״שמי מרגניתה קלוזנר, בת 68 מירושלים. מגיל 16 אני סובלת מדיכאון, ושנים רבות הוצאתי כל כך הרבה אנרגיה ב"לשחק אותה" שהכל בסדר - בעוד שמבפנים הייתי כבויה - והכול היה נראה לי שחור״, אמרה. במהלך מחקר שהשתתפה בו קלוזנר, אחד הפסיכיאטרים אמר לה משפט שגרם לה להבין שהיא רוצה לחיות את החיים במלואם: ״הפסיכיאטר אמר לי ״את חיה שני שליש מהחיים שלך - ושליש מהם את מפסידה״, וזה גרם לי יותר מכל להבין כמה שאני רוצה לחיות. במסע שלי יש עליות וירידות, אך בהשוואה למקום שבו הייתי קודם, אני מרגישה היום סוף סוף שחיי ניצלו״.
מרגניתה משתפת איך נראים חיי היום יום של אנשים הלוקים בדיכאון: ״להיות חולה בדיכאון זה אומר בין היתר ששבועות שלמים לא הייתי מסוגלת לתפקד. בצעירותי, הייתה פחות מודעות למחלה, ולא הייתי מאובחנת או מטופלת. כלפי חוץ התנהגתי כאילו שהכל בסדר - חייתי, תפקדתי וגידלתי ילדים, אך הוצאתי המון אנרגיה בלהסתיר את מה שאני באמת מרגישה. יש לי שני בנים הומואים, ואני מעורבת בקהילה הלהט"בית ויודעת גם מהזווית הזו - מה המחיר שהנפש משלמת על הסתרה. הפחד שישפטו אותך, שלא יקבלו אותך, דורש כוחות עצומים - וכך, כשיוצאים מהארון - משתחררת המון אנרגיה. ככה זה בדיוק גם בבריאות הנפש - יש כל כך הרבה סטיגמות, וכשאנשים מגלים לפעמים מתייחסים אליך אחרת. אז ניסיתי לשמור על המעמד שלי, אך זה לווה בבריחה לשעות של בכי וחוסר יכולת להוציא את הראש מהשמיכה - ואף לניסיונות התאבדות״, היא עוד ציינה ש-6 מבני משפחתה ניסו להתאבד: ״כנראה שיש במחלה שלי מן התורשתיות. לכל אחד ממי שניסה להתאבד ממשפחתי - תמיד היו סיבות שונות ותירוצים שונים לנסיונות ההתאבדות, אך בעצם הסתבר שהמחלה ׳רצה׳ חזק אצלנו״, אמרה.
מרגניטה לא מיד הבינה שהיא חולה בדיכאון, ורק בגיל 35, לאחר שמילאה שאלון בבית החולים, במסגרת מחקר לבחון את הסיכון לדיכאון אחר לידה - גילתה במקרה שהיא סובלת מדיכאון קליני: ״שם פגשתי את הפסיכיאטר שאמר משפט שגרם לי להבין שאני מפסידה את החיים - וכך החלטתי שאני רוצה לטפל בעצמי. התחלתי שיחות עם הפסיכיאטר - שלוו בשילובי כל מיני תרופות״.
כחלק מתהליך הריפוי שלה והתהליך שעברה, האמנות הצילה אותה: ״במשך שנים, לימדתי אומנות במספר מוסדות להשכלה גבוהה - עד שבגיל 38 כשהרגשתי שאני מסוגלת, החלטתי לקחת את האומנות צעד אחד קדימה והלכתי ללמוד תרפיה באמנות. אני מאמינה שהאמנות משפיעה על הנפש - ודרכה ניתן לבטא את התחושות ואפילו לנטרל את המחלה״, סיפרה. וכך, במשך כ-20 שנה, עבדה מרגריטה כמטפלת באומנות במסגרות חינוכיות שונות. בהמשך, היא אף פתחה קליניקה משלה. ״הידיעה שמישהו זקוק לי ושיש לי אפשרות לעזור - הובילה אותי לקום ולעשות את מה שאני הכי אוהבת. אבל אז, לפני שלוש שנים, חוויתי משבר גדול. הטיפולים שקיבלתי כבר לא עזרו - ושום טיפול אחר שניסו לא הצליח להרים אותי על הרגליים״, היא משחזרת.
״התייעצתי עם חברה שעוסקת בתחום הפסיכיאטריה והיא סיפרה לי על טיפול חדש, שנקרא אסקטמין, שנעשה בצורה מבוקרת ותחת השגחה בכפר שאול. הפסיכיאטר שלי אמר לי שהוא ממליץ לי לקבל אותו והחלטתי שאני הולכת על זה. אנשים שהחלו את הטיפול לפני ידעו להגיד לי שלוקח זמן עד שהוא מתחיל להשפיע, לכן לא נלחצתי מזה שהשינוי לא הגיע מיד״, סיפרה. לאחר כחודשיים וחצי של התנסות בטיפול החדש, מרגריטה החלה להרגיש הקלה, שיפור במצב הרוח, בתפקודה היומיומי - וביכולתה לתקשר עם אחרים.
בתערוכה המוצגת בכפר שאול מוצגות חלק מעבודותיה: ״אפילו בעבודות ניתן לראות את השינוי הנפשי והתהליך אותו אני עוברת. בעבר, היצירות שלי היו מאד מאורגנות ומונוכרומטיות. בזכות הטיפול, אני מכניסה המון צבע לעבודה שלי וגם האלמנטים שם הרבה יותר זורמים. העבודות שלי כיום מסמלות את הדרך שבה אני בוחרת לראות את העולם - בצורה הרבה יותר חיובית. באחת היצירות, יש שימוש בעין שמשקיפה ומסמלת את היכולת שלי היום להשקיף על הכול, להתבונן ולהכיל יותר את הסביבה ובעיקר את עצמי ופחות לפחד״.