נאמנות לעתיד: עמותה של שחקניות נשמה

כמעט שני עשורים פועלת עמותת "פותחים עתיד" של הסוכנות היהודית למען ילדים ובני משפחותיהם הנמצאים במצבי סיכון בפריפריה החברתית והגיאוגרפית של ישראל. לפני ה-7 באוקטובר המדינה הגדירה קרוב ל־400 אלף ילדים במצבי סיכון. היום הנתונים גבוהים הרבה יותר. את היקף השפעות 7 באוקטובר על אוכלוסיית ישראל, ובוודאי אוכלוסיית הילדים, עדיין אי אפשר למדוד במדויק. 

"אין עדיין נתונים מדויקים על סדר הגודל כיום", אומרת רותי שינפלד, מנכ"לית העמותה. "אבל אנחנו מדברים על גורמי סיכון שהתרחבו. ההגדרה של ילד בסיכון היום היא הרבה יותר רחבה, אנחנו מדברים על התנהגויות רגרסיביות, וזה לא חייב להיות רק בפריפריה הגיאוגרפית של מדינת ישראל. אלא גם, למשל, ילדים שחיים במרכז ונחשפו לתכנים לא מותאמים בזמן המלחמה".

עמותת "פותחים עתיד", חברת בת של הסוכנות היהודית, הוקמה בשנת 2006 במסגרת היחידה לפעילות בישראל של הסוכנות. "לעמותה מספר שותפים אסטרטגיים - משרד החינוך והאגף לחינוך ילדים ונוער בסיכון בהובלתו של חיים מויאל. התוכנית הינה אחת מתוכניות הדגל של האגף.

"התפתחנו מאוד לאורך השנים ואנחנו עובדים כיום ב־49 רשויות מקומיות ברחבי ישראל", אומרת שינפלד ומקפידה לציין כי העבודה מתפרשת בכל המגזרים - היהודי החילוני, המסורתי והחרדי, הערבי, הדרוזי, הבדואי וכיו"ב. "זה חלק מהייחודיות שלנו, ואנחנו מאוד גאים בזה". בארגון מועסקים כ־300 נאמנות ונאמנים (95% נשים), כולם במשרה מלאה בתשלום. "כל נאמנה מלווה תקופה של שלוש שנים את הילד ומשפחתו, ויש באמתחתה 16 ילדים שבהם היא מטפלת. הילדים שלוקחים חלק בתוכניות מגיעים מכל מיני רקעים ומתמודדים עם קשיים שונים - בין אם חברתי ובין אם לימודי, אישי וכיו"ב".

מה נאמנה עושה בתהליך הליווי של הילד?
"תהליך הליווי קשור לצורך של הילד או הילדה והסיבות שבגינן הילדים נכנסו לתוכנית. לכל ילד מותאמת תוכנית עבודה אישית שמשתפת כמובן הן את ההורים, הן את הצוות החינוכי בבית הספר והן את המסגרות הבלתי פורמליות".

מאיזה צורך נולד המיזם? ומה מיוחד בו?
"זה נולד מתוך ההבנה שכל ילד צריך מבוגר אחד שמאמין בו. ודמות של מבוגר משמעותי שמלווה ילד בשנים הללו בחייו, זה גורם שינוי משמעותי. מדובר במבוגר משמעותי שרואה את הילד לא רק דרך פריזמה אחת. בלי לבטל כמובן את תפקידו של ההורה או המורה. התווית המיוחדת של הנאמנה נובעת מכך שהיא מצליחה לראות את הילד בעיניים הוליסטיות מנקודות מבט שונות ומגוונות. וזה הגיים צ'יינג'ר המשמעותי".

תפקיד הנאמנה, כך מסבירה שינפלד, הוא בעצם עיניים נוספות במקום שבו להורים או למורים אין אפשרות לראות מה קורה עם הילד. "אני תמיד אומרת שאני יכולה להיות האמא הכי טובה בעולם, הכי מעורבת ואכפתית ושואלת את הילד מה שלומו, ובקשר עם המורה, אבל אני לא שם עם הילד בבית הספר, אני לא רואה את הילד שלי בהפסקה. אני לא רואה איך הוא מתנהג בזמן שיעור, האם הוא מצביע או מתבייש. אותו הדבר הפוך. אני יכולה להיות המורה הכי מעורבת, אבל אני לא נמצאת בבית שלו, אני לא רואה אם יש לו סביבת לימודים ראויה. אני לא יודעת להגיד לעומק מה היחסים בתוך המשפחה".

"הנאמנה היא גורם מאוד משמעותי", אומרת שינפלד, "והיא כמובן לא מחליפה אף אחד, הכל בשיתוף פעולה עם ההורים והצוותים המקצועיים". התאמת הנאמנות למשפחות נעשית רק ברמת המקרו, דהיינו התאמה תרבותית ומגזרית. בחורפיש הנאמנות הן דרוזיות, ובבני ברק, למשל, חרדיות. "ועוד דבר, אנחנו משתדלים שהנאמנות יגורו ביישוב שבו גרות המשפחות שאותן הן מלוות".

ובהקשר המיקום נשאלת השאלה: מה קרה כשרבים במדינה הפכו מפונים עם פרוץ המלחמה? איך התמודדתם?
"כמובן שהמלחמה מצאה את כולנו במקום מורכב וקשה. אנחנו עובדים כבר שנים רבות עם שדרות, אופקים ומועצה אזורית שדות נגב, והיו לנו שם גם נאמנות וגם כמובן משפחות וילדים בלב הסערה. והדבר המרכזי שעשינו, וגם הדבר הראשון, זה לוודא שהעובדות שלנו והמשפחות שלהן והמשפחות שלנו בתוכנית בריאים ושלמים ובסדר. כמובן שמהר מאוד הבנו שזה לא סיפור רק של הדרום, אלא שזה סיפור של מדינה שלמה. מיד אחר כך יצרנו מערך תמיכה ועזרה קודם כל לנאמנות שלנו, כדי שיוכלו כמה שיותר מהר לחזור ולתפקד ולהעביר את זה הלאה. הסיפור הזה פגע בכל כיוון. לנו היה חשוב לתת להן את הכוחות ולחזק אותן כדי שישובו בין היתר למעגל הסיוע".

בעמותה כבר היו למודי ניסיון בעתות חירום, ותקופת הקורונה לימדה אותם להתאים את הפעילות למציאות המשתנה. "בנינו מודל עבודה מותאם. תוך כדי רגישות ותשומת לב גם לנאמנות, שחוו בעצם את אותה הסיטואציה. הן פונו בעצמן, הן איבדו בעצמן וחוו בעצמן בדיוק כמו המשפחות והילדים".

מי שהיו שם ממש על הקו, הן אסתר אסיה (46) משדרות, שעובדת זה 14 שנה כנאמנה בעמותת "פותחים עתיד", וענבר דוד (47) ממטה אשר בגליל המערבי, שמשמשת שבע שנים כנאמנה בעמותה. "המלחמה הזאת הפגישה אותנו עם אתגרים יותר קיצוניים שלא הכרנו", אומרת אסתר אסיה, שפונתה בעצמה משדרות לנתניה יחד עם בתה הקטנה. "המשכתי לתת את המענה לילדים שהשתלבו במסגרת הלימודית בנתניה וגם בתל אביב. מטרת־העל שלי ברגע שנפתחו המרכזים החלופיים הייתה להגיע לשם להיות לצד ילדי 'פותחים עתיד' ולתת להם קודם כל מקום לשיח חופשי להעלות חששות ותחושות שלאורך התקופה הם אגרו בתוכם".

והבחנת בכך שלא היה מקום לפרוק ולעבד את הסיטואציה?
"יש לי תלמידות שרק במפגשים האלה שיתפו בפעם הראשונה שנרצחו להם קרובי משפחה. ולא רק הילדים, אלא גם ההורים. ברגע שלהורה עצמו יש גם אוזן קשבת, הרבה פעמים הוא מוריד מעצמו עם עצם השיתוף הרבה לחץ נפשי. זה לא היה פשוט להישאר במלון כל כך הרבה זמן במרחב צפוף. חלק מהילדים מצאו את עצמם בתוך חוויה משפחתית לא פשוטה, משפחות שאיבדו את יקיריהן, הורים במילואים. מצאתי את עצמי יוצרת להם מקום מתוך מחשבה שגם כשהם יחזרו, יהיה שם מישהו עבורם - בין אם מהרווחה ובין אם חיבורים נוספים למיניהם, כדי לתת להם מענה".

רותי שינפלד, מנכ"לית העמותה, מסבירה: "יש לנו למשל משפחות בקריית שמונה שפונו לטבריה והנאמנות שליוו אותם לא פונו לשם. אבל הצוות המקומי של 'פותחים עתיד' בטבריה קלט את כולם שם. הם הגיעו וקיבלו אותם. וזה היה כמו אוויר לנשימה עבור הילדים והמשפחות. בנוסף לכך, הנאמנות שמלוות אותם מבית, הרגישו צורך להיפגש איתם, לראות אותם בעיניים, לשמוע מקרוב, לחבק. אז הן ביקשו לנדוד, ללכת ולבקר אותם. למי שביקשה אפשרנו. היום אנחנו קוראים לזה 'נאמנה נודדת'. הן מתניעות את הרכב ונוסעות. וזה כל כך עוצמתי".

אסיה מספרת שבעיקר חשוב היה לה לראות גם את היום שאחרי. "ברגע שהגעתי לנתניה, לא היה לי פשוט, אני לא ניידת. אבל נסעתי בתחבורה ציבורית ברחבי הארץ כדי לבקר את הילדים שאני מטפלת בהם. הבנתי שיש משפחות וילדים שמחכים רק לפגוש אותי, ובימים לא פשוטים זה נתן לי המון. אני רוצה לומר תודה לארגון שמאוד עטף ודאג לנו גם ברמה האישית, מעבר למה שנדרש בתקופה רגילה".

בימים אלה חזרה אסיה עם בתה לשדרות ולבית הספר שבו היא עבדה. וגם הקשיים של המשפחות שאיבדו הכל ועדיין לא חזרו למסלול השגרה לא פוסקים. "הייתה אמא אחת שנותרה לבד אחרי שהאב לא חזר במשך חמישה חודשים מהמילואים, וקרובי המשפחה נרצחו. היא עם שני ילדים, ועלה רעיון לשלוח את הבת הגדולה לסבתא בקריית גת. מיד עשינו שם חיבור עם נציגי העמותה באזור, חיבור שהעניק לילדה מעטפת שלמה. יש ל'פותחים עתיד' זרועות רבות של חיבורים בכל מקום בארץ, שיכולים לתת מעטפת לכל ילד שזקוק לכך".

ענבר דוד ממטה אשר בגליל המערבי מצאה את עצמה נוסעת מהצפון עד שדה בוקר ואילת ברכב ובחזרה, כדי לבקר את הילדים המפונים שהיא מלווה בשנים האחרונות: "עבדתי ביסודי ועברתי לחטיבת ביניים. בית הספר שלנו פונה פעמיים, והילדים מפוזרים בכל רחבי הארץ. מטבריה ועד אילת. בכל מקום יש לנו ילד אחר".

"הילדים מאזורים שלא פונו חווים משבר לא פשוט, אנחנו נמצאים במקום שבו שומעים הכל - מלחמה ולא מלחמה - ויש חוסר ודאות. ובקרב הילדים שפונו אני רואה שהמשבר יותר עוצמתי". דוד מספרת כי "פותחים עתיד" נמצאת במועצת מטה אשר זה 17 שנה: "יש לנו שיתוף פעולה מלא עם אגף החינוך, והם מסייעים לנו להקים כרגע בית ספר חדש באזור בטוח יותר".

באחד הימים ישבתי עם אחד הילדים בשדה בוקר בחצות והבטנו בכוכבים. דיברנו על כל מה שהוא מרגיש, על התחושות והחששות, אם הוא יחזור הביתה או לא. זה רגע לתת להם את המקום ולשמוע אותם ולראות מה אפשר לעשות". הליווי מתבצע גם אצל התלמידים המפונים בבתי הספר החדשים: "הבעיות הרי לא נעלמות, בין אם בעיות חברתיות או בעיות רגשיות. ואני שם, ואם צריך גם יוצרת קשר עם הצוות החינוכי במוסד החדש ומסבירה את המצב. לפעמים זה רק לארגן ציוד בית ספרי או ציוד שאין. זו תמיכה בכל המעגלים הפורמליים והבלתי פורמליים שיש".

"להרבה אנשים קשה להבין מה זה נאמנה", אומרת רותי שינפלד. "תמיד שאלו אותנו למה לא קראתם לזה 'חונכות'? למה המצאתם מילה? ואני חושבת שהיום המשמעות של המילה הזו היא כל כך גדולה. אמון, זה הדבר המרכזי שאבד כרגע". בני ביטון, ראש עיריית דימונה, משמש גם כיו"ר עמותת "פותחים עתיד" של הסוכנות היהודית, אמר: "את הקסם של 'פותחים עתיד' אני מכיר מתחילת דרכה בדימונה. כיו"ר העמותה אני חשוף ביתר שאת להשפעה ולתרומה שלה בפריסה ארצית רחבה כל כך. כל מקום עם ההתאמות הייחודיות שלו. אני גאה לעמוד בראש ארגון שמייצר ערך רב כל כך בשגרה ויודע להתאים את עצמו בצורה מדויקת למצבי חירום משתנים ולצרכים שונים בחברה הישראלית".

שינפלד מסכמת כי העובדה שמדובר בארגון יציב שקיים שנים רבות בפריסה ארצית עם אחיזה חזקה מאוד בכל הרשויות, היא זו שעוזרת להעניק את הסיוע הדרוש לכולם: "אנחנו חברת בת של הסוכנות היהודית שהתגייסה במלוא עוצמתה לתמיכה בעוטף ובאוכלוסיות במדינת ישראל. זה לא היה מובן מאליו לתת בתוך ארבעה ימים מענקים משמעותיים למשפחות רבות של 'פותחים עתיד', בזכות הקרן לנפגעי טרור של הסוכנות היהודית, וגם לעובדים שלנו, אחרי שכל כך הרבה משפחות עזבו את הבית בלי שום יכולת לכלכל את עצמן. המצב הנוכחי נגע ועדיין נוגע בכולנו. רק תארי לעצמך את עוצמת ההשפעה והפגיעה בקרב משפחות שהחוסן שלהן, מסיבות כאלה ואחרות, לא היה גבוה מלכתחילה". 

• הכתבה מתפרסמת בשיתוף עם הסוכנות היהודית