הצוערים המיועדים של גולני לקורס קציני חי"ר, סיירו היום (שלישי) בכפר עזה ביום הראשון לקורס ההכנה שלהם. את הסיור הנחה סרן יובל בן ברוך, בוגר החטיבה ויוצא סיירת, שלחם תחת חטיבה גולני בחרבות הברזל כסמ״פ ביחס״ם גולני - וגר בקיבוץ. הוא סיפר את סיפורו יחד עם דן פרנקו, לוחם במסייעת 13. השניים לחמו יחד כחלק מהכוח הראשון שהגיעו באותו היום ליישוב.
האמנית שוויתרה על חלום השלום: "היום אין בי שום אמונה שאפשר לחיות בדו־קיום"
ביקרתי בקיבוץ נעוריי כפר עזה: שער הברזל נפתח וריח של מוות | טל לב רם
מטרת קורס ההכנה היא להכין באופן מיטבי, מנטלית ופיזית את המיועדים לקצונה לקורס קציני חי"ר בבה"ד 1, בו הם אמורים להשתתף בהמשך, אין ספק שיום כזה, ישאיר אותם ממוקדי מטרה.
"ברגע שאחותי התאומה התקשרה אלי ב-7 בבוקר, שמעתי קולות ירי מטורפים מהפלאפון והבנתי שזה משהו שמעולם לא היה. לאחר מכן התקשרו אלי עוד ועוד אנשים על מקרים של הרבה חברים ומשפחות שנרצחות והבנתי שמדובר במלחמה", משתף בן ברוך, שבהתחלה לא הבין את גודל האירוע.
"המונח 'להילחם על הבית' הוא קשה. אני לא מאחל לאף אחד להגיע למצב הזה. התחושה שהותקלתי מול עשרות מחבלים במקום שבו נולדתי. המשכתי לתת את כל מה שיש לי כדי להפסיק לשמוע שעוד ועוד חברים שלי ומשפחה שלי נרצחים בקיבוץ. זו תחושת שליחות, שקשה לתאר אותה במילים. לא התעסקתי בכלום חוץ מלהגיע כמה שיותר מהר לכפר עזה ולעזור בחיסול מחבלים וחילוץ המשפחות, וגם לעזרה ולשיקום הבסיסים שנפגעו באזור".
בן ברוך נולד בקיבוץ, ומכיר כל חלק של אדמה בעוטף. כבר למעלה מעשר שנים הוא רוכב בשטח של העוטף על אופניים, סוסים, טרקטורון ואופנוע: "השטח זה הבית שלי שם". הוא אומר שההיכרות המוקדמת שלו עם הסביבה הועילה לו מאוד בבחירת נתיב התקדמות של הכוח שלו ברגע שהגיעו לאיזור עם ההאמרים. "ידעתי מאיפה לנסוע כדי להגיע למקומות נסתרים ובמהירות. בנוסף, מתחילת הבוקר בשבת, קישרתי בין כוחות זיק וכוחות חיל אוויר, לכוחות הרגליים בשטח. שלחתי מפות תצלומי אוויר והסברתי איפה כל משפחה גרה כדי להנחות כוחות להגיע ולחלץ עוד משפחות מהטווח".
הדבר העיקרי שסייע לו לצלוח את היום הזה, הוא המחשבה שהוא חייב להציל את המשפחה שלו משם. "המשכתי לעשות הכל במהירות שיא, כדי להגיע למצב שהמשפחה שלי תצא בחיים מהקיבוץ. עבדתי הכי מהר כדי להגיע ולעזור בחילוץ משפחות, בחיסול מחבלים ובפינוי פצועים".
פרנקו, לוחם במסייעת, נלחם כתף אל כתף עם סרן בן ברוך על הבית שלו. כשהם הגיעו לקיבוץ, הם ירו במחבלים שבאותו זמן עוד ניסו להמשיך לחטוף אזרחים. בסיור השתתף גם אוריה סבג, ששחזר את סיפור הקרב של מוטי שמיר ז"ל, שהיה מפקד ההכנה לקורס הקצינים. אשתו של מוטי, רויטל שמיר, נכחה גם היא בסיור.
הוא מספר שהאירוע הכי מורכב שחווה באותו היום היה הקרב שהתרחש מחוץ ובתוך הבית של יובל: "מצאתי את עצמי מוקף במחבלים עם שני פצועים. בזכות הלוחמים של המחלקה והעזרה של הזיק שסייעו מלמעלה, הצלחנו להתגבר על זה ולחסל את אותם המחבלים שכיתרו אותנו ולהמשיך לטהר את הקיבוץ".
הוא משתף שיש לו כמה לקחים. אחד מהם - הוא שאסור לזלזל באויב. "אף פעם לא זלזלנו לפני" הוא אומר ומוסיף, "אני אומר בלב שלם שהיינו ערוכים ומתורגלים בגדוד ובחטיבה, אבל ההבנה של כמה זה חשוב התעצמה באותו היום".
פרנקו מספר למעריב שתוך כדי הלחימה, הוא הבין שהמצב מורכב ושיצטרך לקבל במסגרת התפקיד שלו החלטות לא פשוטות שישפיעו עליו ועל חייליו: "בסוף אני לא קצין, אני סמל מחלקה, וקיבלתי החלטות גורליות בעלות משקל כבד מאוד". הוא משתף שהייתה תחושת בלבול כבדה: "היו כמויות אדירות של מחבלים, גם במוצב שלי וגם בכפר עזה איפה שנלחמתי. השיחות בקשר היו מעורפלות, המצב הכללי היה מעורפל - נלחמנו בערפל מסלול ועשינו את ההכי טוב שלנו".
התחושה שהקרב הפך לקרב בלימה הגיע ביום למחרת ה-7.10, כשמצאו עצמם בנמר מחוץ למוצב נחל עוז, מנהלים קרב בלימה עם פטרולים יזומים על הגדר. פרנקו מתייסר" "איבדנו כל כך הרבה חברים ונפגעה אוכלוסייה אזרחית ובתכלס - לא עמדנו במשימה שלנו. עם זאת, אני חושב שעצם העובדה ששום חייל במחלקה שלי לא נפגע זה הישג. בנוסף, חיסלנו כמויות רבות של מחבלים".
מכפר עזה נחטפו 18 איש ונכון לעכשיו נותרו בעזה חמישה חטופים מהקיבוץ, ומדובר בחברים היקרים ליובל. "הדבר הראשון שנדרש לעשות, הוא קודם כל להחזיר את החטופים הביתה כמה שיותר מהר. במקביל, צריך לעבוד קשה, כדי להשמיד את כל ארגוני הטרור ברצועת עזה ובראש את ארגון החמאס. כדי להבטיח ביטחון אמיתי לי, למשפחה שלי ולקיבוץ שלי. אחרי שתי המשימות האלו, ובעזרת שיקום גדול של כל הבתים שנשרפו ונהרסו, יהיה אפשר לחזור".
שאלנו האם יחזור לגור בקיבוץ, והוא שיתף שזו שאלה שהרבה שואלים אותו והיא קשה מאוד למענה עבורו: "מצד אחד זה הקיבוץ שלי שגדלתי בו ואני אוהב אותו יותר מהכל. עד עכשיו הייתי חולם על לגדל את הילדים שלי שם ולהמשיך לחיות בשקט ושלווה בלי דאגות. אבל אחרי ה-7.10 אני לא מצליח לתת צ'אנס לגידול הילדים שלי, בידיעה שאסון כזה קרה שם. הביטחון שלנו נפגע קשה וייקח הרבה מאוד זמן לתקן את זה בחזרה. אני מקווה מאוד להצליח לחזור לקיבוץ בעתיד ושתחזור תחושת 'הגן עדן' שהייתה שם במשך כל השנים".
לשאלה מה יספר לנכדים מאותו היום, פרנקו משיב שהדבר הכי חשוב שיספר זה על החברים שנפלו: "אני מתחייב שאדאג להנציח אותם בכל צעד שאעשה בחיי". חשוב יהיה לו לספר גם "על האחדות בעם, שרואים אותה רק במדינת ישראל, על איך שכל אדם בעל יכולת ירד לעזור להילחם על המדינה".
כשיובל נשאל את אותה השאלה, השיב: "אספר לנכדים כמה אבי הינדי - גיסי, בעלה של אחותי, היה מצחיק וטוב. כמה הוא נלחם והיה גיבור גדול שקפץ ראשון עם כיתת הכוננות והגן על הקיבוץ בלי טיפה של פחד. אספר להם שלפני היום הזה הקיבוץ היה מלא בכיף שלווה ושקט. אספר להם שצריך כל הזמן להיות מוכנים לכל אירוע ולכל תרחיש שיכול להגיע - כדי שבחיים לא יפתיעו אותנו כמו שקרה באותו יום. אני אגיד להם שזאת הייתה פאשלה גדולה של הצבא, אבל באותה נשימה אגיד, שצריך להמשיך להתגייס ולשרת שירות משמעותי למען המדינה".