"חמאס השתלט על בארי", אמר אחד השכנים לשרון שרעבי ב־7 באוקטובר. הייתה זאת שעת ערב מוקדמת, שרון בדיוק חזר מתפילת מנחה. ביישוב אלפי מנשה לא נשמעו אזעקות, והחדשות המצמררות לא הגיעו לבית הכנסת. "עד 17:30 לא ידעתי כלום", מספר שרון. "כשחזרתי מהתפילה פגש אותי השכן, ראיתי שהוא בפנים נפולות. שאלתי אותו מה קורה, הוא התלבט ואז אמר לי שחמאס השתלט על בארי".
משפחות החיילים החטופים בהצהרה: "בצה"ל אומרים שיתמודדו עם כל עסקה"
"מתכון ודאי לתבוסה ישראלית": המסר מוושינגטון שמסבך אותנו בלבנון
באלו המילים החל המסע הארוך של שרון להשבת אחיו, יוסי ואלי, מסע שנמשך כבר כמעט חצי שנה. "החשתי את צעדיי לכיוון הבית ולראשונה הפרתי את שמירת השבת", הוא משחזר, "אמרתי ‘זה פיקוח נפש', פתחתי את הטלפון וראיתי 1,700 הודעות. מחברים, משפחה. הדבר הראשון שעשיתי היה לשלוח הודעות לאחים שלי ‘תנו סימן חיים'".
והם לא נתנו.
"לא. מיד הבנתי שאנחנו באירוע בסדר גודל אחר. דיברתי גם עם אמא שלי והאחיות שלי והבנתי שהן מרוסקות ושאני צריך להיות הגורם האחראי שמנהל את האירוע הזה. מפה התחיל פרויקט חיי. זו משימת חיי".
שרון שרעבי, 48, נשוי ואב לארבעה מאלפי מנשה, עובד בבנק הפועלים, אך מאז 7 באוקטובר הכל נדחק הצדה לטובת המאבק להשבת אחיו והחטופים כולם. לאט־לאט תתבהר לו התמונה לגבי אותה שבת איומה בבארי, והוא יגלה כמו כולנו שהמחבלים פרצו את הגדר של הקיבוץ באזור שכונת הכרם, השכונה המערבית והקרובה ביותר לעזה. שרון: "מחבלי הנוח'בה התרכזו בשכונת הכרם, עברו מבית לבית וביצעו טבח. זו האמת. היו שם מראות מאוד קשים".
באחד מאותם בתים בשכונה גר אחיו אלי עם אשתו, ליאן, ובנותיו, נויה בת ה־16 ויהל בת ה־13. שרון: "ראיתי את ההתכתבויות של המשפחה, שליאן והבנות כתבו ‘מחבלים מסביב לבית, מדברים ערבית, יש יריות, מנסים לפרוץ לנו את הממ"ד'. עד שזה באמת קרה והתממש. המחבלים מצאו את הממ"ד, הוציאו את אלי וחטפו אותו לעזה. הם קודם לקחו אותו, ואז רצחו באכזריות את ליאן, נויה ויהל. הן היו בסך הכל בנות 16 ו־13. אני גם משוכנע שאלי לא יודע דבר".
בינתיים, במרכז הקיבוץ, אחיו יוסי מנסה להחזיק את דלת הממ"ד עד כמה שהוא יכול. איתו נמצאת נירה אשתו ושלוש בנותיהם, יובל, אופיר ואורן. גם אופיר אנגל, בן זוגה של יובל שהגיע לחג, נמצא יחד איתם. המחבלים מצליחים לפרוץ פנימה, וחוטפים את אופיר ויוסי יחד עם נער נוסף מהקיבוץ, עמית שני. נירה והבנות ניצלו. שרון: "הם הכניסו את יוסי, אופיר ועמית לפרייבט שחור. נירה והבנות נשארו עם מחבלים אחרים, עם המשפחה של עמית שני ועוד מבוגרים שהושיבו אותם על הדשא. לשמחתנו, אופיר ועמית חזרו ביום ה־54".
ויוסי לא ידע על אלי, ואלי לא יודע על יוסי?
"כלום. גם יוסי לא ידע אם נירה והבנות חטופות או שהן נרצחו. הוא אמר לאופיר בשבי: ‘אם הן נרצחו, אין לי טעם לחיות'. נירה והבנות ניצלו בנס, ואנחנו מתמודדים בעיקר עם אי־ודאות, בטח בימים הראשונים, עד שמתעוררות כל מיני שמועות".
עוד לפני ששרון מצליח לחבר את פיסות המידע, הוא מחליט כבר באותו הערב של 7 באוקטובר לאסוף צוות של שמונה אנשים בעלי כישורים שונים, כשאחד מהם הוא מומחה במו"מ להשבת חטופים, אף שהמילה "חטוף" עוד לא עלתה על הפרק. "המשפט הראשון שאמרתי להם היה ‘יש לי אפס ידע ואפס ניסיון בנושא הזה, ואני חושב שאתם מתאימים לנהל את האירוע הזה יחד איתי'", מספר שרון. "בדקות הראשונות של השיחה ההיא אני חושב שכולם היו בעיקר מבועתים, לא הבנו מה באמת קרה ואיך זה קרה, רק הבנו שזה אירוע בסדר גודל אחר ושהוא לא הולך להיגמר עוד שבוע, בעיקר כשלא ראינו את מנהיגי ישראל מופיעים על המרקע ומוסרים איזושהי הודעה. זה היה מצב של כאוס".
ומתי הצבא מגיע אליכם ומעדכן שהם חטופים?
"ההגדרה ‘חטופים' לא מגיעה מהצבא. יום לאחר מכן, ב־8 באוקטובר, נירה יוצרת קשר ואומרת ‘חטפו את יוסי ואת אופיר ביחד עם עמית שני'. עכשיו אני לא יודע לומר מה זה אומר, האם לקחו אותם מחוץ לקיבוץ ורצחו אותם שם, האם לקחו אותם לעזה? אמרתי ברוך השם לפחות נירה והבנות בסדר ושהן ראו שחטפו את יוסי בחיים. זה יותר טוב מ'נרצח', זה הזוי, אבל אמרתי את זה. ועכשיו אני חושב איך דולים מידע מכל מקור אפשרי".
לא עובר זמן רב וחבר קיבוץ מספר שראה את ליאן ושהיא נרצחה. "כמובן שהלב וההיגיון סירבו להאמין", אומר שרון, "אבל הבנתי שהדפיקה בדלת כנראה תגיע. והיא אכן הגיעה ביום ה־11, ואז ביום ה־13 הגיעה גם הדפיקה בדלת לגבי יהל, וביום ה־16 בערך, אחרי שנאמר לנו שנויה חטופה, אמרו לנו שגם הגופה שלה זוהתה".
ואלי לא.
"אני הייתי משוכנע שזו שאלה של זמן עד שימצאו גם את הגופה שלו בשורה. לאור המידע שהלך והתאחר, החלטנו לקיים את ההלוויות של ליאן, נויה ויהל. לראות שלושה ארונות מונחים לפנינו היה מטורף. זאת הייתה ההלוויה הכי קשה שהייתה לי בחיים. ליאן, נויה ויהל הן אזרחיות בריטיות. אבל ליאן עצמה הייתה מאוד מחוברת לתרבות הישראלית. היא הייתה מאוד ציונית. ישבנו עליהן שבעה, ואז במהלך השבעה הגיע איש שייטת ואמר שהוא היה בבית של אלי".
הוא סיפר מה הוא ראה?
"כן, הוא אמר שהוא ראה את ליאן, נויה ויהל, ושאלי לא היה בתוך הבית וגם לא מחוץ לבית. זה כבר נתן סוג של תקווה, וכעבור יומיים התברר לנו שרופא השיניים שמזהה את הגופות על פי צילומי שיניים בשורה, הוא חבר טוב של יוסי עוד מילדות והוא ידע שלמשפחה יש בעיה גנטית בשיניים שאפשר לזהות את הגופה בצורה הרבה יותר קלה, וגם הוא אמר, שעל פי צילומי השיניים, אלי לא שם. ואז אני הודעתי לצבא שככל הנראה אלי חטוף וכך הסיכויים שאלי חטוף גדלו, עד שהגיע אות חיים ראשון מאלי, מתוך השבי, ואנחנו מבינים ששניים חטופים לנו".
בשלב הזה כבר הייתם בטוחים שיוסי נחטף לעזה?
"ידענו שהוא חטוף אבל לא ידענו אם הוא חי או לא. הבנו את זה לראשונה רק כאשר אופיר חזר. הוא היה התקווה הגדולה שלנו, כי אופיר ועמית היו איתו וסיפרו עליו. הם סיפרו כמה הוא הגן עליהם ואיך הוא ויתר על חצי הפיתה שלו, כדי לחלק אותה בין עמית לאופיר, שהם לא יהיו רעבים. היינו בטוחים שנקבל אותו בחזרה, שזאת רק שאלה של זמן. שהוא יחזור, אומנם רזה מאוד, אבל בחיים. ויותר מכל, חשבנו על זה שיש לו משפחה לחזור אליה".
ולאלי לא.
"אלי לעולם לא יוכל לחגוג את יום המשפחה. אני רואה את התמונה הזאת לנגד עיניי, שאלי יחזור והוא ילך לחבק את ליאן ולא ימצא אותה, ואז ילך לנויה לחבק אותה ולא ימצא אותה, ואז ליהל, וגם אותה הוא לא ימצא ויבין שאין לו משפחה, ושהוא איבד גם את אחיו, יוסי, ששרד כמעט 100 ימים בשבי. אמרתי לביבי שאני מחפש מתנדב שיבשר לו את המציאות החדשה שלו, שהוא איבד בה הכל, כי אני לא מסוגל לבשר לו בשורה כזאת".
באמצע ינואר האחרון, סמוך לציון 100 הימים בשבי, פרסם חמאס שני סרטונים של החטופים איתי סבירסקי, נועה ארגמני ויוסי שרעבי. "באותו יום ראשון (שבו צוינו 100 הימים - מ"ב) חמאס פרסם את הסרטון הראשון שבו נועה, איתי ויוסי מדברים. בסרטון חמאס רשם: ‘מחר נודיע לכם מה עלה בגורלם של החטופים'. בדיוק יצאתי מהאולפן של ערוץ 13, התקשרתי לנציגי הצבא ואמרתי להם ‘בבקשה תגיעו לאמא שלי, לבשר לה ולאחיות שלי שזה נגמר'. הם לא התווכחו".
אבל לכאורה זה עוד לא נגמר בשלב הזה.
"הם ידעו שזה נגמר. הם באמת הגיעו לספר לאמא שלי, לאחיות שלי ולנירה אשתו, שיוסי ככל הנראה כבר לא בחיים, זה היה 22:00 בלילה של ראשון, אני לא אשכח את זה, וביום שני חמאס פרסם את הסרטון השני. כמובן שמנענו מיובל, אופיר ואורן להסתכל עליו".
בעקבות הידיעה על מותם של יוסי שרעבי ואיתי סבירסקי ז"ל, צה"ל ערך תחקיר. פרטי התחקיר המלאים הוצגו למשפחה, והמסקנה הייתה שיוסי נהרג ככל הנראה כתוצאה מקריסת מבנה, שהיה סמוך למבנה שהותקף על ידי צה״ל, אך לא ניתן לשלול כי נרצח על ידי חמאס. "טענת צה"ל היא שהוא לא ידע שיש שם חטופים ואני נוטה להאמין. הרי על פי כללי האתיקה של הצבא, אם הם היו יודעים, תקיפה כזאת לא הייתה קורית", אומר שרון. "אחרי זה החלטנו לשבת שבעה, אבל אין לי זמן להיות באבל, אני ממשיך את המסע הזה עד להשבתו של אלי ועד שנוכל להביא את יוסי לקבורה בישראל. אני לא הורדתי רגל מהגז".
חמשת האחים לבית משפחת שרעבי גדלו בכביש הטייסים בדרום תל אביב. אסנת, אלי, יוסי, שרון והילה. כשאלי היה בן 17 הוא החליט, במסגרת תנועת עליית הנוער, לעבור לבארי. שרון: "הוא החליט שתל אביב סואנת לו מדי והוא רוצה חיים שקטים, ולכן עבר לחיות חיי קיבוץ. שמונה־תשע שנים לאחר מכן הצטרף אליו יוסי. בהתחלה הם נקראו ילדי חוץ, היום הם חברי קיבוץ. שניהם החליטו להקים את המשפחות שלהם בבארי. זה היה נכון להם, זה עשה להם הרבה טוב בחיים, גם כסביבה לגידול ילדים זאת הייתה סביבה אופטימלית".
זה גם צעד ציוני מאוד משמעותי.
"גדלנו על הציונות. עבורנו זה היה ברור שאם עוברים לגור במושב או בקיבוץ, זה כבר יהיה ממש בחזית. לראיה, גם אני גר באלפי מנשה. זה דומה, זאת חזית לאיו"ש. אני חושב שזה נכון. אני גם חושב שזה נכון מבחינת החיים הפרטיים שלהם, מבחינת גידול ילדים, ניהול החיים, רמת החיים".
אתה עדיין חושב שהם עשו את הצעד הכי נכון למרות התוצאה הנוכחית?
"אני לא נביא, אף אחד לא חזה את התוצאה המצערת הזאת, אבל זאת האידיאולוגיה שמלווה אותנו מינקותא, אכלוס כל חלקי הארץ. אם אנחנו לא נהיה בחזית ונגיד שמישהו אחר יעשה את זה, אז אנחנו חוטאים למטרה שלנו, כי בסופו של דבר זו האדמה שלנו ואנחנו קו ההגנה. קו ההגנה שאומר ‘אנחנו פה ולא נזוז מפה'. אני רואה בזה שליחות, אני חושב שעצם קיומנו פה הוא נס. וגם צריך להיות מציאותיים, מאז הקמת המדינה מדי פעם יש פוגרומים ביהודים, ואם זה המחיר שיש לשלם כדי להבטיח את הישארותה של המדינה הזו, אז התשובה היא כן, חד־משמעית. שום טרור לא יכניע אותנו. גם אחרי 7 באוקטובר אני אומר ששום טרור לא יכניע אותנו".
ובכל זאת, כשזה מתרחש בבית שלך, ההרגשה אחרת מן הסתם.
"בוודאי. ברמת המיקרו זה אסון נורא, חטפנו מהלומה מאוד קשה בתוך המשפחה, אובדן של ארבעה מבני המשפחה עד עכשיו, כאשר אלי הוא השריד האחרון החי, והוא חטוף שצריך להחזיר אותו. שילמנו מחיר אישי מאוד קשה. אבל לצד המחיר האישי, ברמת המאקרו אם אני מסתכל על ההיסטוריה של ארץ ישראל, החיים חזקים מהכל, ולכן הטרור לא יכניע אותנו וההיסטוריה גם תשפוט אותנו".
באיזה אופן היא תשפוט?
"ההיסטוריה היא זאת שתשפוט את מה שקרה לאחים שלי ואלפי אנשים נוספים ב־7 באוקטובר. היא תשפוט אותנו כאזרחים, והיא תשפוט את ממשלת ישראל, את מקבלי ההחלטות. בסופו של דבר, המגורים ביישובי העוטף, ביהודה ושומרון וביישובי הצפון טומנים בתוכם הקרבה וסיכון. כשהסיכון הזה מתממש וכאשר ישראלי נמצא בצרה ושביה, יש לאותם מקבלי החלטות מחויבות לעשות הכל כדי להשיב אותם הביתה. ההסכם הזה כבר הופר ב־7 באוקטובר, עם כל אזרחי מדינת ישראל. והיום אנחנו כבר 175 ימים אחרי ועדיין לא הצלחנו להביא את היקרים שלנו הביתה".
איך מתמודדים עם מספר כזה של ימים?
"אני סופר את הימים, והחטופים שלנו סופרים את השניות. אני קם עם זה כל בוקר, וכל לילה מתרסק מחדש. אני לא עוצם את העיניים, העיניים שלי נעצמות. לכן אני שואל עכשיו את אותה שאלה כלפי מנהיגי ישראל, האם גם אתם 175 ימים לא עוצמים את עיניכם עד שהחטופים ישובו הביתה? או שאתם מייצרים שיקולים פוליטיים אחרים שפוגמים בסיכויים האלה?".
אתה מדבר על כך שההיסטוריה תשפוט. נדמה לי שגם צריך לשאול איך זה ישפיע על העתיד שלנו.
"נכון מאוד. זה לא רק שלא הצלחנו להביא עוד 134 חטופים, שחלקם כבר לא בחיים, צריך לחשוב על הדור שעשוי ללבוש את מדי צה"ל בשנים הקרובות, עיניו נשואות למנהיגי ישראל לראות איך הם יתנהגו, מה הם עושים למען השבת החטופים, איך הם נלחמים והאם זה מדם לבם, מה הם מסוגלים להקריב. כל נער מסתכל על זה ואומר ‘רגע, רגע. כשאני אהיה חייל ואסכן את חיי למען ביטחון אזרחי ישראל, מי ידאג לי? האם עם שלם, לרבות מנהיגיו, יעמוד מאחוריי?'".
כלומר זה אינטרס ביטחוני.
"ודאי. זה לא רק עניין מוסרי. יש לזה השלכות משמעותיות".
נדמה כי מאז 7 באוקטובר החברה הישראלית כולה נחשפה לצורות כאב שלא ידענו שקיימות עד כה. התמודדנו בעבר עם שכול, התמודדנו אף עם חיילים נעדרים, אך המצב שבו אזרחים שנחטפו בידי ארגון טרור לא שוחררו בתוך זמן קצר, הציף כאב אכזר שלא ידענו כדוגמתו. "אני אומר לעצמי שיש לי 175 כישלונות, שזאת האחריות האישית שלי שהאחים שלי לא בבית, וזה שובר אותך. אבל בקימה בבוקר אתה מוכן למערכה, אתה אומר לעצמך שהיום זה קורה. לא יודע באמצעות מה, באמצעות הנושא האופרטיבי או הנושא הרוחני", אומר שרון ומבטא את הקו הדק, שמשותף למשפחות רבות, בין אשמה לא רציונלית וחוסר אונים לבין הרצון לקום מיד אחר כך ולהיאבק שוב.
ובאמת שרון לא עוצר לרגע. אנחנו נפגשים יום לאחר שהוא חזר ממשלחת לוושינגטון וניו יורק. בלונדון הוא היה חמש פעמים בחודשים האחרונים לאור ההקשר הבריטי למשפחה. מפגישתנו הוא נסע לתפילת "שמע" המונית בכותל, וכשאני שואלת אותו אם עוד יש בו כוח, הוא משיב "אני בשליחות".
העשייה עוזרת לך או שואבת אנרגיה?
"כשאני רואה את מתנדבי המטה, כשאני רואה את עם ישראל, האנרגיה שלי מתחדשת כל יום. אני הולך ברחוב ואנשים מחבקים אותי, מדברים על האחים שלי, אומרים לי כמה שזה כואב להם. יש אנשים שממש מזילים דמעה. אין יום שזה לא קורה לי ולא משנה איפה אני נמצא. לבד לא הייתי מסוגל להתמודד עם זה, אני היום עומד על הרגליים בזכות עם ישראל, לא בזכות שום דבר אחר".
ואיפה אתה נשבר?
"כשאני רואה את הדמעה של אמא שלי. זה קשה. היא קברה שתי נכדות, איבדה כלה, איבדה את הבן שלה. איך היא אמרה לי, ‘אבדה לי השמש'. אמרתי לה שאני פה כדי להצמיח לה קרניים חדשות. אמרתי לה שאנחנו נחזיר את יוסי ואת אלי. לשמחתי, אבא שלי כבר נפטר לפני שנתיים, הוא לא היה עומד בזה. מעציב אותי גם לראות את שלוש הבנות של יוסי, שהייתה בהן תקווה כל כך גדולה לראות את אבא שלהן, שחשבו שזה רק עניין של זמן, וזה לא קרה".
מה מפחיד אותך?
"אני באמת סומך על הקב"ה שאם לא הייתי יכול להתמודד עם הניסיון הזה כנראה הוא לא היה ניתן לי. יש אנשים שלא מתחברים לזה, אבל אני מאמין בזה. כן מפחיד אותי שעם ישראל לא יהיה מאוחד, כי זה מוביל לאסונות, בעיניי. מפחיד אותי שהצבא כבר לא יהיה צבא העם. אם יש משהו שמרגש אותי זה החיילים. הם משהו מיוחד, ההקרבה הבלתי מתפשרת שלהם כדי שאני ואת נישן בלילה".
אבל אתה לא ישן בלילה.
"אבל אני ואת זה עם ישראל. אני לא מדבר על ‘שרון שרעבי'. בעיניי, גם כשאלי יחזור, בע"ה, עם ישראל יצטרך לחבק אותו. לאור תהליך השיקום, זה יהיה רק תחילתו של מסע, לא סופו של מסע. עם ישראל יצטרך לחבק אותו, כי זה לא רק אסון פרטי, זה גם אסון לאומי. אני פה ככלי שרת בעם ישראל, שתפקידו לעשות הכל על מנת להשיב את החטופים הביתה. אני חושב שהייתי ככלי שרת גם אם אחיי שלי לא היו בסיפור הזה. אי אפשר באמת לחזור לסדר היום, ובאמת השיח הציבורי לא פוסק בענייני חטופים".
"אני גם לא חושב רק על האחים שלי", ממשיך שרון, "אני לא חושב רק על החטופים, אני חושב על חיילי צה"ל, אני חושב על אנשי זק"א. אני חושב לאיזה מראות זוועתיים הם נחשפו ומי יחזיר להם תיקון לנפש. אני לפעמים רואה ויכוחים על חוק הגיוס, חוק הרבנים ויוקר המחיה, ואני שואל: האם לא למדנו? למרות שאני באמת מאמין שהקול השפוי והמאחד הוא זה שינצח. אין לי ספק. הרי הקול השפוי והמאחד דואג לעתיד של המדינה. ואני מקווה שכשאנשים ילכו בסופו של דבר לבחור את המנהיגים הבאים שלהם, הם ישאלו איזה מנהיג ראוי, לא לשרת את האג'נדה שלי, אלא איזה מנהיג יכול לקחת את כל הסקטורים בעם הזה ולגרום להם להיות ביחד".
שרון ואני נפגשים בתענית אסתר. רבות ורבים בציבור החליטו לצום השנה למען החטופות, אך השיח אל מול החגיגות האפשריות בפורים מעורר סערה גדולה. "אני חושב שבשנה כל כך קשה, מדינת ישראל צריכה כן לגלות רגישות כלפי משפחות החטופים, אי אפשר באמת לחגוג. אני לא מצפה שאנשים לא יתחתנו או לא יחיו את חייהם, החיים חייבים להימשך, אבל כשמדובר בנושאים לאומיים, צריך לחשוב אחרת. כי הלאום אחראי על אזרחיו, והאזרחים שלו שבויים. לכן אני קורא גם למנהיגי ישראל, לכל 120 חברי הכנסת, תגלו רגישות".
עוד מתאר שרון את הטלטלה הרגשית הגדולה שעברה המשפחה ומבקש לשמור עליה מפני רכבת ההרים הרגשית אל מול הדיווחים השונים על העסקאות. "את הכסף סופרים במדרגות", הוא אומר. "עד שהם לא בבית זה לא מעניין אותי. יכולים לספר לי שראש ה־CIA נמצא שם, שביידן הגיע לפה, שבלינקן אמר, שרישי סונאק, מבחינתי הכל זה תפאורה. עד שהחטופים לא בבית פיזית, אנחנו לא מתרגשים משמועות כאלה או אחרות על עסקאות, ואני אומר ‘פיזית', כי נפשית הם לא יהיו לעולם לדעתי".
ספר לי קצת על יוסי ועל אלי.
"הלב והחוכמה. יוסי הלב ואלי החוכמה. הם שני יהלומים. אני תמיד אומר שאני עם כיפה על הראש וכל יום קורא את התורה, אבל הם קיימו את התורה. באמת איזו דרך ארץ, איזו נתינה, איזו דאגה".
איזה אח יוסי היה?
"אח שאם הוא היה רואה אותך עצוב הוא היה עושה אותך שמח, אם הוא היה רואה אותך מוטרד, הוא היה פותר לך את הבעיה. הוא היה נותן לך הכל, מוותר מעצמו. הוא גם היה איש משפחה למופת, הוא התגלמות הטוב, באמת. אין פעם שהוא לא מגיש עזרה. ואני אומר את זה אחרי שפגשתי אלפי אנשים שמכירים אותו, אם זה מהצבא, מהלימודים, מהקיבוץ, מהחוגים. הוא אהב פעילויות אקסטרים, כמו גלישה, צניחה, באנג'י. בשבעה הגיעו בכל יום אלפי אנשים וזה היה מדהים. הגיעו אנשים מקצוות הארץ, גם כאלה שלא הכירו אותו, רק כדי להביע סולידריות, ולהגיד ‘אנחנו איתכם'. וזה עם ישראל. באיזה עוד עם תראי דבר כזה?".
ואלי?
"אלי אסטרטג של החיים. הוא תמיד חושב 30 צעדים קדימה ובסוף זה קורה. הוא מאוד פרקטי בחיים שלו, מאוד ענייני. כלומר אין בעיה שהוא לא יודע להתמודד איתה, ואין דבר כזה שאין גם פתרון. אם אני צריך להתייעץ לגבי הקריירה או לגבי מטרה מסוימת אחרת, אני יודע שיש את אלי. הוא בונה לי תוכנית אסטרטגית ויאללה לעבודה, אין זמן. מצד שני גם הוא איש משפחה, אבל הוא יכול לנתק את הרגש ולהגיד עכשיו אני פועל מהראש. זה אלי".
אתה מצליח לדמיין את הרגע שאלי חוזר ויוסי מובא לקבורה בארץ?
"בוודאי. כשיוסי נפל אמרתי ‘נכשלתי', וכשאלי יחזור אני אגיד ‘ניצחנו'. אמרתי שנכשלתי כי אני מרגיש שזאת אחריות אישית שלי שלא עשיתי מספיק, שאולי לא פעלתי בדרך נכונה או לא השפעתי מספיק על מקבלי ההחלטות כדי להביא אותו מהר יותר. וכשאלי יחזור אני אגיד שניצחנו, כי ניצחנו במאבק של כל עם ישראל להשיב אותו, זה לא רק המאבק שלי".
כשאלי יחזור, מה תגיד לו?
"סליחה".
מבטו של שרון מופנה מטה בשלב הזה, הוא צריך כמה רגעים כדי להמשיך. "אני יכול להגיד לך שמ־7 באוקטובר אני לא עוזב אותם", הוא אומר לבסוף. "אני גם חושב שכשאלי יחזור אני גם לא אעזוב אותו. הוא יצטרך משפחה. אני אפילו לא יכול לדמיין איך לומר לו שהאנשים הכי־הכי קרובים לחייו לא יהיו עוד. הרי באופן טבעי ילד צריך לקבור את ההורים, זה הטבע שלנו, לא כשאמא או אבא קוברים את הילדים שלהם או את הנכדים שלהם. אמרתי גם לביבי, גם לביידן וגם לרישי סונאק שאנחנו כבר איבדנו ארבעה מבני המשפחה, אנחנו לא מתכוונים להחזיר לכאן את הארון החמישי".
אני אשאל שאלה מתבקשת. אל מול הקושי, מי מחבק אותך?
"אני באמת זוכה לחיבוק מהרגע הראשון. חיבוק אמיתי של עם יקר. לצד האסונות של העם הזה, הדבר הכי טוב שיכול היה לקרות לי הוא להיות שייך לעם הזה, הוא באמת מיוחד. ודאי שבסוף המסע הזה אצטרך סיוע נפשי, אבל אין לי זמן להתעסק בזה כרגע. ארבעה מבני המשפחה שלנו כבר לא יהיו איתנו בשולחן שבת, זה מטלטל רגשית, ואולי תגידי שאי אפשר לנתק רגש, אבל אני בוחר כרגע לנתק, אין לי ברירה. לכן אני לא סתם אומר שעם ישראל מחזק אותי, אני חייב להגיד את זה. אני מרגיש שאני חייב לו המון".
ועם שלם מתפלל איתך היום.
"נכון. בעיניי לכל אחד יש את הדרך שלו להביע תפילה. אתה לא חייב להיות עם כיפה על הראש, או לקחת סידור ולהגיד את סדר התפילה. מבחינתי תפילה היא בקשה של ילד או ילדה, שאומרים לי ‘הלוואי שאח שלך יחזור'. זו התפילה הכי טהורה שיש. אני יכול ללמוד 24 שעות תורה, אבל ברגע שילד אומר דבר כזה, אתה מבין שזו התפילה".