"תחשבו על ילד שלא קיבל חיבוק חצי שנה": מיכאל לוי נאבק למען אחיו החטוף אור

29 אנשים נכנסו למיגונית המוות בעוטף, זו שבכניסה אליה עמד ענר שפירא ז"ל והדף את רימוני המחבלים, עד שנפל. בודדים נותרו בחיים. ארבעה נחטפו לעזה, בהם אור לוי. אשתו, עינב אלקיים לוי, נרצחה. בבית של סבא וסבתא נותר אלמוג, בנם בן השנתיים וחצי, שכבר שישה חודשים מחפש את הוריו. דודו, מיכאל לוי, עושה את הכל כדי להחזיר אליו את אביו. 

בבוקר 7 באוקטובר התעורר מיכאל לוי בביתו שבמרכז הארץ למשמע אזעקות. "לילה לפני, אשתי הילה ואני התחלנו לראות את הסדרה 'האחת'. חשבתי שהאזעקות בסדרה נכנסו לי לחלום", הוא אומר. "הערתי את הילה, היא אמרה שהיא גם שומעת את האזעקות. הדלקנו את הטלוויזיה, וכל המסך היה מלא בהתרעות כתומות, גם אצל ההורים שלי, שגרים בראשון לציון". 

ביתו של החטוף זועקת: "פדויי השבי מקבלים רק 1,350 שקל"

"גם לי קר עד שהוא יחזור": המחווה המרגשת של בת החטוף בעזה

"התקשרתי לאמא שלי, היא אמרה שהם בסדר אבל שאור ועינב נסעו למסיבה בדרום. לא ידעתי שהם הולכים למסיבה וגם באותו שלב לא קישרתי יותר מדי. הם אמרו לה שהם שמעו את האזעקות והם בדרך חזרה. אמרתי 'טוב, יעברו הטילים, ייגמר הסיפור, הם יחזרו הביתה', אבל אז התחילו להגיע ידיעות בחדשות וגם סרטונים, כמו זה של הטנדר בשדרות. בהתחלה הייתי בטוח שזה פייק ניוז, עד שראיתי את הניידת הישראלית עוברת מולו. ועדיין, אמרתי שזה נורא, אבל תכף ייגמר", סיפר. 

ואמא הייתה מודאגת? 
"היא התקשרה אליי בוכה בסביבות 8:00. אמרה שהיא מודאגת ושהיא לא יודעת מה קרה לאור, כי הוא לא עונה לה. זה היה קצת אחרי שהייתה לה שיחה איתו מתוך המיגונית. בשלב הזה לא חשבתי שקורה משהו, לכן כמעט כעסתי עליה. אמרתי לה 'אמא, די לחשוב שטויות, את סתם מדאיגה את עצמך. בטח הפילו את הקווים והם תכף יתקשרו ויגידו שהכל בסדר'".

מתי הבנת שמשהו לא בסדר? 
"בערך ב־10:15. דוד שלי התקשר ושאל אם שמעתי משהו מאור, אם הצלחנו לתפוס אותו ומתי הוא נראה בוואטסאפ לאחרונה. ידעתי שהוא לא נראה בוואטסאפ מאז 7:39. אבל רק כשניתקתי את השיחה, הבנתי שקרה משהו. לא ידעתי עוד מה, התחילו להגיע שמועות, התחילו סיפורים. הייתי מאוד מודאג".

מיכאל התחיל לפעול. הוא קיבל לידיו את רשימות הניצולים שהצליחו לברוח מהמסיבה. אור לא היה ביניהם. הוא צלצל שוב ושוב לבתי החולים, עד שאלה כבר זיהו את קולו, וניסה בכל דרך אפשרית לאתר מידע על אחיו ואשתו. "ב־8 באוקטובר פתחתי חמ"ל בבית. ניתחנו את כל הסרטונים, זיהיתי את מספרי הרכבים וככה הגעתי לאנשים שניצלו מהמיגונית. דיברנו איתם. כולם זכרו את אור ועינב, אף אחד לא ידע להגיד לנו מה קרה להם. אמרו לי שהם היו מאוד קרובים, דיברו ביניהם על זה שהם לא רוצים להדאיג את המשפחות. משיחות עם חברים אני יודע שבאותו שלב הם ניסו למצוא מישהו מאזור הדרום לברוח אליו". 

על פי העדויות, אור ועינב עמדו בחלק האחורי של המיגונית. אור אף צילם תמונה אחת מתוכה. אחרי ארבעה ימים ארוכים נודע למשפחה שעינב נרצחה, רק כעבור ארבעה ימים נוספים הם התבשרו על כך שאור נחטף: "ביום רביעי בלילה הודיעו להורים שלה שהיא נרצחה, וביום חמישי הייתה ההלוויה. אבל עד היום לא התאבלתי עליה באמת, הראש המשיך לעבוד. הייתי צריך לדאוג שההורים שלי יהיו בסדר, שכל מי שמסביבי יהיה בסדר. הייתי צריך למצוא את אור". 

ב־15 באוקטובר, שמונה ימים אחרי אותה שבת, התקשרה למיכאל קצינה שאז עוד לא הכיר. "היא אמרה שניסתה לתפוס את ההורים שלי, כדי לבוא ולספר לנו את 'ההודעה שחיכינו לה'. שאלתי אותה איזו הודעה, הרי יכולות להיות רק שתי הודעות. היא לא רצתה להגיד בטלפון, אבל התעקשתי. בסופו של דבר היא אמרה שהוא נחטף ושהם רוצים להגיע להורים שלי, לספר להם". 

על בסיס מה הם אמרו לך שהוא חטוף? 
"זה מה ששאלתי. הם אמרו שיש אינדיקציות מודיעיניות. עד היום אני לא באמת יודע מה היה שם. אנחנו יודעים שהוא בחיים, הוא לא היה פצוע כשנחטף. זה כל מה שהם מוכנים להגיד לי. לא באמת הייתי בטוח בהתחלה, אבל עכשיו אני משוכנע שאור היה ליד עינב. אני מכיר אותו, אין סיכוי שהוא היה עוזב אותה לשנייה. ביקשתי מהקצינה לחכות, אמרתי שאני רוצה לספר להם בעצמי. פחדתי שאם הם יראו קצינה במדים, אני אפילו לא צריך להמשיך את המשפט כנראה. ביקשתי ממנה שתבוא עם פרמדיקים, כי אבא שלי חולה לב, וטסתי אליהם. אחר כך הגיעה פמליה שלמה, עם עובדים סוציאליים ופרמדיקים".

להיות משפחה של חטוף

כשאור ועינב נסעו למסיבה, הם השאירו את אלמוג אצל הוריה של עינב. מאז שתי המשפחות מבקשות לפצות על היעדר הוריו. "הוא מתגעגע", אומר מיכאל. "אחרי שהוא חזר לגן, הגננת דיברה עם אחד הילדים על אבא שלו, ואלמוג פרץ בבכי. היינו חייבים להגיד לו משהו". 

מה אומרים? 
"התייעצנו עם הפסיכולוגים הכי בכירים שהצלחנו לאתר, והם אמרו לנו שאנחנו נצטרך לתווך לו בצורה מותאמת, עד כמה שזה נורא. להגיד לו שאמא נסעה והיא לא תחזור ושאת אבא אנחנו מחפשים, ואנשים טובים עוזרים לנו למצוא אותו. כמה מזה הוא יכול להבין? זאת שאלה טובה. אני יודע שהוא מתגעגע ומדי פעם הוא קורא להם, אבל הוא גם מתחיל לשכוח. בגיל הזה חצי שנה היא נצח. זה החשש הכי גדול שלי, שהוא לא יזכור אותם, שכשאור יחזור, הוא לא יידע מי הוא". 

למיכאל שלוש בנות: ילדה בת 10 ותאומות בנות 7. בזמן השיחה שלנו הן בבית, אחת מהן ניגשת אלינו ומראה לנו ציור שציירה לאור. הסיפור כולו מתואר על הדף שהיא מציגה לנו: משפחה שקרועה מכאב ומחכה לשובו של האהוב שלה: "כל היום השיח בבית הוא סביב זה. הן מציירות את אור, הן מדברות עליו, מבחינתן הוא חלק מהמשפחה, כאילו הוא גר פה. יום אחד הן סידרו את כל מה שקשור לאור - הפוסטרים, הדיסקיות, המדבקות - ועשו לו ריקוד. על החלק הזה אנשים בכלל לא מסתכלים". 

על ההתמודדות הרחבה יותר בתוך התאים המשפחתיים? 
"כן. אחת מהן הפסיקה לאכול, הן לא רוצות להיכנס לבית הספר. אלה דברים קטנים ולכאורה מינוריים, אבל פתאום נפלה עליהן ההבנה שגם להורים שלהן יכול לקרות משהו, כמו שקרה להורים של אלמוג". 

וזאת התמודדות יומיומית...
"כן, היומיום הוא מה שקשה. אנחנו עושים מה שאפשר ומנסים, אבל למשל הן יכולות לשאול אותי פתאום בדרך לבית ספר 'איך מצאו את עינב? איך היא נראתה, איך יודעים שהיא נרצחה?'. אלה שאלות ששום דבר לא מכין אותך להתמודד איתן. אני שומע את השיח ביניהן על מה יקרה אם אור לא יחזור, מה יהיה עם אלמוג, איך הוא ירגיש, איך הן יספרו לו, מה הן יגידו ומה לא. זו ההתעסקות כל היום, זה חלק מההתמודדות של משפחה של חטוף".

ואתה גם מאוד עסוק במאבק להשבתו
"נכון, בכל פעם שאני טס עם המשלחת למשל זו סאגה חדשה. יש לזה המון השלכות, אבל מצד שני הן מבינות ותומכות ואומרות לי לעשות את מה שאני צריך לעשות. הן אפילו עשו לי צמיד שכתוב עליו 'Whatever It Takes', אבל בסוף הן צריכות את אבא, ואבא לא קיים כל כך. אני מרגיש שלא משנה מה אני עושה, זה לא מספיק, בשום תחום, לא בתור אבא, ולא בתור אח של אור". 

זה משא כבד מאוד

"בשורה התחתונה, יש לי משימה והיא להחזיר אותו, אז כל עוד הוא לא חוזר, או כל עוד הם לא חוזרים, לא השלמתי את המשימה. זה לא פשוט, ורוב הזמן אני מנסה להיות עסוק ולא לחשוב, אבל זה נוחת עליי בטיסות, זה נוחת עליי פתאום כשאני במלון לבד, או לפני שאני הולך לישון, או כשאני סתם מסתובב ברחוב".

מה נופל עליך?
"אתה מעכל עוד חלק מהמציאות הבלתי אפשרית הזאת, גם את האבל על עינב, גם את מה שזה אומר 'אח חטוף'. התרחיש נשמע הזוי בכלל. העובדה שאני הולך באמצע מדינה זרה ורואה פתאום את התמונה של אחי על הקיר, או רואה אותו בטלוויזיה, או אותי בטלוויזיה, אלה דברים שבחיים לא הייתי חושב שיקרו. בחיים לא חשבתי שאני אשב ואדבר עם עיתונאים, בטח לא על החיים הפרטיים שלי. בחיים לא חשבתי שאפגוש את האפיפיור, או אפגוש נשיאים וראשי ממשלה. זה מרגיש שאני חי חיים של מישהו אחר". 

העיקר שהוא יגיע 

יום למחרת שיחתנו מיכאל יצא עם משלחת בפעם העשירית, הפעם לוושינגטון. המזוודה כבר חיכתה על יד הדלת כשהגענו. "מבחינתי זה כמו לחצוב בסלע, או להמשיך לדפוק על הקיר עד שהוא יישבר", הוא מסביר. "אני חייב תמיד לעשות משהו, גם כשאני נמצא פה אני לא באמת נמצא פה. גם אם אני יושב על הספה, הראש שלי עובד על מה הלאה, מה אני צריך לעשות, עם מי אני צריך לדבר". 

כשהיה עם משלחת ברומא, יצאה לדרך עסקת החטופים הראשונה: "הייתי עם הרבה מהמשפחות שהיו חלק מהעסקה הזאת. היה לי ברור שאור לא נמצא בה, דיברו על נשים וילדים, זה היה ברור לחלוטין". מתוך הכאב והצער נוצרה בין משפחות החטופים קרבה. במהלך החודשים הארוכים הללו התחבר מיכאל אל משה ליימברג, שבתו מיאה, אשתו גבריאלה, אחותה קלרה מרמן ואחיה פרננדו מרמן נחטפו מניר יצחק יחד עם בן זוגה של קלרה, לואיס הר. "משה הוא כמו האח הגדול שמעולם לא היה לי", אומר מיכאל. "איש מדהים".  

משפחת ליימברג־מרמן הצליחה להתאחד כולה בסופו של דבר. קלרה, גבריאלה ומיאה שוחררו במסגרת עסקת החטופים, ופרננדו ולואיס חולצו במסגרת מבצע צבאי: "הקצינה שלנו שאלה אותנו למי מהמשפחות אנחנו קרובים, כדי שיוכלו להודיע לנו אם משהו קורה. בלילה של המבצע היא התקשרה אליי בארבע לפנות בוקר ואמרה שלואיס ופרננדו חולצו". 

שמחת עד הגג?
"ברור, כמו כולם אני מניח. גם כשמיאה יצאה עם הכלבה בלה, זה היה רגע של אופוריה. אני יודע כמה משה חיפש את הכלבה. חיפשו אותה בכל אזור העוטף, היה מבצע שלם כדי למצוא אותה, ובאיזשהו שלב כולם איבדו תקווה". 

יש גם תסכול לצד האופוריה?  
"זו שמחה לא מלאה. שמחתי כמעט כאילו אור השתחרר, אבל מצד שני כל עוד אור שם, כל עוד כולם שם, אי אפשר באמת לשמוח עד הסוף. כמובן שהייתי מאושר בשבילם. לפגוש אותם אחר כך היה מדהים, הרי כל אחד כזה הוא עולם ומלואו. אין שום קנאה, אני לא שואל למה הם ולא אנחנו. מבחינתי זה לא על חשבוננו, זה גם וגם. הם כמו המשפחה שלי".

ובכל זאת השחרור שלהם עורר ציפייה או תקווה? 
"אני לא נותן לעצמי לקוות, עד שמשהו באמת קורה. אני אפילו לא מתעסק במשא ומתן, כי כל הזמן יש משא ומתן, וכל הזמן זה אולי היום ואולי מחר או מחרתיים. הפסקתי להקשיב. גם אם פתאום יש איזושהי תקווה, אתה עדיין יודע שהכל גם ככה תלוי באיזה פסיכופת שקם שם על הצד הלא נכון בבוקר".

מה הדבר שהכי מפחיד אותך?
"ברור שהדבר שהכי מפחיד אותי הוא שלא נצליח להחזיר את אור. אבל מבחינתי זאת לא אופציה בכלל, זה לא קיים בלקסיקון. אני צריך להרגיש שעשיתי הכל, שהפכתי כל אבן, שדיברתי עם כל מי שאני יכול לדבר, שהצקתי לכל מי שאני יכול להציק, שהשארתי את הסיפור הזה כמה שיותר בתודעה. אני צריך להיות מסוגל להסתכל במראה ולהגיד לעצמי שעשיתי הכל כדי להחזיר אותו, ואני עושה את זה באמונה שאני באמת יכול לשנות". 

ואתה משנה? 
"אני יודע שזה נשמע קצת מופרך, אבל כשאני מדבר עם כל מיני אנשים שיכולים להשפיע, אז דברים קורים, גם אם הם קטנים. זה לא אומר שהוא יחזור בזכות זה, וזה לא אומר שהוא יחזור בזכותי, אבל אם תרמתי משהו לכך שמישהו יחזור, באיזושהי צורה, או לתזוזה של משהו, אני מרגיש טוב שעשיתי את כל מה שעשיתי".

וכהיאחזות נוספת בתקווה, את המזוודה שתיסע איתו לוושינגטון הוא רוצה להפוך לתיק בית החולים, לרגע שאור יחזור: "אשתי אמרה שכמו שמכינים תיק לפני לידה, נכין תיק שיהיה לי לרגע שהוא יחזור, כדי שאקח כשאלך לישון בבית החולים ביחד איתו. אני כל הזמן חושב על החזרה שלו, חושב איך הוא יגיב, איך אני אגיב, איך הוא ייראה". 

מה הדבר הראשון שתרצה להגיד לו? 
"אני לא חושב שאני אוכל להגיד לו משהו, אני חושב שפשוט תהיה התרגשות כזאת שאני אפילו לא אצליח להוציא מילה. העיקר שהוא יגיע, זה הכי חשוב".

אל תשכחו אותם 

אור ועינב הכירו לפני כ־15 שנים, אבל בעוד כל מי שהיה בסביבתם מיד הבחין כי נועדו זה לזה, לשניים לקח זמן להכיר בכך בעצמם. "הם היו חלק מאותה קבוצת חברים והיו חברים טובים מאוד הרבה שנים", מתאר מיכאל, "רק אחרי שבע או שמונה שנים, כשלכולם כבר היה ברור שהם צריכים להיות יחד, הוא בא ואמר לנו 'טוב, אנחנו יוצאים'. מאותו רגע הם היו כל הזמן יחד. הם אהבו לטייל, אהבו פסטיבלים, סטייל 'נובה', נסעו בעולם".

ספר לי על אור. איזה אח הוא?
"הוא מהגאונים המעצבנים האלה שהכל הולך להם בקלות, ואותי בתור אח גדול זה היה מחרפן. כמו כל הגאונים, הוא לימד את עצמו פיתוח והוא עובד כמהנדס תוכנה בחברת סטארט־אפ מאוד מצליחה. תמיד הייתי מגן עליו. אם היינו הולכים לשחק כדורסל עם בני גילי או עם מבוגרים יותר, היה לי חשוב לנצח וגם היה לי חשוב להגן על אור. לא אשכח שפעם שיחקנו כדורסל ומישהו הכניס לו מרפק, כמעט הרבצתי לו". 

כלומר מאז ומתמיד אתה מגן עליו?
"כן. יש לנו הרבה תחביבים משותפים: כדורסל למשל. שנינו אוהבים מכוניות, שנינו אוהדים של מכבי ראשון, והיינו הולכים למשחקים יחד. אור תמיד שמח, מחייך, מוקף חברים. אני תמיד אומר שאור ועינב היו החלום הישראלי החדש". 

החלום והסיוט. 
"כן, החלום הזה התנפץ. הם היו זוג צעיר, מאושר, עם ילד מדהים. זוג מצליח שכל החיים היו לפניהם ובשנייה אחת הכל נגמר. יום אחד התעסקתי באחת הבירוקרטיות והייתי צריך למלא פרטים על אור, בהם גם על בת הזוג. שאלתי את הקצינה מה לכתוב, והיא אמרה לי שבתיק כתוב 'אלמן'. עכשיו, זה לא שלא ידעתי, אבל פתאום הכתה בי ההבנה שאור הוא גבר בן 33, אלמן עם ילד. בכל סיטואציה, גם בלי כל מה שקורה כרגע, זה סיפור נוראי בפני עצמו. תוסיפי לזה את מה שהוא צריך לעבור. הוא בעצם לא התחיל אפילו את ההתמודדות, אף אחד מאיתנו עוד לא באמת התחיל את ההתמודדות".

תיארת לעצמך שנהיה במצב הזה אחרי חצי שנה? 
"ביום השני אמרתי לעצמי 'קח אוויר, מי יודע כמה זמן זה ייקח, תתכונן למרתון'. אני כזה, תמיד מתכונן, אז הכנתי את עצמי מראש, אבל לא חשבתי לרגע שאני אהיה פה חצי שנה אחרי".  אנחנו נפגשים בימים שבהם הרחוב הישראלי סוער סביב סוגיית החטופים, סוגיית הבחירות, המחאות משתלבות אלה באלה בחלק מהמקרים. "מבחינתי, ואני כל הזמן חוזר על זה, אין שום קשר לפוליטיקה. אנחנו לא היינו אנשים פוליטיים לפני, ואני בטח לא נהייתי בן אדם פוליטי עכשיו. זו לא פוליטיקה, זה אחי הקטן. נכון שהוא תמונה שכולם מכירים והוא שם שכולם מכירים, אבל הוא אחי הקטן". 

מהי דרך המאבק הנכונה מבחינתך? 
"אני לא יודע, אף אחד לא יודע מה הדרך הנכונה. אני פשוט מנסה לשמור את הסיפור שלו בתודעה בכל צורה. אם זה בתקשורת, אם זה לדבר עם בכירים בעולם, גם כשזה קשה לי. אני יודע שיש משפחות שחושבות שאנחנו צריכים להיאבק באופן יותר אגרסיבי או פחות אגרסיבי, זו לא הגישה שלי. זכותו של כל אחד לעשות מה שהוא רוצה. אני מדבר עם הרבה מאוד משפחות ולכולן יש את אותה מטרה: להחזיר אותם. אבל פה ושם יש אנשים שתופסים עליהן טרמפ ומנצלים את טוב לבן, או את המצב השברירי שלהן, בשביל אג'נדות מסוימות, וזה קורה גם מצד ימין וגם מצד שמאל וגם מהתקשורת".

זה מעצבן אותך? 
"כן, כי לוקחים את זה לפוליטיקה, אבל זאת לא פוליטיקה, אלו החיים שלנו, החיים של המשפחות שכולן רוצות את האהובים שלהן בחזרה, ואני מאמין שגם הממשלה וגם הקבינט וגם ראש הממשלה רוצים אותם בחזרה".

לא רק הרחוב הישראלי סוער, גם חזיתות אחרות. אתה חושש שאם החזית הצפונית תסלים ישכחו את החטופים? 
"תמיד יש חשש, אבל לא צריך ללכת רחוק, אני שומע שמדברים על החטופים באותה נשימה עם ההכנות לפסח והמחירים בסופר. זה צורם לשמוע את זה, צורם שהם נדחקו להיות עוד אייטם בחדשות. זה לא פשוט לנו. אני לא חושב שהם באמת יישכחו, כי אנחנו לא ניתן להם להישכח, אבל חלק מהאנשים לפחות לא רוצים להתעסק בזה, מבחינתם הם רוצים להמשיך בחיים".

אז אם היית מנצל את הבמה הזאת כדי לבקש מאיתנו לחשוב על דבר אחד, מה הוא יהיה? 
"תחשבו על ילד בן שנתיים וחצי שלא קיבל חיבוק מההורים שלו במשך חצי שנה. זה אמור להגיד לאנשים הכל, אי אפשר לעוות את הסיפור הזה, לקחת אותו למקומות פוליטיים או למקומות ציניים. זה סיפור אנושי שרק בשבילו שווה לעשות הכל, ובלי לדבר אפילו על עשרות הסיפורים האחרים של החטופים. כל אחד הוא עולם ומלואו. לכל אחד יש משפחה וחברים ואלפי אנשים שמקיפים אותו". 