בשעה 6:30 ב־7 באוקטובר היה קצין חי"ר וצנחנים ראשי, תא"ל ערן אוליאל, בריצת בוקר בעיר מגוריו כפר סבא, כשלפתע נשמעו האזעקות. הוא נכנס לתפקיד הנוכחי רק ימים בודדים לפני כן. "הייתי באמצע ריצה, במרחק של חצי שעה מהבית", משחזר תא"ל אוליאל את הבוקר ההוא, "לא הצלחתי להבין במה מדובר. התקשרתי לאשתי, היא אמרה לי שהם כבר התעוררו ובדרך לממ"ד. תוך כדי הריצה חזרה התחלתי לקבל טלפונים. בערך ב־6:45 שאלו אותי אם לשלוח את צוות הלוט"ר, שהיה בכוננות במתקן אדם, לעוטף".
ההוקרה המרגשת לחטופה שחזרה מהשבי
היעד באיראן שלא הותקף: עשן שחור שמיתמר במשך שבועיים בשמי טהרן
עוד אמר אוליאל: "לא ידעתי כלום, אז עשיתי עוד טלפון לנסות להבין מה קורה, ואז אמרתי להם 'תשלחו את כל מי שצריך'. חשבתי שמדובר באיזו חוליה. בערך בחמישה לשבע, כשהייתי כבר ממש קרוב הביתה קיבלתי את הסרטון של הטנדר הלבן בשדרות". כשהגיע הביתה, עלה אוליאל על מדים ומיד נסע דרומה.
כיוון שהיה בתחילת הדרך בתפקיד, אפילו נשק לא היה לו. הוא נסע לבסיס בקסטינה, חתם על נשק ובאותו הערב כבר היה בבארי ולמחרת בכפר עזה. נלחם לצד מפקדים אחרים, נלחם לצד פקודיו, נלחם לצד כל מי שהגיע לעוטף במטרה להציל כמה שיותר אזרחים מהטבח הנורא. נלחם ופינה גופות. "כולנו באנו להילחם", הוא אומר, "היו הרבה מאוד מפקדים ולוחמים מכל הדרגות שבאו עם מה שהיה להם".
אל מול המראות בבארי, מה עבר לך בראש?
“ביומיים הראשונים, רק חשבתי איפה יש עוד אזרחים שאולי לא הצלנו. אחרי היומיים האלה, כשכמעט כל האזרחים פונו החוצה, זה היה לוודא שלא נשאר יותר אויב בשטח, והיה אויב בשטח, עד שישי. אפילו בשבוע שאחרי עוד היו, תוך כדי סריקות, היתקלויות עם בודדים. זה היה הדבר הכי חשוב, לוודא כמה שיותר מהר שאין יותר אויב בשטח. זה מה שעשינו במשך חמישה ימים".
אני שואלת אותו על רגע אחד שנחקק לו מאותו שבוע, כשברור שגם עיניו של מי שנמצא בצבא שנים רבות, ראו מראות בימים ההם שאיש מאיתנו לא חשב שנראה. הוא עוצר לרגע ועונה: "לפנות גופה של נערה בת 19־20, כשהבת שלי בגיל הזה. לא ציפית שככה תיראה חצי השנה הראשונה בתפקיד", הוא אומר.
"אבל מעבר לצורה הנורא מצערת של איך שהכל התחיל, יש בזה גם הרבה מאוד הזדמנויות לשפר את כל מה שקיים בחיל הרגלים. בסוף מדובר על החיל הכי גדול ביבשה, עם הכי הרבה חיילים בסדיר ובמילואים", אומר אוליאל.
אילו הזדמנויות?
"הדבר הכי משמעותי הוא לגרום לכך שחייל סדיר וחייל מילואים ייראו אותו דבר. בהכל - בציוד הלחימה, באמל"ח, בנשק, בכוונות שיש להם, בכל המובנים. זה תהליך, וייקח לו עוד קצת זמן עד שיושלם, אבל כבר אפשר לראות את זה".
וזה לא קרה עד כה?
"לפני המלחמה, ציוד הלחימה והאמצעים של חייל בחטיבת מילואים היו מאוד טובים, אבל עדיין קצת שונים משל החיילים הסדירים. יש הבדל בין ציוד שנמצא בתוך מחסן לאורך זמן, אולי אפילו הרבה מאוד שנים, ובין הדברים החדשים ביותר, שהחייל הסדיר פוגש כשהוא מסיים את תהליך ההכשרה שלו. נניח, באמצעים כמו אמצעי ראיית לילה, היה הבדל בין המסגרת של החייל בסדיר ובין המסגרת במילואים. עכשיו אנחנו בתוך תהליך שזה יהיה זהה אחד לאחד. זה כבר תהליך שקורה".
תא"ל אוליאל מציין כי לחלק מחטיבות המילואים כבר הוחלפו נשקים לטובת נשקים חדשים יותר, לצד אמצעים נוספים שהם קיבלו. אך הוא מדגיש: "התרגולות והטכניקות הן אותו הדבר. מלמדים את כולם את אותו הדבר, זה אותו החייל, אבל זה יאפשר לו לפעול בצורה טובה יותר, כי יש לו ציוד טוב יותר".
ההתחדשות בציוד מכריעה לחיים או למוות בזמן קרב?
"מה שמכריע הוא איכות הלוחם וכמה הוא יודע להשתמש בכל האמצעים שלו, אבל חד־משמעית זה ישפר את היכולת שלו להתמודד עם כל דבר שהוא צריך בשדה הקרב, ובשביל זה עושים את זה. תכננו את זה גם לפני המלחמה, רק שזה היה אמור לקחת הרבה מאוד זמן, המלחמה האיצה את הכל ואפשרה לנו לצאת לרכש מאוד משמעותי של אמצעים רבים. זה שינוי מאוד משמעותי. זה השינוי הכי גדול".
נקודה נוספת שאפשר לסמן במלחמה הזאת היא שיתוף הפעולה בין החילות. "יש לנו עכשיו חיבור מדהים עם חיל האוויר", אומר אוליאל. "זה קרה כבר בימים הראשונים והמשיך ללוות אותנו לכל אורך המלחמה. התאמנו הרבה מאוד עם חיל האוויר לפני המלחמה וזה בא לידי ביטוי בלחימה עצמה בצורה משמעותית. פועלים היום יותר טוב".
אי אפשר לדון במלחמת "חרבות ברזל" מבלי לדבר על חיל הרגלים וחלקו בלחימה. כוחות הקרקע המתמרנים הגיעו להישגים חסרי תקדים. אפילו ג'ון ספנסר, ראש תחום לוחמה אורבנית בווסט־פוינט ואחד המומחים הגדולים בעולם ללוחמה בשטח בנוי, צוטט בינואר האחרון באומרו כי "קצב ההתקדמות של צה"ל, מעל ומתחת לקרקע, מהיר באופן היסטורי".
עוד אמר ספנסר כי "לא ניתן להשוות את המערכה בעזה לשום מערכה אחרת בהיסטוריה הצבאית המודרנית מבחינת גודל האתגרים שהיא מציבה - אולי רק אם נחזור עד למלחמת העולם השנייה. בהתחשב באתגרים הללו גם מספר האבידות של צה"ל נמוך באופן היסטורי. האסטרטגיה של חמאס מבוססת על זמן ומנהרות - הם מקווים שישראל תכלה במנהרות את משאב הזמן שעומד לרשותה".
"אני מסכים בעיקר לגבי האתגר בתת־קרקע", אומר אוליאל. "לגבי הקצב הוא מאוד משתנה כי זה מאוד תלוי ביעדים שאנחנו מגדירים לכל שלב. בשלב הראשון נכנסנו בסד"כ מאוד משמעותי, במסה מאוד גדולה, עם הרבה מאוד אש, במטרה לפגוע באויב, והצלחנו. יש מקומות שבהם בחרנו שהקצב יהיה קצת יותר אטי, כי ההתמקדות שלנו הייתה בתת־קרקע, וזו לחימה יותר אטית. לזה אין אח ורע, לפחות ממה שאני מכיר, בשום מקום אחר, בטח לא בתקופות האחרונות ולא בהיקפים האלה".
"אנחנו בוודאות פועלים היום הרבה יותר טוב מבהתחלה", מדגיש אוליאל פעם נוספת. "עשינו המון תהליכים כדי להיות טובים יותר. אנשי המילואים הביאו את הידע והניסיון ועשו דברים מדהימים ובכל החזיתות. כשאנחנו נלחמנו בעזה, היה מי שנלחם באיו"ש. ואלה היו רק כוחות מילואים, בלי סדיר אחד אפילו, שעשו עבודה מדהימה. כנ"ל בצפון, כל הסד"כ שתפס את ההגנה בצפון, בוודאי בשלבים הראשונים, הורכב רק מכוחות מילואים שעשו עבודה מדהימה. אנשי המילואים הם נקודת חוזק אדירה בצבא ובמדינה שלנו".
תא"ל אוליאל, בן 46, התגייס לצה"ל ב־1996. הוא נשוי לדפנה ואב לשלושה כשבתו הבכורה כבר ממשיכה את דרכו בצנחנים, כמש"קית ת"ש בגדוד 202. הוא החל את שירותו בצנחנים כחייל והתקדם עד למג"ד, תפקידו האחרון בחטיבת הצנחנים היה מג"ד 890. במהלך מבצע "צוק איתן" שירת כקצין אג"ם באוגדת עזה. בין תפקידיו השונים לאחר מכן ניתן לציין גם את היותו מפקד חטיבת צנחנים במילואים ומח"ט כפיר. אל התפקיד הנוכחי נכנס כאמור כשבוע לפני המלחמה.
כמי שצמח ועלה במעלה סולם הפיקוד בתפקידי שטח הוא מבין את הצורך האדיר בלהיות עם החיילים, לחוות ולראות במו עיניו מה נדרש, והיכן יש מקום לשיפור. בחצי השנה האחרונה אוליאל לא מפקד על כוחותיו מהעורף, אלא מצטרף אליהם בעזה ובגבול הצפון. הוא עובר בין כלל החטיבות שהוא מפקד עליהן, חובר אליהן בכל פעם לכמה ימים, על מנת ללמוד ממי שנמצא בחזית מה נדרש. "יש לי רשימה ארוכה של כל מה שלמדתי מכל יחידה ויחידה", הוא אומר.
הכשרות חירום למילואימניקים, הטמעת אמל״ח בזמן קצר ללוחמים שנלחמים עכשיו בעזה, הרחבת והטמעת אמל״ח שהיה קיים עד כה רק ביחידות מיוחדות ביחידות החי״ר השונות והתייעלות תוך כדי הלחימה. כל אלה הן חלק מתהליכי השיפור שעליהם מדבר אוליאל, אך לדבריו הכשרת הלוחמים מצוינת: "לא צריך לשנות בה כמעט כלום למעט דיוקים, היא נותנת את המענה. עובדתית, גם לחיילים הסדירים וגם למילואים, מהרגע שנכנסנו לתמרון, לא היו טעויות שהיה צריך לשנות בעקבותיהן דברים מהיסוד".
"אפשר לדייק כדי להיות טובים יותר ומקצועיים יותר בהפעלת האמל"ח", הוא אומר. "אבל גם מבחינת איך נלחמים בתוך מבנה, לא שינינו כלום חוץ משלב אחד. זה קורה כמו שלימדנו לפני המלחמה, וזה קורה בצורה טובה. תמיד יכולים להיות נפגעים, אבל מספר הנפגעים מצומצם משמעותית".
אז מה כן שונה?
"הוספנו רחפן שנכנס פנימה לפני הכוחות, במטרה לראות בעיניים מטענים, פירים ואויב. זה דבר שהתפתח תוך כדי המלחמה, זה כמעט לא היה קיים בצה"ל ברמת גדוד החי"ר. היו רחפנים מאוד גדולים למשימות מאוד מסוימות, ועם הכניסה של לא מעט אנשי מילואים, לצד ההבנה המבצעית, הבנו שאנחנו צריכים הרבה יותר רחפנים קטנים, פשוטים, כאלה שאפשר להשתמש בהם בכל מקום, בשביל לשרת את הלחימה".
ואכן, אחד הדברים שאוליאל מצביע עליהם הוא הניסיון שהצטבר בשטח והיכולת של צה"ל לספק פתרונות לאתגרים המתחדשים. מעתה, הוספת הרחפן אפילו תיכנס לתהליכי ההכשרה של המתגייסים הקרובים. "כששולחים רחפן פנימה לפני כניסה, הוא עוזר לנו לראות מה קורה בתוך המבנה וזה מצמצם סיכונים".
"זה לא 100%", הוא מסביר. "אבל זה יותר טוב מכלום. עד המלחמה יכולנו לשלוח רק כלב פנימה. היו מקרים, ולא מעט, שרחפן נכנס לתוך מבנה, זיהה אויב והכוחות לקחו שלב אחד אחורה והחליטו לא להיכנס למבנה. הביאו טנק במקום, ופגעו במבנה מבחוץ. אין סיבה להסתכן. או מקרים שבהם רחפן זיהה מטענים או פיר בתוך המבנה, ואז הקריסו או הפציצו את המבנה, וידעו לא להיכנס אליו. היו מקומות שבהם זה לא היה 100%, זה אף פעם לא יהיה 100%, אבל זה מתפתח תוך כדי. אנחנו גם מכשירים עכשיו עוד לוחמים בחיל הרגלים להיות בעלי יכולות חבלה והנדסה יותר טובות".
"אתגר מטורף"
בשבועות הראשונים לתמרון, קשה היה להימנע מההשוואה ל"צוק איתן". גם אוליאל בעצמו מתאר כי הלחימה הפעם לא הייתה חדשה לחלוטין עבור הכוחות: "התמודדנו כבר ב'צוק איתן' עם תת־קרקע. נכון, הפעם נלחמנו הרבה יותר ולאורך זמן. ב'צוק איתן' התמודדנו בעיקר עם המנהרות ההתקפיות שחצו לתוך שטח מדינת ישראל, ופה אנחנו מדברים על מנהרות אחרות לחלוטין. מנהרות שהתכלית שלהן היא אחרת, שההיקף, האורך והעומק שלהן הרבה יותר משמעותיים וגדולים. אבל האתגר כאתגר דומה. גם ב'צוק איתן' תמרנו, פשוט לא באותו היקף. רצינו להשיג הישגים אחרים, המטרות של המלחמה היו אחרות".
ובכל זאת, נדמה כי מלחמת "חרבות ברזל" לא דומה לאף מלחמה קודמת, ודאי לנוכח האתגרים שצה"ל ניצב מולם ברצועה. החיפוש אחר החטופים, והחשש לפגוע בהם, החיכוך באוכלוסייה האזרחית בשטח אורבני צפוף וזכוכית המגדלת של העולם. "הכוחות התמודדו עם אתגרים מאוד־מאוד גדולים, גם עם סוגיית החטופים וגם עם האוכלוסייה האזרחית, כזאת שלא נלחמת בנו", אומר אוליאל. "החטופים זה אירוע מאוד מורכב בפני עצמו, אבל גם אוכלוסייה אזרחית זה אירוע לא פשוט. ואני יכול לומר שצה"ל עשה הרבה מאוד תהליכים במטרה לאפשר לאוכלוסייה אזרחית, במקומות שהיינו אמורים לתמרן בהם, להתפנות לפני".
אבל בחלק מהמקומות האוכלוסייה לא התפנתה.
"היו מקומות שראינו בעיניים שלא מאפשרים להם ללכת, שחמאס משפיע על האוכלוסייה שלו כדי שתישאר בכוונה".
ואז מה עושים?
"ואז שיטת ההתקפה היא כזאת שאנחנו לא מסכנים את החיים של החיילים, אבל מצד שני אם יש לנו איזשהו חשש שיש בכל זאת אזרחים פלסטינים במבנה, אז כדי לגרום להם ללכת, אנחנו נבצע ירי מחוץ למבנה, ולא כזה שבהכרח פוגע במבנה. זה כמובן רק במקומות שבהם היה לנו חשש שיש בהם אנשים, ברוב המקומות לא היו. היו מקומות שגם אחרי שירינו, לא ידענו שהיו אזרחים שנפגעו. זה אתגר מטורף, אבל כצה"ל, וראיתי את זה בעיניים, עשינו כל מה שאנחנו יכולים כדי למנוע מציאות שבה נפגעים אנשים שהם לא מעורבים בלחימה".
ובעוד שתמונות קשות מעזה מתפרסמות בכל העולם, בשלבים הראשונים של המלחמה הגיעו לתקשורת הישראלית ולרשתות החברתיות גם לא מעט סרטונים של כוחות צה"ל כשהם מאבטחים שיירות אזרחים דרומה. "גם תפסנו ככה הרבה מאוד מחבלים, שניסו ללכת יחד עם האוכלוסייה", מוסיף אוליאל, שאף ראה במו עיניו מקרה שבו חייל סייע לאיש זקן ללכת. כשאני שואלת אותו אם הוא היה גאה בו באותו הרגע, הוא משיב שכן.
"אבל הוא ספציפית לא עשה את זה עם מספיק אבטחה", הוא מוסיף, "כך שגם המפקדים שלו העירו לו. בסוף, גם כשאנחנו רוצים לעזור, צריך לעשות את זה בצורה הגיונית. הרי רמת הסיכון כל כך גבוהה, ולכן נכון שאנחנו לא רוצים לפגוע באף אחד שלא מעורב במלחמה, אבל עד גבול סיכון החיילים. אחרי המקרה הזה, דיברנו על איך עושים את זה יותר טוב. אבל כן, אנחנו בני אדם לפני שאנחנו חיילים. ככה אנחנו גם מחנכים את החיילים, אין שום דרך אחרת בעיניי, גם כשיש בזה לפעמים חריגות".
ויש חריגות?
"כמו בכל מקום בעולם, אנשים זה אנשים. אבל זאת לא הרוח. לצערי אין %100". אל מול הכניסה הקרקעית של צה"ל, רבות ממשפחות החטופים הביעו חשש גדול שכוחותינו יפגעו בטעות ביקרים לכולנו שנמצאים בשבי חמאס. גם מהחטופים ששבו למד הציבור כי הם עצמם פחדו מהפגזות צה"ל ואכן כבר ידוע על מקרים שבהם חטופים נהרגו או נרצחו ככל הנראה כתוצאה מפעולת צה"ל בקרבתם. באמצע דצמבר הרגו לוחמי צה"ל בשוגג את שלושת החטופים יותם חיים,
"במקומות שבהם על פי המישור המודיעיני אנחנו יודעים להגיד שיש חטופים או שאמורים להיות חטופים בנקודה כזאת או אחרת, אז כל תוכנית הפעולה מתאימה את עצמה בהתאם לזה", הוא אומר. "אנחנו כמובן לא רוצים שהם ייפגעו מכוחותינו ואנחנו מבינים שאם אנחנו נתקרב למקום שבו הם מוחזקים, המחבלים גם יכולים להחליט שהם הורגים אותם ואז אנחנו מפסידים משני הכיוונים. זה מורכב מאוד, אנחנו עושים את הכי טוב שאפשר. עשינו הרבה מאוד פעולות במטרה שאף חטוף לא ייפגע, ככל שניתן. גם בזה אין 100% לצערי, הלוואי שהיה לנו יותר קל".
יש שיח על זה בין המפקדים לחיילים?
"בוודאי, ובוודאי אחרי האירוע המצער שפגענו בחטופים שהצליחו לברוח. אחרי זה הנושא חודד אפילו עוד יותר. אני מדבר עם חיילים, כולנו מדמיינים את הסיטואציה שבה אנחנו מגיעים למקום מסוים, מחסלים את כל האויב ומשחררים מספר גדול של חטופים. הלוואי שהיינו מצליחים לעשות את זה ככה, הלוואי שזה היה כזה פשוט. אני יודע להגיד שאנחנו עושים הכל כדי שכל החטופים ישובו, מי שבחיים ומי שלא. אבל זה ממש לא פשוט. המציאות הרבה יותר מורכבת ממה שחשבנו שנצטרך להתמודד איתה".
אנחנו נפגשים בשבוע מותח במיוחד, אם ניתן בכלל לייחד שבוע אחד על פני קודמיו, מאז 7 באוקטובר. יומיים לפני פגישתנו איראן תקפה את ישראל משטחה באופן חסר תקדים, חמאס סירב למתווה עסקה נוסף לשחרור החטופים והדיווחים על הפעולה ברפיח והתחממות הגזרה הצפונית עולים לכותרות שוב ושוב.
צה"ל יודע היום להתמודד עם ארבעה איומים במקביל?
"צה"ל עושה תוכניות במטרה להצליח ולנצח, בהתאם למטרות שמוגדרות לנו. להגיד לך שאפשר לעשות הכל בבת אחת? ברור שלא. אבל אני חושב, שבהתאם למטרות שמוגדרות, הכוחות מוכנים. גם אם מחר נידרש כחיל רגלים ללכת ולתמרן ברפיח, אנחנו מוכנים. אני עוד לא יודע להגיד מתי זה יקרה, או אם זה יקרה, אבל ברגע שתהיה החלטה של הדרג המדיני, זה מה שיקרה. צה"ל יודע לעשות את זה".
רבים בציבור חוששים שהפעולה ברפיח תהיה אסון.
"אני חושב שלא. אני חושב שאנחנו מספיק מקצועיים לדעת להתמודד גם עם הסיטואציה הזאת, כולל איך להניע את האוכלוסייה שנמצאת שם כדי שהיא לא תיפגע, שזה האתגר הכי גדול. רפיח היא החטיבה האחרונה המשמעותית שעוד לא נפגעה מבחינת חמאס, היא לא נפגעה כמו השאר כי לא תמרנו שם. ברגע שיחליטו שזה מה שצריך לעשות, נדע לעשות את זה. אם יחליטו שעכשיו צריך להילחם בצפון אז אנחנו נדע לעשות גם את זה. עם הסד"כ הקיים זה אפשרי, ביכולת אנחנו יכולים, עכשיו הדרג המדיני צריך להחליט".
מלחמת "חרבות ברזל" פרצה לפני יותר מחצי שנה וגם בכך, מעצם אורכה, היא שונה ממלחמות ישראל. היא דורשת מכוחות צה"ל לחימה אינטנסיבית ממושכת, וההשלכות של הדבר בקרב חיילי המילואים והסדיר גם יחד, הן רבות. אך תא"ל אוליאל אומר כי ההיענות וההתייצבות גם אחרי שישה חודשים, מדהימות: "אני חושב שכולנו מבינים את הצורך וכולנו מבינים עד כמה זה חשוב, כדי שנוכל להמשיך לגדל פה את הילדים שלנו, כדי שנוכל להמשיך לחיות פה".
ובכל זאת, חצי שנה זה הרבה זמן.
"חצי שנה זה הרבה זמן, אבל המראות של 7 באוקטובר, עצם העובדה שעדיין יש חטופים, שיש לא מעט תושבים מפונים מבתיהם גם מדרום וגם מצפון, הם הסיבה לכל. אני לא שמעתי אפילו פעם אחת משפט כמו 'אני לא מבין מה אני עושה פה', ואני מדבר עם חיילים, לא רק עם מפקדים בכירים. אני זוכר שישבתי בתוך בית בח'אן יונס יחד עם חיילים מסיירת צנחנים ודיברתי איתם במשך שעתיים כדי לשמוע מהם איך הם מרגישים".
על מה דיברתם?
"על הכל, גם על המורכבויות, גם על החוסן, גם על אילו כלים אנחנו צריכים לתת כדי שחייל ידע להתמודד עם סיטואציות לא פשוטות בלחימה. דיברנו על מה הם כן קיבלו, מה הם עברו בהכשרה, גם בגלל זה אמרתי שההכשרה טובה מאוד ונדרשים בה רק דיוקים".
כשמדברים על הכל, מדברים גם על הנפש?
"כשאמרתי את המילה חוסן, לזה התכוונתי. מדברים על איך להתמודד עם מראות וסיטואציות בלחימה. נותנים לחיילים לפרוק, לדבר, להגיד מה הם חושבים. גם מנסים לתת להם כלים, ככל שאנחנו יכולים, כדי שידעו להתמודד. אנחנו מודעים מאוד לסוגיה הזאת ויש בה הרבה מאוד השקעה, אנחנו מבינים שההיבט הנפשי הוא חלק בלתי נפרד ומנסים דרך סדנאות ופורומים שמשתתפים בהם יועצים ארגוניים ופסיכולוגים, לאפשר להם לעבד את החוויה שהם חוו כמפקדים, כקצינים וכלוחמים. זה קרה גם ביחידות המילואים וגם ביחידות הסדירות שיצאו מעזה נניח ועברו לצפון. זה קרה גם לפני המלחמה, עם חיילים לקראת שחרור".
באיזה אופן?
"יש מסע שנקרא 'בחזרה לעתיד'. עשיתי את זה בתור מח"ט עם החיילים שלי. אבל במלחמה יש גם סוגיות אחרות. הרבה מאוד חיילים איבדו חברים, מפקדים, פקודים. צריך לתת לזה את המענה ואנחנו משקיעים בזה את הזמן".
איך מתמודדים עם מפקדים שנופלים תוך כדי לחימה?
"זה קרה במלחמה כמה פעמים ובכל פעם עשינו את ההתאמה המתאימה עם הבן אדם המתאים לסיטואציה. כשנהרג מג"ד 13, סא"ל תומר גרינברג ז"ל, הבאנו את סא"ל יובל מזוז, שהוא בכלל בא מתפקיד אחר בפיקוד צפון, והיה מג"ד בעברו בחטיבת גולני והכנסנו אותו לתוך התפקיד, לא הייתה ברירה". מאז מונה סא"ל טל תורג'מן לתפקיד מפקד גדוד 13.
מה אתה אומר למפקד שצריך להיכנס לנעליו של מפקד שנפל?
"שיש לו משימה. שהוא צריך לתפוס את החיילים ולהסביר להם למה הוא זה שנמצא שם, ולמה הוא הבן אדם המתאים ביותר, ובין שהמפקד נפל ובין שנפצע, הם צריכים להסתכל קדימה ולכולם יש מטרה אחת".
ספר לי על הרגע שבו אתה צריך למצוא מחליף למפקד שנפל.
"זה אירוע לא פשוט. גם ב־7 באוקטובר היינו צריכים להחליף שלושה מח"טים. היינו צריכים להחליף את מח"ט הנח"ל, את אל"ם יהונתן (יוני) אהרן שטינברג ז"ל, את מח"ט הדרומית, אל"ם אסף חממי ז"ל ואת מפקד היחידה הרב־ממדית, אל"ם רועי לוי ז"ל. הם גם חברים שלי, הכרנו הרבה שנים, זאת סיטואציה לא פשוטה, אבל אין לנו ברירה".
מה אתה אומר לעצמך ברגעים האלה?
"שצריך למצוא את הבן אדם המתאים ביותר כדי למלא את החלל הזה עכשיו".
אבל אני בטוחה שזה גם לא קל לשלוח מישהו למלא תפקיד שאתה יודע שאולי גם הוא לא יחזור.
"נכון. אבל אם אני חוזר למשמעות ולשאלה למה אנחנו שם, אז לא קרה לי, אפילו לא פעם אחת, שבעל תפקיד שאמרנו לו שמישהו נפגע והוא צריך ללכת להחליף אותו, אמר לא. אנחנו מדברים על זה מהיום הראשון בצבא, על החשיבות והמשמעות בלהיות מפקדים".
יש רגע שבו אתה גם נותן לעצמך לכאוב?
"בשקט, לבד, במקרה הטוב. משתדל שזה לא ישפיע עליי, בטח לא בקבלת ההחלטות או במה שאני צריך לעשות ביומיום ובטח לא בתחילת הדרך. יש המון בעלי תפקידים ואנשי מקצוע שעוסקים באיתור הבן אדם המתאים ביותר, יש לי ענף סגל שלם שעוסק בזה, יש לי ענף נפגעים שעוזר למשפחות ולפצועים, יש המון גופים שעוסקים בזה".
ברגע הזה בשיחה, תא"ל אוליאל משפיל מעט את מבטו, אולי כדי שלא נראה את הכאב ואולי כהרכנת ראש בפני מי שנפלו. כבר שישה חודשים, שלצד הלחימה הוא מגיע מדי שבוע למחלקות השיקום ולבתי החולים, נפגש עם הפצועים ומשפחותיהם, עם המשפחות השכולות, מוודא שהן מקבלות את כל התמיכה שצה"ל יכול להציע. ובכל זאת כשאני שואלת אותו על האתגר המשמעותי ביותר שלו במלחמה, הוא לרגע לא מדבר על הכאב הפרטי, אלא מציין את הצורך להיות טובים יותר, לאורך זמן, לא למצוא רק פתרונות מוצלחים לעת הזו, אלא גם לעתיד שעוד יבוא: "זאת באמת דילמה בין להביא מהר פתרון לצרכים שעולים מהשטח, ובין פתרון שאולי יהיה טיפה יותר אטי, אבל טוב יותר לאורך זמן, כדי שכשתסתיים המלחמה הזאת הוא ילווה את הכוחות קדימה".
אתה רואה סוף למלחמה הזאת כרגע?
"אני רואה שיש לנו משימות שעוד לא סיימנו, לא יודע להגיד תאריכים. אבל כל עוד ייתנו לצה"ל את היד החופשית לפעול ולעשות את מה שצריך בשביל לעמוד במשימות האלה, אני חושב שאנחנו נעמוד בהן. בטח ובטח כל עוד יש חטופים, מבחינתי לפחות, אני לא רואה שום סיטואציה שאנחנו עוצרים את הלחימה".
ערב חג היום. מה אתה מאחל לנו?
"שהלוואי שלילדים של כולנו תהיה מדינה שהם יכולים לחיות בה בשקט והם לא יצטרכו להתמודד עם מה שאנחנו מתמודדים עכשיו. הלוואי שנצליח למצוא את הדרך כמה שיותר מהר להחזיר את כולנו למסלול של שפיות והכי חשוב, הלוואי שהייתי יכול להתפלל ולהגיד שלשולחן ליל הסדר, בחג החירות, יגיעו כל החטופים, הלוואי שהייתי יכול להגיד את זה. בינתיים, אני בטוח אעשה גם כל מה שאני יכול כדי שלחיילים שלנו יהיה את כל מה שהם צריכים כדי לחזור בשלום".