בשבועות האחרונים חלק מקהילות הקיבוצים מעוטף עזה מחדשות את ההגדות הקיבוציות המסורתיות ומרעננות את התוכן שלהן ברוח התקופה ובתפילה לשובם של החטופים. על רקע זה ורגע לפני פסח, נברנו בארכיונים וחזרנו אל ההגדות הקיבוציות של קיבוצי העוטף לאורך השנים כדי לראות כיצד הן נראו אז ואם הן טומנות בחובן מסרים שנחוצים גם כיום.
לא רק רמת-טראמפ: יונה יהב מתחייב - שכונה בחיפה תיקרא ע"ש ביידן
למרות הביצועים מול איראן, חיל האוויר תחת ביקורת: "קשה להם להגן"
“המדינה כשלב בגאולה"
“הגדה קיבוצית” בהגדרתה היא כינוי כולל לשלל הגדות של פסח שיצאו בהוצאות מחודשות ושונות מההגדה האורתודוקסית המסורתית, ונקראו במהלך ליל הסדר, בעיקר (אך לא רק) בחוגי התנועה הקיבוצית.
“בשנות ה־20 היו ערבי הווי לא כתובים בקיבוצים, וההגדה הכתובה הכי מוקדמת שאנחנו מכירים היא משנת 1929”, מסביר אבשלום בן צבי ממכון שיטים (ארכיון החגים הקיבוצי), המקיים בימים אלה תערוכת הגדות פסח היסטוריות חדשה בבית הפלמ”ח.
“בתחילת שנות ה־30 החלו להיכתב הגדות היתוליות שנכתבו במבנה של הגדת הפסח המסורתית אבל שוכתבו בהומור ההולם את הווי הקיבוץ. ההגדות האלה נוצרו מתוך רצון של החבר’ה הצעירים ליצור הגדה משלהם. בשנות ה־40 החלה תופעה של הגדות יותר אקטואליות והחל להתעצב המבנה של הגדה קיבוצית שיש לה מהלך של אביב, יציאת מצרים, עת חדשה וסיום בגאולה, ובתוך המבנה הזה החלו לחזור להשתמש בפסוקים מהתורה, בנוסף, בסיפור יציאת מצרים משה רבנו מודגש כדמות אנושית, כהנהגה אנושית פורצת דרך שמשחררת מעבדות, ומתחיל להתעצב קאנון טקסטים של ברל כצנלסון, דוד פרישמן, שירים של רחל המשוררת ועוד. בשנות ה־40 החלו להיכנס אירועי השואה. ‘יזכור’ נכנס לתוך ההגדה לזכר נרצחי השואה והעם היהודי, כמו גם קינות חורבן, כיוון שבשנים האלה לא היה עדיין יום הזיכרון לשואה ולא יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל".
"בשנים הראשונות של המדינה ההגדות התייחסו להקמת המדינה כשלב בגאולה, קליטת העלייה הגדולה מופיעה כמעין סיפור יציאת מצרים מודרני. באותה תקופה גם החלו הגדות המגוללות את סיפור הקיבוץ עצמו, ‘מגילת הקיבוץ’. משנות ה־60 נכנסו בצורה יותר רחבה ההגדות התנועתיות ואז היצירה המקומית ‘מידלדלת’, כלומר יש פחות יצירה מקומית ויותר התקבעות של הנוסח ושל הסגנון. זה יותר התרחק מאקטואליה, ויש לי הבנה שלא מבוססת מחקרית שמשנות ה־80 יש גם איזושהי התקרבות להגדה המסורתית, לדעתי בגלל שבשנים האלו הקיבוצים קיבלו יותר אנשים מבחוץ שלא גדלו על ברכי התנועה הקיבוצית”.
איך אתה רואה את ההגדות הקיבוציות בשנים האחרונות?
“אני יכול רק לשער שבשנים האחרונות קיבוצים מחפשים את עצמם, וההגדה הקיבוצית משמשת השראה להגדה משפחתית, כי כבר אין כל כך סדר קיבוצי משותף, כך שאנשים שגדלו על הגדה קיבוצית מבססים עליה הגדה המותאמת למשפחות. אני חושב שעם התגברות הכוח המקומי בקיבוץ יש רצון לרענן את ההגדה הקיבוצית ולהפיק אותה מחדש, להחזיר את המסורת הזו”.
אחרי ה־7 באוקטובר נראה יותר הגדות קיבוציות חדשות?
“זה תלוי באיזה קיבוץ. מן הסתם מה שקרה בקיבוץ בעוטף שונה מקיבוץ במרכז, החוויה שונה”.
“איתן נעמוד במקומנו"
בשנת תש”י (1950), פחות משנתיים אחרי מלחמת העצמאות שגבתה מחיר כבד מתושבי קיבוץ בארי, הוציאו חברי וחברות הקיבוץ הגדה הרלוונטית לערכיהם ולאורח חייהם. מיד אחרי הפסוק “זכור את היום הזה אשר יצאת ממצרים מבית עבדים” מופיע באותה הגדה השיר הבא, המקבל משמעות מצמררת אחרי ה־7 באוקטובר:
“כִּי יוֹם נָקָם בְּלִבִּי
וּשְׁנַת גאולי בָּאָה,
וְאַבִּיט – וְאֵין עוֹזֵר,
וְאֶשְׁתּוֹמֵם – וְאֵין סוֹמֵךְ,
וַתּוֹשַׁע לִי זְרוֹעִי
וַחֲמָתִי הִיא סְמָכַתְנִי”.
בהמשך מצוינים בהגדה קורבנות השואה והמעפילים שנפלו בדרכם לארץ, לצד הנופלים במלחמת השחרור. ההגדה מסתיימת בשיבת ציון, וכוללת את המשפט הבא:
“אֵיתָן נַעֲמֹד בִּמְקוֹמֵנוּ
כָּל רוּחַ רַע לֹא יְזִיזֶנּוּ.
אֶל מוֹרֵךְ, אֵל עַצֶּבֶת
בַּל תִּכְבֶּה הָאֵשׁ הַבּוֹעֶרֶת!”
בהגדה הראשונה של קיבוץ בארי משנת 1946, שנת הקמתו, ישנם תכנים העוסקים בהתיישבות, בהגעה ארצה ובעבודות הקיבוץ, וכן משפטים כמו “כי יש יום ויינשא נס הדרור, ונמחה לנצח אות קין, ושביב האור יוצת בעין, ולב חדש יפעם באדם, וקם ונעור כל דכא בעולם כי יש יום. חסל סידור פסח כהלכתו!”.
בפסח 1965, במלאת עשור לקיומו של קיבוץ ניר עוז, הוציאו בני הנוער של הקיבוץ הגדה מהודרת ברוח הקיבוץ, שבה למשל תוארו המכות בהתאם להווי הקיבוצי:
“ואלה המכות שלקינו בהם:
בחינות שליש
עזיבות
מסים
ימי עבודה
ישיבות וועדות
אדישות
חוסר בנות
רעש בפעולות
דן לבן
הדיברה העשירית”.
בהמשך ניתנת הוראה לבצע בשירה בציבור את “שיר הפרטיזנים” ("אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה"), ההמנון שביטא את ההתנגדות ההרואית לרדיפות הנאצים בימי מלחמת העולם השנייה. ההגדה מסתיימת עם “יזכור”: “יזכור עם ישראל את הטובים בבניו ברי לב וטהורי חזון... שארית גחלתנו מן הגולה שאחזו בנשק להגן על כבודו ועל עצמאותו; אשר נפלו על משמר גבולותיו ונרצחו מן המארב. ואשר נספו בכלא אויב ובשבי צבא. יזכור עם ישראל את כל שנפלו במערכות גאולתנו ובמותם ציוו לנו את החיים”, ואז, אחרי תפילה לירושלים, ניתנת הוראה לשיר “כי מציון תצא תורה”.
בהגדה של קיבוץ רעים (נקרא בזמנו “תל רעים”) משנת 1950 אין הרבה עמודים למעט ברכת “מה נשתנה” מורחבת ברוח מלחמת העצמאות, זמן קצר אחרי סיומה:
“מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?
שבליל זה, ליל פסח, אנו מסובין כאן בסעודה כולנו יחד, חגים ורנים, וכמונו כן עושים כל בני ישראל, אשר בארץ ואשר בכל תפוצות הגולה באשר הם שם מאז הימים ועד היום הזה.
שבלילות פסח שעברו עמדנו מול אויב רב אונים שחדר לארצנו ושאף להשמידנו, והוצאנוהו ביד חזקה ובזרוע נטויה, הננו מסובין בבתינו אף כי האויב בשער.
מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? שבו אנו שמחים באביב, בחירות העמל וחברת האדם בקיבוץ העברי – יעיד טרם הקיץ הקץ על שעבוד העמל ודיכוי האדם וניצול הילד, וגוי אל גוי עוד יישא חרב וגאולת האדם במלכות העבודה והשוויון בארצנו ובמלוא תבל טרם נשלמה?
שבכל הלילות בגדינו בגדי חול והליכותינו הליכות חול. זה עוסק בחשבונות וזה בסידור עבודה. זה פורק מכונית וזה חולב פרה. זה ראשו בבניין וזה ראש שאגדתו לחלוב. כולנו מודאגים, כולנו טרודים. הלילה הזה בגדינו בגדי חג, נשמתנו נשמת חג, וחדר האוכל מלא חדוה כי שמחה בלב כולנו לקראת חג הפסח, חג האביב”.
בשנת 1961, במלאת עשור לקיבוץ נחל עוז הוציא הקיבוץ הגדה מיוחדת הנפתחת בציטוטים משירים פופולריים המבוססים על משפטים מהמקורות, כמו “חבצלת השרון” ו”אנה הלך דודך”, וכן בציון הסימבוליות של חג הפסח:
“ובחודש האביב בארבעה עשר בו, פסח הוא זמן חרותנו, והיה היום הזה לכם לזיכרון וחגגתם אותו לדורותיכם חוקת עולם תחגגוהו”.
ההגדה מסתיימת בהזמנת חברי הקיבוץ לשירה בציבור של מזמורי חג: “אליהו הנביא”, “חד גדיא”, “אחד מי יודע” ו”שיר המעלות”.
בשנת 1952, בהגדה של קיבוץ נירים יוחדה תפילה מקורית להאדרת גבורת קיבוצי ויישובי הדרום במלחמת העצמאות:
“על פני השדה, בצהריים, החזירו אותו תותח יחיד לירושלים והציל את מגיני העיר מפני המתקיפים.
הללו את יישובי הנגב, הללו שמם, הללו את נגבה ואת יד מרדכי (הכל: הללו!)
הללו את בית אשל ואת רביבים (הכל: הללו!)
הללו את בארות יצחק ואת כפר הדרום (הכל: הללו!)
הללו את נירים ואת צאלים (הכל: הללו!)
הללו כי גדולה גבורתם. כי עמדו בודדים ומעטים מול צבא גדול ורב, כי עמדו ברימונים ובמקלעים מול טנקים ואווירונים, כי הפציצום יומם ולילה מן האוויר והפגיזום מן הגבעות ולא נפלה רוחם, ויתחפרו במחילות ובבונקרים, הם ונשותיהם ונעריהם ויאכלו לחם לחץ ובימים במשורה שתו ולא עזבו את עמדותיהם וישיבו מלחמה שערה עד שבא צבא הגנה לישראל וינס את האויב אחור”.
תודה לרב מישאל ציון (מחבר “הגדה ישראלית”) ולמכון שיטים על הסיוע בהכנת הכתבה