נערי ונערות בארי התכנסו הערב (שבת) בכיכר החטופים בתל אביב כדי לספר על תשעת חבריהם שנרצחו בשבעה באוקטובר, לשיר שירים לזכרם ולקרוא להחזרת החטופים.
במהלך הטקס, שמתקיים לפני העצרת השבועית בכיכר, משמיעים הנערות והנערים את קולם, מספרים על תשעת חבריהם מבארי שנרצחו בשבעה באוקטובר, מקדישים שירים לזכרם, שרים יחד וקוראים להחזרת 11 חברי הקהילה שעדיין נמצאים בשבי החמאס, ולהחזרת החטופים כולם. לכל נער ונערה מוקדש שיר שהם אהבו במיוחד, וחבריהם מספרים על הכאב, הגעגוע והזיכרונות.
אופיר שרעבי, שאביה, יוסי שרעבי, נחטף ונרצח בשבי, דודה, אלי שרעבי, נמצא גם הוא בידי החמאס, אמרה: ״את השיר האחרון הערב נקדיש למשהו שכבר היה צריך להיות כל כך מזמן - להחזרת החטופים והחטופות. אנחנו נערים ונערות. העולם שלנו מתעצב ממש ברגעים אלה. לפגוש רוע אנושי כזה, להבין שבקלות כזו אפשר לרצוח ילדים, הורים, סבים, להבין שבקלות כזו אפשר לחטוף אנשים מביתם - זה דבר איום ונורא. התקווה שלנו היא שנחווה גם דברים אחרים, שאולי יצליחו להחזיר לאט לאט את האמון שלנו בעולם. כשחזרו החברים והחברות שלנו מהשבי, אלה היו רגעים כאלה…אנחנו עדיין מחכים פה. מחכים למאה שלושים ושלושה חטופים וחטופות, שאחד עשר מהם מבארי. אחד מהם הוא אבא שלי האהוב, זכרונו לברכה. אחד מהם הוא דוד שלי".
עלמה אור, שנחטפה יחד עם אחיה לעזה, שאביה, דרור אור, עוד חטוף ואמה, יונת אור, נרצחה בביתם, אמרה: "נחטפתי מהבית שלי. מאיפה שהיה אמור להיות המקום הבטוח שלי. לקחו אותי ואת אחי הגדול לרכב שבו הייתה כרמל גת, שעדיין נמצאת בעזה . במשך 50 ימים לא ישנו בלילות, הרעיבו אותנו בימים. התעללו בנו וגרמו לנו לתחושה שלא רוצים אותנו בישראל. ב-50 ימים האלו מה שהחזיק אותנו בעיקר זה שלא היינו לבד. ועכשיו כרמל נמצאת שם לבד, כבר 140 ימים בנוסף ל-50 הימים שהיינו ביחד איתה. כשחזרתי לארץ גיליתי שגם אבא שלי נחטף. כבר 190 ימים שלא ראיתי את ההורים שלי והדבר היחידי שיעזור לי לנסות לחזור לשגרה אמיתית היא שאבא שלי יחזור משם...״
עוד דיברה הילה רותם שנחטפה לעזה יחד עם אמה. היא אמרה: ״בתור מישהי שהייתה בשבי 50 ימים, אני יכולה להגיד שזה פשוט גיהנום וכל דקה שם נוראית ומרגישה כמו שעה. לא היה כמעט אוכל ומים והיינו בחושך מפחיד עם כל הבומים מסביב. פשוט ישבתי שם בחדר בידיעה שבכל רגע יוכלו לבוא להרוג אותי. לא ידעתי מתי יוציאו אותי משם ואם בכלל. לא ידעתי מה עם הקיבוץ שלי והמשפחה, הייתי מנותקת מהעולם".