רונה קולמן הכירה את שני קופרווסר ז"ל עוד כשהייתה בכיתה ג'. עם השנים הקשר התפתח וקופרווסר הפכה עבורה סוג של אוזן קשבת, עד שנרצחה ב־7 באוקטובר במסיבת נובה ברעים. בימים אלה החלה לפעול קבוצת תמיכה, "שלום חבר", שיזמה קולמן ומיועדת לאנשים שאיבדו חברים במלחמת "חרבות ברזל" ובכלל.
כחצי שנה לאחר פרוץ המלחמה: מסתמנת מגמת ביקושים למופעי ילדים בפסח
"עשיתי הכל כדי שהמשפחה שלי תצא בחיים": הלוחם שלחם על הבית חזר לקיבוץ
"מכיתה ב' אני חברה של לוטם, אחותה של שני", מספרת קולמן, 18, תלמידת י"ב מחיפה. "לוטם ואני לומדות באותה כיתה ודרכה הכרתי את שני. הייתי מגיעה לפחות פעם בשבוע לבית משפחת קופרווסר ומשתפת את שני במה שעובר עליי. היא הייתה עבורי כמו אחות גדולה, הייתה מייעצת לי".
החברות הזו נקטעה באופן טרגי כאשר קופרווסר, 27, סטודנטית לתואר שני ומתרגלת במחלקה לכלכלה באוניברסיטת בן־גוריון, נרצחה בשבת השחורה. "שני בילתה במסיבת נובה", מספרת קולמן. "חמישה ימים הייתה נעדרת, ואז בזמן שהייתי בבית קיבלתי שיחת טלפון מהמחנכת שלי מבית הספר שידעה על הקשר הקרוב ביני ובין שני. המחנכת התקשרה וסיפרה לי שהנורא מכל קרה. היא אפילו לא הייתה צריכה להסביר במילים. כבר כשראיתי את השם שלה על צג הטלפון, הבנתי".
במהלך השבעה, מספרת קולמן, "הייתי הראשונה שמגיעה לבית שלהם והאחרונה שיוצאת. הקשר שלי עם לוטם, שלומדת איתי, התחזק עוד יותר. כל כמה דקות אנחנו שולחות אחת לשנייה הודעה. החיוך של שני כל כך חסר לי. היא תמיד אמרה לנו לחיות את היום, את הרגע. אני מרגישה שאיבדתי את החיות הזאת כשהיא לא פה".
הכאב הוביל את קולמן לפתוח לאחרונה קבוצת תמיכה המיועדת למי שאיבדו חברים במלחמת "חרבות ברזל", אבל לא רק. לקבוצה יכולים להצטרף גם אנשים שאיבדו חברים בנסיבות אחרות ועכשיו, כדבריה, בעקבות מה שקורה במדינה, הכל פתאום צף אצלם. "שיתפתי את לוטם ברצון לפתוח את הקבוצה על שם שני. לוטם התרגשה מזה", מספרת קולמן.
איך בכלל עלה הרעיון להקים קבוצה?
"זה כמובן צורך נפשי אישי שלי. האובדן של שני היה האובדן הראשון שחוויתי בחיים שלי. זה פגש אותי במקום ממש כואב, נכנסתי למשבר, וממש חיפשתי את המשמעות, את הסיבה לקום בבוקר. החברים הכי טובים של שני יצרו קבוצה ביניהם, ראיתי כמה הקבוצה הזו טובה וחזקה, ואז עלה לי הרעיון ליצור קבוצת תמיכה כזו לחברים של מי שנהרגו או נרצחו, כי ראיתי עד כמה יש בזה צורך. אני חברה בארגון LEAD - המסלול לפיתוח מנהיגות בבני נוער. במסגרת פרויקטים שאנחנו עושים בארגון החלטתי ליזום את הפרויקט הזה. הוא החזיר לי את תחושת המשמעות, החזיר אותי לתלם".
"נוצרה משפחה קטנה"
קולמן מתארת את ההלם שבו הייתה שרויה אחרי ששני נרצחה. "הרגשתי שחלק ממני פשוט הלך", היא אומרת. "היה לי קשה להתמודד ולהבין ששני לא תהיה פה יותר לתת עצה או לתמוך בי נפשית. הרגשתי שאין מישהו שמבין אותי. הייתי במקום הזה לבד עם אובדן מאוד ספציפי שלא ידעתי להגדיר אותו. חיפשתי מישהו שיזדהה איתי ויבין אותי, שארגיש שאני לא לבד בזה. למשפחות שכולות למשל יש תמיכה נפשית ויש יותר לגיטימציה באיזשהו מקום לאובדן שלהם. ואילו לחברים רגילים של אנשים שנרצחו או נהרגו אין את המסגרת הזאת. אין שום מקום שמאגד אותם, אין שום נגיעה באוכלוסייה הזאת".
מהי מהות הקבוצה?
"זו קבוצה שתתמוך אחד בשני, שתעזור אחד לשני, שיהיו הזדהות והבנה בין החברים בה. שחברי הקבוצה ירגישו שיש מי שמכיר גם בסוג של אובדן כזה. הקבוצה מיועדת לאנשים בגילי 30־18, ואנחנו נמצאים עכשיו בשלבים הראשונים של גיבושה. מלווה את הקבוצה בהתנדבות שרית כהן, מאמנת אישית העוסקת בהתמודדות עם משבר ואובדן. לחברי הקבוצה שהצטרפו כבר התקיימו שני מפגשים שכל אחד מהם הורכב משני חלקים: החלק הראשון היה איזושהי סדנה, למשל סדנת קדרות, והחלק השני היה מוקדש לעיבוד האובדן. אנשים דיברו על התחושות שלהם, איך הם מתמודדים עם המצב. חברי הקבוצה ממשיכים לדבר ביניהם גם מעבר למפגשים, נוצרה ממש משפחה קטנה".
בימים אלה מנסה קולמן להפיץ את דבר קיומה של הקבוצה במטרה לצרף חברים נוספים. "בזכות הקבוצה אני מרגישה פתאום הרבה יותר לגיטימציה לכאב ולאובדן שלי", היא אומרת. "אני בתהליך פנימי יותר עמוק עכשיו, מרגישה שכן מצליחה איכשהו להניע את הדברים שלי בחזרה".
למעוניינים להצטרף לקבוצה: [email protected]