היום, כמדי יום שלישי השלישי של חודש מרץ, מצוין בעולם יום העובד הסוציאלי. מאז פרוץ המלחמה העובדים הסוציאליים הם מהראשונים בחזית המאבק על נפשה של החברה הפצועה. לרגל היום המיוחד מספרות שלוש עובדות סוציאליות בשלוש חזיתות שונות על ישראל של החודשים האחרונים דרך החוויה המקצועית והאישית שלהן.
עו"ס רונית דרור התנדבה במחנה "שורה", שהיה מוקד זיהוי גופות נרצחי טבח השבת השחורה וקרבות טיהור העוטף, והיא מספרת: "הימים הראשונים במחנה היו כאוטיים. משאיות על גבי משאיות שהגיעו בלי הפסקה עם גופות - הריחות, הבלגן. בתוך הכאוס אנחנו, העובדים הסוציאליים, היינו ביטחון גם עבור המשפחות וגם עבור מי שעבדו שם.
"אחד המקרים היה של אבא שהסיע את בנו החייל לבסיס ושניהם נרצחו ברכב חבוקים. אשתו חיכתה עד ששניהם יזוהו ולא עזבה, ישנה שם על מזרן ואמרה שנותרו לה שני ילדים חיים, ועבורם היא מתעקשת שתהיה הלוויה אחת ושבעה אחת".
דרור מוסיפה: "אני עובדת שנים בתחום של שכול ואובדן, אבל את זה עוד לא עשיתי. נכנסתי עם אבא שהגיע לבד לזהות את בתו כי אשתו לא תעמוד בזה. הכנתי אותו שעות לפני הזיהוי ואמרתי 'היא יפה כמו שהייתה קודם, אבל קצת שונה, כי עברו כבר כמה ימים'. זה היה גיהינום, אבל גם גן עדן של חמלה, חיבוק והכלה. נשארתי עם העוצמה הזאת ולא עם הטראומה".
אסנת הורדן, עובדת סוציאלית זה כעשור ביחידה לאשפוז יום של המרכז הרפואי לשיקום לוינשטיין מקבוצת כללית, מספרת: "כשהתחלנו לקלוט חיילים פצועים, הבן שלי גויס למילואים בסיירת גבעתי והכרתי מקרוב את הדאגה והחרדה. השיקום קשה, אבל ההתמודדות הרגשית עם הטראומה של בני המשפחה תופסת הרבה מקום.
"אחת האמהות שטיפלתי בה היא ממשפחה שכולה, והפציעה של בנה החזירה את הרגשות הקשים סביב האובדן בעבר שלא טופל בזמנו. רוב המחלקה היא של חיילים צעירים שמתקשים להכיל גם את הדאגנות והחרדה של ההורים. לכן אני מלווה גם את ההורים, כדי להצליח להתמודד עם המשבר ועם התגובה של הבן".
לדברי עו"ס הדס דוד, מנהלת אגף השירותים החברתיים במועצה אזורית מטה יהודה, "הוזעקתי לחמ"ל המועצה, וכבר בשעות הראשונות נערכנו להתחיל לבשר למשפחות הנרצחים והנעדרים בצוותי משימה בשטח. אנחנו יודעות איך לבשר בשורה מרה ואיך ללוות משפחות שאיבדו את יקיריהם, אבל זה היה בממדים ובעוצמות שלא הכרנו. גם הליווי של משפחות החטופים והנעדרים הוא דבר שלא התמודדנו איתו בעבר, מבחינת סימני השאלה, חוסר הוודאות והתחושות הקשות שהיינו חייבים להכיל.
"במקביל נקלטו במועצה יותר מ־3,000 מפונים, עקורים בארצם. עשינו כל שיכולנו על מנת שירגישו שיש להם כתובת ויש מי שרואה אותם. בזכות המיומנויות שלנו הצלחנו לתפקד בכל הכובעים, ואני גאה בצוות שהתייצב כולו, גם עם בני זוג או ילדים בלחימה. כולם הבינו את גודל השעה. אנחנו שכפ"ץ חברתי, אבל איש מאיתנו לא פגש את היקפי האובדן והשבר האלה".
יו״ר איגוד העובדות והעובדים הסוציאליים ענבל חרמוני אומרת ל"מעריב": "במשך שנים קיצצה המדינה בשירות הציבורי, לכן המערכות הגיעו מורעבות למלחמה. העובדות שמטפלות במשפחות השכולות ובנפגעי פעולות האיבה מוצפות, ובמשרד הביטחון עברו כבר לטפל באלף מטופלים על כל עו"סית, כשכל פצוע חדש זקוק לכל תשומת הלב.