זוועות ה־7 באוקטובר חלחלו עמוק לתוך הנפש של מדינה שלמה, בין שאלה תושבי הדרום שחוו את האימה בשיא אכזריותה, בין שאלה הלוחמים שחוו וחווים בקרבות מראות קשים, ובין שמדובר באנשי זק”א, אנשי מחנה שורה וארגונים אחרים שטיפלו בפצועים, פינו וזיהו גופות וראו את המראות הקשים מכל.
כדי לתת מענה לאותם אנשים שעסקו בפינוי הגופות ובזיהוין ונתנו מענה ראשוני בזירת המוות ובכלל לאזרחים שחווים את המלחמה בצורה הכי עוצמתית, הוקמה עמותת “משיב הרוח”, מיזם התנדבותי למתנדבי וגיבורי 7 באוקטובר שנועד לתמוך באזרחים, בכוחות ההצלה והזיהוי ובעובדים שהגיעו למלא את תפקידם ונחשפו למראות הבלתי נתפסים, להעניק להם מקום לעבד את האירועים שחוו, לחזק את החוסן האישי ולייצר מרחב קבוצתי ייחודי.
מי שהגו את הרעיון הם קובי לנדאו, ישי קרניאל ואל”ם (במיל’) אייל קרביץ. “השתחררתי לפני כשנה וחצי מחיל הים, וממש ב־7 באוקטובר, כשנחשפתי לסיפורי הזוועות, עלה לי בראש נושא הטראומה והחוסן, שזה משהו שצריך לעסוק בו”, מספר קרביץ. “אני לא מגיע מרקע טיפולי, אין לי שום הכשרה בנושא, אבל יש לי הרבה מאוד חברים שעברו טראומה, ואני מכיר עמותות שמתמקדות בסיוע לחיילים בטראומה, וחשבתי שצריך לעשות משהו דומה לאוכלוסייה האזרחית. יש אוכלוסייה אזרחית שנחשפה למראות קשים ומזעזעים וללא הכוונה נכונה האנשים האלה יכולים לפתח פוסט־טראומה בעתיד, החיים שלהם יכולים להשתנות והם עלולים לסבול ממצוקות, חרדות וכו’”.
בתחילה חשבו היוזמים על טיול בן שלושה שבועות להודו עבור האנשים הזקוקים לסיוע בעיבוד החוויות, אבל בשל המלחמה החליטו לוותר על זה, ובחרו להתחיל את הפיילוט בישראל. “חברנו לורד עצמון משולם, המנהלת המקצועית שלנו, דניאל חרמון, מנהל הקבוצות, ושרית זוהר, מנהלת התוכנית, והתחלנו לבנות תוכנית מקצועית אחרי הרבה מאוד מחשבה כדי שהיא תהיה נכונה ומתאימה לצרכים ויצאנו לדרך עם רצון לעשות טוב ולעזור למי שצריך בהתנדבות מלאה", אומר קרביץ. "בהתחלה התקשרתי לכל הארגונים הרלוונטיים כמו 'איחוד הצלה', זק"א, החבר'ה ממחנה שורה ועוד, והצעתי להם תוכנית בת יומיים שנועדה לעזור להם".
איך הם הגיבו?
"זה ממש לא מובן מאליו ובהתחלה הופתעתי. הייתי בטוח שהחלק הקשה יהיה לגייס תרומות ולבנות תוכנית מקצועית, ואחר כך אנשים כבר יסתערו על זה, אבל מסתבר שלגרום לאנשים להצטרף לתוכנית היה הדבר הקשה. לקח זמן כי אנשים צריכים להבין שהם צריכים את הטיפול, הם צריכים לתת לזה את הזמן ואת הקשב, ואתה צריך גם לבנות שם כדי שאנשים ירצו להגיע".
"לפתוח את הטראומה"
למרות זאת, בחודשיים האחרונים כ־250 אנשים השתתפו בסדנאות. "הביקוש עצום עכשיו. אנשים מבינים את הצורך וכל מי שעבר את הסדנה נהיה שגריר של 'משיב הרוח' ומעיד על איך זה מסייע לו", אומר קרביץ. "עכשיו גם זק"א ביקשו מאיתנו לבנות להם תוכנית מקצועית שנתית כי הם הבינו שזה נושא ששנים רבות הם לא עסקו בו".
ספר על הפעילויות שלכם
“לפני שבועיים סגרנו הסכם עם ארגון הבריאות העולמי בהמלצת משרד הבריאות. אנחנו עובדים עם הקואליציה הישראלית לטראומה, שעכשיו אנחנו בונים תוכנית שנתית לאנשי החוסן שלהם. אחרי הרבה מאוד מחשבה והפקת לקחים בנינו תוכנית מרכזית דו־יומית במדבר יהודה במצוקי דרגות אל מול הנוף המדהים של ים המלח, שמטרת־העל שלה היא לייצר מרחב בטוח ופתוח לעיבוד החוויה ולשיתוף מתוך מסע אישי וקבוצתי שבסוף נותן מקום, תקווה ומשמעות להמשך. יש לנו גם פעילות חווייתית כמו סאונד הילינג, הרפיה בצלילים, משהו משחרר ומרגיע, אנחנו מקיימים פעילות ערב סביב המדורה, יש להם מקום לשבת ולדבר. התמקדנו בעיקר במתנדבים האזרחים כי הבנו שלאנשי הצבא יש מעטפות שתומכות בהם, אז לקחנו את האנשים שנופלים בין הכיסאות והבנו שאם לא נעזור לקהילות האלה אז אין מי שיעזור. כרגע אנחנו מסייעים למסייעים. במפגשים אנחנו עושים שיח דינמי ומייצרים קבוצה שחבריה תומכים זה בזה גם אחרי ש’משיב הרוח’ יוצא מהעניין. קח למשל את האנשים במחנה שורה שלא יצא להם לשבת במקום מבודד ומנותק עם מנחים מקצועיים ולפתוח את הטראומה שחוו. הם לא יכולים לדבר על זה עם המשפחות שלהם או בני ובנות הזוג, אלא רק עם עצמם, ואנחנו נותנים להם את המקום הזה ואת הכלים והמיומנויות להתמודד עם מה שהם חוו כדי לעשות צמיחה מתוך משבר עם תקווה ומשמעות להמשך. כל אחד מסיים את הסדנה עם תפילה ותקווה שהוא כותב לעצמו לעתיד. התכנון הוא להיפגש שוב אחרי חודשיים בסדנת המשך שבה אנחנו רואים איך הסדנה השפיעה עליהם. אנחנו עם יד על הדופק, ולאורך כל התקופה אנחנו בקשר איתם ויש להם קשר ישיר למנחים שלנו ולפסיכולוגים”.
“חרדת אלוהים”
גם מי שנעזרו בתוכניות של “משיב הרוח” מרעיפים שבחים על העזרה שקיבלו. “’משיב הרוח’ זה המקום שהצליח לגעת בנו בצורה הכי מדויקת והכי תמציתית שיש בעולם”, אומר עוז, מתנדב בזק”א. “הארגון הצליח לגעת בנו בצורה הכי טובה והכי נכונה שיכולה להיות לנו בתוך הסיטואציה והחוויות הנוראיות שאנחנו חווים”.
“תוך כדי רצף האירועים הקשים שהיו הגענו ל’משיב הרוח’ קבוצה של כמה חיילים שבאמת חוו מראות וזוועות שאי אפשר להגדיר”, אומר יומי, חייל מהרבנות הצבאית שעבד במחנה שורה. “לכל חיל יש את החשיבות, וכל חייל עושה עבודת קודש, אבל מה שאנחנו עשינו במלחמה הזו, בכל שנותיי ביחידת הזיהוי אף אחד לא ידע לתת לנו כזה תרחיש, וממוצאי ה־7 באוקטובר, כשנכנסנו למתקן וראינו את כמויות החללים, זו הייתה חרדת אלוהים שרק מי שהיה שם יכול להבין את זה. כשאתה מטפל בחלל אז אין אישה, אין ילדים ואין כלום. אתה מטפל רק בחלל עצמו באהבה וברגישות. אדם זר לא יכול להבין את זה. אחרי הטראומה שחווינו הגענו לסדנה במצוקי דרגות והייתה לכולנו חוויה כזו מרגשת ברמות שישבנו שם ואף אחד לא האמין שזה באמת יכול לעזור לנו. ישבנו יחד, דיברנו, פרקנו, בכינו וסיפרנו, ואנשי המקצוע ידעו לנווט את הדברים למקומות הנכונים. זו הייתה חוויה מדהימה. אני לא יכול להגיד לך שהצלחנו להתנתק כי תוך כדי הסדנה נהרגו עשרה חיילים בקרב ברצועת עזה והוזעקנו לעבוד, אבל בהחלט זה נתן לנו איזושהי אתנחתה, איזשהו פסק זמן ובאמת היה מדהים. כל הכבוד ל’משיב הרוח’, אני גאה להיות חלק מהמקום הזה”.
אייל, אתם מתכננים להמשיך עם הפעילות?
“לגמרי. כל עוד אנחנו רואים ומרגישים שאנשים צריכים אותנו – אנחנו שם. זה ארגון ללא מטרות רווח, מבוסס על פילנתרופיה ותורמים שעוזרים לנו. אנחנו יודעים לתת את הערך המוסף שלנו לאוכלוסיות הייעודיות בצורה מאוד יעילה וממוקדת”.
יש מסר שחשוב לך להעביר?
“יש אצלנו חרדים, דתיים לאומיים, אנשי קיבוצים, נשים, ואנחנו עכשיו משתפים פעולה גם עם בדואים מהדרום. אני חושב שבפעילות שלנו אנחנו מחברים את כולם ביחד מתוך תקווה שמתוך המשבר נצמח ונקבל הרבה מאוד כוח ומשמעות לעתיד”.
