"הדאגה שלנו לבני הזוג שלנו לחלוטין לא שונה מדאגה של הנשים הנשואות. אבל אצלנו יש גם אלמנט של בדידות. זה פתאום להיות לבד בדירה שכורה, עם חוסר הבנה של הסביבה שאומרת: 'אז אוקיי, תסתדרי'. כמו כן, אני בקשר עם המשפחה של בן זוגי, אבל זה לא המצב אצל כולן, וזה גם חלק מתחושת הבדידות", אומרת גאיה כהן, שהקימה ב־7 באוקטובר את הקהילה "חבר שלי לוחם" המיועדת לבנות זוג - בעיקר לאלה הלא נשואות - של לוחמים בסדיר, בקבע ובמילואים.
ביום שישי הבא, 12 באפריל, ייערך במרכז האקדמי רופין, בשיתוף מועצה אזורית עמק חפר ועיריית כפר יונה וביחד עם קהילת "חבר שלי לוחם", אירוע הוקרה ותמיכה עבור בנות ובני זוג של לוחמים בסדיר, בקבע ובמילואים.
"ב־7 באוקטובר עוד לא הבנתי את גודל האסון", מספרת כהן, 24, מתל אביב, שעובדת בשטראוס בתקשורת פנים ומיתוג מעסיק וסטודנטית לתואר שני בייעוץ ארגוני. זה שמונה שנים היא בת זוגו של יהונתן, סרן בקבע, חובל בחיל הים. "אני רגילה לשבועות ארוכים שבהם בן הזוג שלי בצבא, אני יודעת מה זה להתמודד עם הזמינות הנמוכה והדאגות, אבל אז עוד לא חשבתי שיכול להיות שהמצב יימשך חצי שנה, גם לא חודש", היא מספרת. "כשפתחתי את הקהילה הכוונה הייתה שנוכל לחזק אחת את השנייה בלילות ברגעים הקשים. הקמתי קבוצת וואטסאפ, לאט־לאט נשים הצטרפו. כמה ימים אחרי תחילת המלחמה הייתי כבר עם מאות נשים בקבוצה, והיום אנחנו כבר כ־5,000 נשים, מעל שמונה קבוצות וואטסאפ, קהילת פייסבוק ועמוד אינסטגרם".
אם להתייחס לנשים לא נשואות, אומרת כהן, "קודם כל אגיד שהרבה נשים לא נשואות לא קיבלו התייחסות לאורך המלחמה, אם זה עדכונים שוטפים מהצבא כדי לדעת מה קורה, איפה הם נמצאים, רגע להוריד את תחושות הדאגה הבלתי פוסקות. אחד מהדברים שיצרנו למשל בקהילה הוא סיוע נפשי. יש לנו מטפלות רגשיות, פסיכולוגיות, יועצות. גייסתי מתנדבות שמסייעות ונותנות טיפולים בחינם לחברות הקבוצה. עברנו כבר את ה־500 שעות טיפול. זה רק מדגיש עד כמה הבנות זקוקות לאוזן קשבת, ואפילו לדעת איך מתנהלים כשבני הזוג חוזרים הביתה".
התמודדות דומה שחוות גם נשים נשואות.
"נכון, אבל אני מאמינה שלנשים נשואות יש מימון מהמדינה, הדרכות. ואילו במקרה שלנו יכולה להיות בת זוג של לוחם שלא ניתנה לה שום הכוונה, סיוע, ייעוץ, או לא היה בכלל שיח איתה לשאול לשלומה, להבין מה המצב שלה כשהוא נמצא שם והיא כאן".
פעילות הקבוצה מתמקדת לא רק בסיוע נפשי, אלא בהרבה מעבר לכך. "בזכות אנשים טובים, עסקים ומוסדות כמו רופין, אנחנו מצליחות להרים אחת לשבועיים אירועים חינמיים עבור נשות הלוחמים, שהתחילו בהתחלה בזום, ואחר כך הפכו לאירועים של ממש", מספרת כהן. "היו לנו אירועים עם משפיעניות רשת, ביניהן אור שפיץ, דנית גרינברג, קורין גדעון, דנה זרמון. קראתי לזה 'מתנתקות לשעה', דהיינו לוקחות צעד אחורה מהחדשות, מהוואטסאפ, מהטלפון ומנסות להיות ביחד ולדבר על דברים אחרים, להכיר בנות חדשות, לשתף. הייתה לנו גם קבוצת ספורט עם תזונאית ומדריכות כושר שהעבירו אימונים בזום ללא עלות. המטרה היא גם לגרום לנשים להשקיע בעצמן בתקופה הזאת, לזכור שאנחנו צריכות גם לחיות".
כהן אף הקימה מיזם התנדבותי, "עושות טוב ביחד", שבו חברות הקהילה מקבלות ברכות של לוחמות ולוחמים וכתובות של משפחותיהם, ואז הן מגיעות לאותן משפחות עם מארזי מאפים שהן אופות או קונות בצירוף הברכה מהלוחם למשפחתו. "אנחנו מבשרות הטוב", אומרת כהן ומוסיפה שהיא בטוחה ש"העובדה שאנחנו התחברנו ועוברות את זה ביחד גורמת גם לבני הזוג שלנו להיות רגועים יותר, לדעת שיש לנו עם מי להיות".
"תלשו את העוגן שלי"
"הצטרפתי לקבוצה ממש בימים הראשונים של המלחמה, ראיתי את זה באינסטגרם של משפיענית וישר נכנסתי", מספרת עינת אנדרסון, 24, מעמק חפר, סטודנטית לעבודה סוציאלית ברופין ועובדת עם מתמודדי נפש. מזה שלוש שנים היא בת זוגו של ארי, חובש קרבי בהנדסה, שגויס למילואים עם פרוץ המלחמה וכרגע נמצא בהפוגה. לפני חודש הם התארסו.
"ארי הוא העוגן שלי ותלשו אותו ממני", היא מתארת. "כשהוא גויס חזרתי להיות אצל ההורים וחיפשתי מי שיבין אותי, שנעבור את זה ביחד. ארי היה במילואים ברצף כשלושה חודשים, גם בעזה".
עם מה היה לך הכי קשה להתמודד?
"קודם כל, תלשו את החבר הכי טוב שלי בעולם. הוא העוגן שלי בחיים, ופתאום אי אפשר לדבר, פתאום הוא נכנס לעזה. זה המון חוסר ודאות, לחץ, חרדה, ואין זכויות, אין כלום. במיזם שגאיה הקימה מצאתי חברות לחיים, שגם מוזמנות לחתונה שלי. זו איזושהי תחושת הזדהות, הרגשתי פתאום שאני לא לבד. יש גם פעילויות שונות, אז זה גם הסיח את דעתי. אגב, אני חושבת שגם הנשים הנשואות לא מקבלות מספיק תמיכה, ואנחנו בכלל לא מקבלות. אז מה אם אני לא נשואה, אבל כבר שנתיים אני גרה איתו, מנהלת בית משותף, גם לי קשה. פתאום אני צריכה לעשות הכל לבד, לנהל בית לבד".
“לא רק קבוצת תמיכה”
"חברה שלי שלחה לי את הקישור לקבוצה ב־7 באוקטובר. בהתחלה נכנסתי סתם כדי לראות, ואז לאט־לאט בנות פשוט החלו לשאול אחת את השנייה איפה בן הזוג, איך הכירו, עם אילו קשיים מתמודדים", מספרת מעיין גולן, 23, מירושלים, סטודנטית ליחסים בינלאומיים ומנהל עסקים. מזה שלוש שנים וחצי היא בת הזוג של עודד, שגויס למילואים בתחילת המלחמה, שוחרר בפברואר וגויס שוב לאחרונה ונמצא בגדוד של יוצאי נח"ל. השניים התארסו לא מזמן.
"אין שום מענה לבנות זוג של מילואימניקים לא נשואים, אין שום הכרה בזה. כל המדינה הייתה בהלם כשהחלה המלחמה, אבל לפחות כלפי נשים נשואות היו יותר התחשבות ואמפתיה", היא אומרת. "עבורי היציאה של עודד למילואים כה ארוכים הייתה זריקה למים. באופן אישי את לא יודעת איך להתמודד עם הסיטואציה, הרגשתי בהלם. הייתי רגילה שהוא הולך למילואים לא ליותר מיומיים.
"היה לי מאוד קשה, לא היה עם מי לדבר, לקחו להם הרי את הטלפונים. הקהילה היא סוג של קבוצת תמיכה, אבל לא רק. זה גם פעילויות שונות, ואפילו הייתה לנו פגישה של ייעוץ כלכלי, איך מתנהלים עכשיו מבחינה הזו. בקהילה הזו פתאום הכרתי בנות שמרגישות מה שאני מרגישה, חוות את אותן התחושות. זה מאוד עזר לי".