזקים וטובים. הם גם משלבים הרבה עצב וכאב, אבל זה חלק מחיינו שיהיו עכשיו בלית ברירה".
עם מה הכי קשה לך להתמודד?
"עם העובדה שאנחנו משפחה חסרה. המשפחה שבנינו הייתה הכוח שלנו, שלי. זה מאוד מילא אותי, הייתי מאוד גאה במשפחה שבנינו. נדב ואני היינו צוות, וגם מאוד אוהבים. הייתה שם אהבה מאוד גדולה, 34 שנים היינו ביחד. העובדה הזאת שאני פתאום לא נאהבת על ידי מישהו שנתן לי את הכוחות - זה קשה. הלבד הזה קשה. כמה שאנחנו עטופים, את פתאום לבד. זה לנוע מהאובדן הזה של נדב לאובדן של ים, שהפכה אותי לאמא. זה יותר מדי קשה הכל ביחד. אבל אחרי שאנחנו גם קצת שם, אחרי שאני מתפרקת, אנחנו מרגישים איזושהי הקלה ואז חוזרים שוב ליומיום. אני אוספת את עצמי ומנסה להמשיך הלאה".
חיים של עוצמה
"במהלך השבעה הגיעו אלינו המוני אנשים ופשוט אמרו לי: 'כל מה שדיברת ב־70 הימים האלה, אנחנו רוצים לבקש ממך שתמשיכי'. אנשים נתנו לי כאילו ציווי להמשיך להעביר את המסרים שלי. אמרו שאני מחזקת אותם ושאמשיך", אומרת איריס חיים, אמו של יותם חיים ז"ל, 28, שנחטף בשבת השחורה מביתו בכפר עזה, הצליח לשרוד 65 ימים בשבי חמאס ובסופם נמלט - אך נורה בשוגג יחד עם אלון שמריז וסאמר טלאלקה על ידי כוחות צה"ל.
מאז חטיפת בנה, וגם אחרי מותו, חיים מדברת רבות בתקשורת ובמסגרת אירועים שונים, מחזקת את העם ומעבירה מסרים של אחדות. "כשעליתי להתראיין בטלוויזיה או באמצעי תקשורת, לא תכננתי לחזק את עם ישראל", היא אומרת. "רציתי לחזק קודם כל את עצמי, את הבן שלי. כל הזמן אמרתי שיותם חזק, שורד, ושאני מאמינה שאנחנו, עם ישראל, פה ביחד. זה באמת חיזק, כי כולם רוצים לשמוע קול טיפה מאחד, לא מפלג. אני מגיעה להרבה הרצאות בארץ ולמפגשים בעולם, והבקשה הזאת של 'בואי לאחד' רק ממשיכה וממשיכה. החיבוק הזה מכולם מאוד מרגש אותי ומחזק אותי".
חיים, 57, מודה שהיא עצמה עברה שינוי משמעותי מאז 7 באוקטובר. "באתי ממקום מאוד מנותק, גרתי בעוטף, הייתי קיבוצניקית, לא מעורה במיוחד, לא מבינה יותר מדי, האמנתי לכל מה שאמרו בטלוויזיה", היא מתארת. "הגעתי לאירוע הזה של 7 באוקטובר עם דעה מאוד חד־צדדית על חלקים מאוד גדולים בעם ישראל שלא הכרתי אותם. מה שקרה שבר לי משהו לטובה, פתח לי פתח. מאז אני מדברת הרבה על להכיר את העם שלי, עם שמאוד מרגש אותי ומאוד מחזק אותי. אני מאוד גאה בזה וגם בתהליך שאני עושה עם עצמי".
על אף הכאב העצום שחוותה כשהתקבלה הידיעה שבנה נהרג בשוגג מירי כוחותינו, חיים החליטה להקליט מסר ללוחמים שאין בה כעס, שהיא לא מאשימה, אלא אוהבת, מעריכה ומחזקת אותם. לאחר מכן אף פגשה כמה מהם במהלך השבעה. "כשהודיעו שיותם נהרג והסבירו שזוהה בטעות כמחבל, לא הרגשתי כעס", היא מספרת. "אמרתי שמפני שזה קרה ככה, אי אפשר לכעוס, כי אנחנו לא כועסים על חיילי צה"ל. הם הילדים שלנו. מתחילת המלחמה דיברתי על האמהות של החיילים, על כך שאנחנו מחוברות, ולכן באופן מאוד בסיסי לא הרגשתי כעס. אני גם בן אדם שהרגש המרכזי שלו הוא לא כעס. אני משתמשת ברגשות אחרים - בעצב, אכזבה וכמובן כאב מאוד גדול. אבל לא האשמתי ולא כעסתי. גם בעלי, רביב, הרגיש כמוני".
מה גרם לך להקליט את ההודעה?
"היו עשרות אלפים אצלנו בשבעה. בין אלה שהגיעו הייתה גם אשתו של מג"ד החיילים שירו. היא באה ואמרה לי שהחיילים, המפקדים וכל הצבא ממש שבורים, שפופים ולא יכולים להרים את הראש. בעיניי זו הייתה סכנה. הרי צריך להמשיך להילחם. החלטתי שאני מעלה את הסרטון כדי לרומם את הרוח שלהם, של הצבא, וגם לנסות לנקות עד כמה שאפשר את תחושת האשמה הזאת".
אילו תגובות קיבלת אחר כך?
"למחרת הגיעו הרבה אנשים להגיד תודה. אחד מהם היה בחור שבעצמו היה מעורב בתקרית ירי דו־צדדי לפני 15 שנים. הוא לא היה זה שירה, אבל הוא היה אז קצין מודיעין ולקח על עצמו את האחריות. הוא סיפר שכבר 15 שנה הוא לוקח אשמה על עצמו ומאז לא מצליח לתפקד, אין לו משפחה, אין לו ילדים, הוא לא עובד ורק לוקח טיפולים תרופתיים. ואז הבנתי עד כמה הסיפור הזה של ירי דו־צדדי יש לו פרשנות נוספת. כשאתה יורה באדם אחר ללא כוונה והורג אותו, הירייה הזו חוזרת אליך ופוצעת אותך. זה לכל החיים".
החלטת בעצם להקל את התחושות הקשות של החיילים?
"בהחלט. יותם היה בעצמו מתמודד נפש, הוא סבל מאוד מכאב נפשי, ואני יודעת מה זה לחיות עם כאב. החיילים האלה כבר נפגעו מספיק. מבחינת ההיגיון שלי לא היה צריך להאשים ולהכפיש אותם בצורה שתפגע בהם עוד יותר. מספיק מה שכבר קרה".
מתוך הכאב הגדול שלך את מוצאת כוחות לחזק אחרים.
"כן, זה משהו שמאוד מאפיין אותי. אני אחות פליאטיבית, מלווה במסגרת העסק שלי, 'רפואת חיים', משפחות שמתמודדות עם מחלות קשות, עם סיום חיים. מלווה משפחות בנקודות קושי מאוד גדולות. הליווי הכי גדול שלי היה את הבן שלי, את יותם, שהתמודד. כל החיים אני, אבא שלו ואחים שלו היינו צריכים להכיל אותו, לא לשפוט, לעזור לו. אני בן אדם שבנוי לעזור".
ומי עוזר לך?
"זה אולי יפתיע אותך, אבל אני מתחזקת מתוך עצמי. יש לי חוזק פנימי. לא נולדתי ככה, זו עבודה. בגלל נסיבות חיים מסוימות עזבתי את בית ההורים בגיל מאוד צעיר. הייתי צריכה לבנות את עצמי בצורה איתנה ולתת לעצמי את התמיכה רוב החיים שלי. אני בן אדם מאוד אינדיבידואליסט, מאוד סומכת על עצמי, על האינטואיציות שלי. במהלך השנים למדתי כל מיני טכניקות: ליווי רוחני, תטא הילינג, פסיכודרמה, NLP. ב־7 באוקטובר כאילו פתחתי את כל ארגז הכלים הזה והוא עמד לרשותי".
יש גם רגעים שבהם את נשברת?
"אני לא נשברת, המילה הזו לא קיימת אצלי. אני לא חייבת להישבר בשביל להיות בן אדם. אני בוכה, עצוב לי, כואב לי, יותם חסר לי, אני מתגעגעת אליו, אבל יש הבדל בין להיות בכאב לבין שהכאב ישבור אותך. הטכניקה שלי היא לומר שזה לא הסוף, שזה לא סיפור של סוף. אני מרגישה את יותם כל הזמן. יכולתי לקבור אותו ולהגיד 'זהו, יותם מת'. אני לא משתמשת במילים האלה, אני גם לא רוצה להגיד את המילה 'בשוגג', לא רוצה להתמקד בטעות. אני מצליחה לראות אולי בצורה יותר מיוחדת, ואולי גם רוחנית, סיפור יותר גדול של יותם".
למה את מתכוונת?
"אני לא רוצה שיזכרו את יותם כטעות. כשאני מדברת על יותם, אני מתמקדת בגבורה שלו. קודם כל, יותם היה גיבור בחייו עוד לפני השבי. גם החיים שלו היו חיים של עוצמה מאוד גדולה, כי הוא התמודד עם קשיים נפשיים מאוד קשים. כל יום שהוא חי, זה לא היה מובן מאליו. זו הייתה כל יום בחירה של חיים ולא של מוות. זו כבר גבורה בעיניי שאנחנו הרבה פעמים לא מבינים אותה. יותם היה מוזיקאי ומתופף מוכשר, היה מאמן כושר, היה שף, הוא עשה הרבה דברים, למד הרבה דברים. הוא היה גיבור גם בחייו. גיבור זה לא אומר רק חייל קרבי שנלחם. גיבור זה גם מי שמתגבר על מכשולים בחייו. לדעתי התמודדות החיים של יותם עזרה לו בסופו של דבר בשבי".
איך הרגשת כשחולצו מהשבי פרננדו סימון מרמן ולואיס הר?
"הייתי ברגשות מאוד מעורבים. מצד אחד שמחה מאוד גדולה וגאווה. מהיום הראשון אמרתי שאני סומכת על חיילי צה"ל, על מדינת ישראל ועל המודיעין. אמרתי שאני יודעת שיותם חוזר. במקרה שלנו אומנם המודיעין לא היה כל כך בתפקוד והיה פספוס, אבל בחילוץ של פרננדו ולואיס כן יכולתי לראות שצדקתי, שהצבא שלנו באמת מדהים. זו הייתה פעולה מדהימה, ויחד עם זאת מאוד נצבט לי הלב וכאב לי. היה לי מאוד קשה באותו בוקר, לא מפני שהם חזרו חלילה. זה לקח אותי למקום שאני לא אוהבת להיות בו, מקום של 'ואם אצלנו זה היה ככה, ולמה אצלנו זה נגמר אחרת?'. היה לי קשה, אבל גם במקום הזה לא נשברתי".
לסיום, אילו מסרים חשוב לך להעביר?
"אני מדברת כיום בכל פורום אפשרי, מגיעה לכל עם ישראל, גם לדתיים, גם לחילונים, גם לחרדים. עד 7 באוקטובר הייתה לי איזושהי תפיסת עולם על דתיים, על הפילוג שהיה, מאוד פחדתי מזה שאנחנו הולכים להיות מדינת הלכה. מאז המלחמה הייתה לי הזכות להכיר חלקים בעם ישראל שלא הכרתי. חוויתי את האירוע המטלטל כדי להבין שהבן שלי נחטף מכפר עזה ואחרים נהרגו, נרצחו ונחטפו מפני שהם יהודים ולא מפני שהם שמרו או חיללו את השבת. לכן מאוד חשוב לי לדבר על האחדות בעם ישראל. כולנו פה במשימה לאומית. הפלגנות והסכסכנות אין להן מקום, וכל אחד מאיתנו צריך להיות אחראי לדברים שיוצאים לו מהפה".
כמו כן, מדגישה חיים, "אני מדברת גם על מתמודדי הנפש, שאני קוראת להם גיבורי הנפש. אנשים שנמצאים בקרבנו ולפעמים שקופים. עוד הסתכלות קטנה, עוד מבט אחד יכולים להציל נפשות. אני גם מדברת על איך תמיד אפשר לבחור בהסתכלות חיובית ולא להאשים. העולם יכול להיראות אחרת, יותר פשרני, פחות פלגני, פחות מאשים וכועס. אם נצליח לראות דברים אחרת, אולי יהיה לנו פה יותר טוב".
