יותם מוריד מעל ארונו תיבת פלסטיק שקופה. שולף ממנה ברוך את הקסדה שלו. "הצילה את חיי", הוא אומר, "עצרה את ה'בום' הגדול". הוא מצמיד אליה את נחיריו, שואב לריאותיו זיכרונות וריחות מאותו בוקר אש בשכונת זייתון. ה־RPG לעס את שולי הקסדה, קילף את צדה הימני וזרע רסיסים בגופו: בידו, בצלעותיו ובעיקר בעורק הראשי בצווארו. פתיל חייו.
"גיליתי את הכוחות שבי": כך משקמים את פצועי השבעה באוקטובר
200 ימים שאין חיוך, אין צחוק ואין בכלל נפש | איילת סמרנו
סמ"ר יותם אֵלון הוא שריונאי שנפצע אנושות בשבוע השלישי לכניסה הקרקעית. שייט בין חיים למוות. בתחילה לא מצאו את הדופק שלו ובקשר דיווחו שנהרג. כשהם תחת אש, עמדה לפני חבריו בחירה אכזרית: להסתכן בפינוי של מי שנחשב באותן דקות ללוחם ללא סיכוי או למלט אחרים מהתופת. אבל מול מי שאמר: "נעזוב...", היה אחר שהשיב: "אבל...". התקווה והחברות ניצחו. כולם נתנו את המאה אחוז שלהם, סיכנו את עצמם. כל אחד בדרכו, כל אחד בתפקידו. "בלי זה כנראה לא הייתי בחיים".
אתה נראה טוב.
"גם מרגיש טוב. למרות שעברו כחמישה חודשים מהפציעה עוד לא התגברתי על התחושה הכללית שהיא הודיה על עצם קיומי, על הכוחות שיש לי להתחזק".
איך אתה מתחזק?
"אני לא מתוסכל על מה שלא הולך אלא שמח על מה שקיים". ואשתו נעמי מוסיפה: "חלוקת התפקידים בינינו היא שיותם מקטין את הפציעה ואני משקפת אותה".
דברי אשתו אילצו את יותם לדבר גם על מגבלותיו. בתחילה לא הצליח להניח תפילין, אביו ואחיו הניחו על שמאלו. גם אל הנהיגה לא חזר מיד, כי התקשה להוריד את בלם היד. הצלקת בימין צווארו פגעה ביכולתו להביט הצדה וצמצמה את שדה הראייה. חולשותיו ביד, בכתף ובשכמה מנעו ממנו להרים את בנותיו הקטנות. "אבל עכשיו ברוך השם", הוא מאזן בחיוך.
לאחר אשפוז ממושך בהדסה הר הצופים, הוא מתייצב פעמיים בשבוע במחלקת השיקום של בית החולים. הרבה פיזיותרפיה, הרבה פעילות לחזק את ימינו. "המטפלות נוטות לאופטימיות, אומרות שאחזור לעצמי".
בשאר הימים הוא בבית הלוחם, "אפילו הולך לשם ברגל". עד כה התייצב רק בחדר הכושר, אבל עתה, משפצעיו נסגרו, הוא טובל בבריכה. "דברים חוזרים לעצמם", הוא מבטיח. לקבוצת הוואטסאפ שלה קראה משפחתו "יותם בריא".
הוא מורה בישיבת "שפע מקור חיים" בירושלים. איש שדיבורו מעודן אך מילותיו פלדה. מניח לפני בן שיחו אמת לא מאופרת. כשבאנו, ישב עם נעמי לזום מול העובדת הסוציאלית. התייעצו איך לתווך לשתי בנותיהם את המציאות. הדיון היה בעיצומו אך יותם לא שב אליו קודם שצייד אותנו בזוג ספלים וצנצנת קפה.
הוא בן 28, נולד וגדל בטירת צבי. הצעיר מבין תשעת אחיו ואחיותיו. רובם - עם הוריהם נעמי ורני אלון - עדיין חיים בקיבוץ. "משפחה גדולה, חמה, אוהבת". הוא למד בבית הספר של הקיבוצים, והמשיך לישיבת "מחניים" בגוש עציון. ב־2015 התגייס למחזור האחרון ששירת שלוש שנים. בתחילה שובץ לגולני אך לתדהמת קצין המיון ביקש לעבור לשריון. "מכריי ששירתו בשריון יעצו לי: ‘תבוא אלינו' ואלה שלא, אמרו: ‘לך לשריון'".
הוא אהב להיות בצבא. שובץ למרכבה סימן 4, בהתחלה כתותחן. אחר כך יצא לקורס מפקדי טנקים. פיקד בעיקר על חיילים במסלול, חצי שנה שירת בקו עזה. הוא הוצב בחמ"ל התצפיות בנחל עוז ומבחינה מבצעית פגש שקט יחסי. עם הזמן, למד שחמאס אחראי לכל הקורה ברצועה. הבין שלמשחק כללים ברורים ותוצאתו ידועה מראש: כדי למנוע התלקחויות לא מתוכננות, הקפידו שני הצדדים לא להזיק זה לזה.
מעזה המריאה מדי פעם רקטה שיורטה מיד ולא גרמה לפגיעות בנפש. צה"ל הגיב בירי על עמדות ריקות. ולמחרת חזר השטח לתעתע. חמאס הקים מחדש עמדות בסוג של פחונים. חוליות מחבלים נראו לעתים בדרך לחולל פיגועים, אנשי חמאס אומנם החזירו אותם, אך בבסיסיהם נצפו אימוני צבא יחסית איכותי, יחסית מסודר, שזומם השמדה. "היה ברור שבדעתם לעשות משהו גדול אבל בינתיים אין להם אמצעים לכך".
ושום מחשבה שאולי זה עומד לקרות בקרוב?
"ממש לא. נראה שפיזית זה פשוט בלתי אפשרי. המנהרות היו האיום המרכזי אבל בנו את קיר הבטון הבלתי עביר. ויש גדרות, ויש תצפיתניות שרואות למרחוק, שמזהות כל תזוזה עוינת וניתן לבלום אותה. ואם כבר יקרה משהו, זה יהיה קטן".
"והיה עוד דבר", הוא אומר לי. "הידיעה שמסתכלים עליך באלף עיניים משפטיות הגבילה את האנשים". השתרשה תחושה שאם אין הוכחה מעל ומעבר לכל ספק שלמתפרעים היו אמצעים וכוונה, שצוידו ביכולת להרוג אדם, אז ממש לא בסדר אפילו לירות ירייה לכיוונם.
ההגבלות האלה יושבות בראש בזמן אמיתי?
"לגמרי יושבות, ואינך יודע למה דברים בשטח עלולים להתפתח".
הוא מזכיר את המקרה של בראל חדריה שמואלי ז"ל, שנהרג מירי מתפרע מטווח אפס. או הקצין שירה אל "חקלאי" וטופל בקשיחות אף שפעל, לדעתו, על פי הוראות הפתיחה באש. בדיעבד יתברר, כך יותם מספר, ש"החקלאי" היה בין האחראים ל־7 באוקטובר. אביה של הקצינה החוקרת נרצח בשבת השחורה. "זה ממש עצוב, אבל אתה עם ידיים די כבולות".
מה זה גרם לך?
"זה גורם לחשוב פעמיים. בהיבט המודע אני אומר: ‘אפילו אם יהיה לזה מחיר משפטי, ברור שביטחון ישראל חשוב יותר'. אבל בהיבט הלא־מודע זה גורם לחשוב פעמיים. אתה חושש שברגע האמת תצוץ המחשבה המיותרת".
בשארית שירותו השתתף בתגבורים ביו"ש. השריונאים הוצבו בקווים שקטים יותר אך נחשפו למשימות חי"ר שלא הכירו. בעיקר מרדפים אחרי שוהים בלתי חוקיים. יורים באוויר, כשלצה"ל ברור שמאות ואולי אלפים עוברים. "אבל כמו עם חמאס, זה היה חלק מהמשחק, שני הצדדים מקווים שלא יקרה משהו רע".
לאחר שהשתחרר התחיל ללמוד בישיבת "שירת משה" ביפו. פעם הוזמן לסעודת שבת על שולחנו של ראש הישיבה. הרב אליהו מאלי יטען שכיוון הרבה מעבר להזמנה תמימה. אבל המעמד ריגש את יותם. נפעם התיישב לשולחן. דיבר במשורה ורק עם האחרים.
אל בת הרב התבייש לפנות. "לא נעים, זה בית הרב", אפילו עתה הוא משחרר חיוך נבוך. נעמי לקחה את העניינים לידיים. פנתה אליו דרך גורם שלישי, שלא גילה שהוא בשליחותה. "חשבנו רק להכיר ביניכם", היתמם הגורם הנסתר. שבועיים לאחר היכרותם נעמי ויותם החליטו להתחתן. "זה היה מאוד ברור", הוא אומר לי.
בעולם שאני חי בו קוראים לזה אהבה ממבט ראשון.
"אפשר לקרוא לזה כך. אבל זאת אהבה שגדלה ומתפתחת כל הזמן. אהבה ממבט ראשון נראית לי שטחית יחסית למה שקורה היום".
הזוג הטרי עבר לישיבת "שיח יצחק" בגוש עציון והמשיך לירושלים. תמיד השתוקקו לגור בה. קריית מנחם - שכונתם - קרובה לטבע. הם מצאו כאן את "קהילת מבקשי" (במלעיל) שנוסדה בקורונה, נמנית עם הזרם הדתי־לאומי והקימה בית כנסת משלה.
בערב שמחת תורה הלבישו בגדים יפים את בנותיהם יעלה (3 וחצי) וירדן (שנה וחצי), שרו איתן שירי חג ויצאו יחד לבית הכנסת. רקדו, זימרו, קולות שמחתם פרצו אל לילה ירושלמי בהיר. בבוקר, עודם מתארגנים לשוב לבית הכנסת, שמעו רעש לא ברור, איזו צפירה ממושכת.
הוא חשב שזאת ניידת משטרה, נעמי שמעה אזעקה. הם יצאו לחדר המדרגות. היללות תכפו והלכו. ככל הישראלים של 6:30, גם השכנים - דתיים וחילונים - לא ידעו מה באמת קורה. לרגע היטיב הערפל עם יותם. הוא לא ידע שמשפחת אחיו עומרי לכודה בבסיס זיקים וגיסתו מיכל פצועה באורח קשה. "דאגה נחסכה ממני", הוא נאנח.
"בשעות האלה אתה דואג לבנות, אין דרך להסביר להן מה שקורה". הם ניסו להקיף את יערה וירדן בבועה שאננה. "האזעקה שומרת עלינו. הכל משחק", אמרו להן. את הסיפור הזה מכרו הקטנות לחברות בחדר המדרגות. אבל הלחץ בדירות גבר על הקירות. כשנשמעו שאגות חוסר האונים מאחת, נעמי, עובדת סוציאלית, עלתה למשפחה. "בבלגן הזה עלינו רק לשמור על עצמנו, על היקרים שלנו", הסבירה.
והוא, בהפוגה בין האזעקות, הלך לבית הכנסת. כששליח הציבור הוקפץ בצלצול לנייד שבכיסו, חשש שמחפשים גם אותו. הוא חזר הביתה. השמועות גאו והסרטונים זרמו. "טבח במסיבה בדרום", "5 חטופים לפחות", "20 מחבלים חדרו, לא ברור לאן".
הוא לא האמין. הרי נהירים לו כל קווי ההגנה בעוטף. בו בזמן ענה לטלפונים למי שמספרו נשמר אצלם כמפקד בנחל עוז. כולם רצו לשמוע על בני משפחה מהאזור והוא לא ידע מה להשיב. הוואטסאפ הגדודי שידר: "אין עדיין הקפצה אבל תהיו מוכנים".
אחר הצהריים שוב הייתה הפוגת אזעקות, והוא הלך למנחה. כששב מבית הכנסת המתינה ההודעה: "עולים צפונה". היעד: גבול לבנון, הצפי: תרחיש דומה לזה שבדרום. הוא ביקש מנעמי לצאת עם הבנות למשפחתו בטירת צבי. חשש מאוד שהרחש ביפו, שבה גרים הוריה, יקצין למהומה נוסח שומר החומות.
נעמי נענתה לבקשתו. מהרגע הראשון הייתה בטוחה שבעלה ישוב ללא פגע וכל הסיפור לא ייארך. הדאיגה אותה בעיקר המחשבה איך תעבור שבוע לבד עם הבנות כשיותם במילואים. הוא עלה צפונה בטרמפים. כמה חברים התלוו אליו. רק בדרך שמע את אשר עבר על משפחת אחיו בבסיס זיקים.
הם התייצבו במחנה נפתלי, הוא שובץ לטנק מרכבה סימן 3 והתחיל להכין אותו. "היה אדרנלין מאוד גבוה", הוא נזכר. כל הלילה עבד עם אנשי צוותו, עיניים על הנייד. ממדי הזוועה תפחו והלכו. מספר הנרצחים הסתחרר בכפולות של 10. "וואו, 600, והנה 650". אבל תמיד היה מישהו שתמך, שהזליף משב בוטח לנפשות. הנה כולם יחד מתכוננים, יש מה לעשות, הנה הם כאן במקום להתבצר בסלון וליפול קורבן למורא.
אחרי שבוע על גבול לבנון, המג"ד סא"ל גונן דרסלר ("הוביל אותנו בעוז") אסף אותם, "רוצים אותנו בדרום ותדעו שזאת מחמאה", אמר לאנשים, "מבקשים לשתף אותנו בלחימה". בקרב כמה מהם נבט הפקפוק, אחרים דבקו ביתרונות מצבם החדש. בדרום יהיו הטנקים בטוחים יותר. בשטח בנוי, טילי נ"ט ארוכי טווח אינם יכולים לפגוע בהם. קצרי הטווח מסוכנים פחות ולרוב אינם חודרים.
הם מתאמנים בצאלים, והוא מצליח לקפוץ הביתה. חיפש את התרוממות הרוח המילואימניקית, אך גילה חברה שוצפת. האולפנים להטו והפרשנים, רהוטים להפליא, שידרו מבוכה קיומית. למה אמ"ן לא ידע? למה ביבי לא לוקח אחריות? "היציאה הזאת החלישה אותי", הוא מגלה לי. לפני הכניסה הקרקעית עוד הספיק לעשות סופשבוע בבית, אך במוצ"ש הדליק את הנייד ומצא הקפצה: "ברגע שהשבת יוצאת, תבואו".
הם נכנסו לעזה דרך יער רעים. מהמרכבה סימן 3 ראו צידניות מחוררות, שמשיות שבורות, בדים צבעוניים מתנפנפים מול דממה חונקת. רסיסי האימה מהמסיבה העצימו אותם, המטרה התבהרה. הם נשאבו ללחימה קשה, שבוע לא ישנו. עם כוחות חי"ר והנדסה פתחו ציר, חשפו שטחים חורשי רוע. הכוח העיקרי של האויב הסתתר בבית ספר גדול באזור הדרומי של צפון הרצועה. דרך כוונות התותחן יותם רואה קירות צבועים, ציורים ילדותיים, נאיביים, ואז מחבל מגיח ופותח באש. "זמן רב היה בית הספר הזה קן טרור", הוא מגלה לי.
איך אתה מרגיש עם הסתירה הזאת, עם הנאיביות הזוממת?
"זה מערבב אותך, זה מכעיס, אז היה שבוע של ירי מסיבי מאוד. יצרנו הרס גדול".
עוברות מחשבות גם על הצד השני?
"לא רק בראש, כל הזמן מדברים. למשל על החקלאי שטרקטור רמס את מטעיו, ומי יודע אם בכלל היה מעורב. אבל תוך כדי מזכירים זה לזה מה ראינו לפני רגע בבארי ומי כל האנשים שריחמנו עליהם כל השנים. יש התלבטויות".
חושבים על הילדים של האנשים האלה?
"פחות, כי בשלב הזה של המלחמה פינוי האוכלוסייה היה מאוד מסודר. ראינו אויב, לא משפחות, לא ילדים".
אבל כשנכנסים לבית?
"אתה אומר: ‘וואו', אתה רואה שהיו פה חיים. הנה הספרייה שעדיין עומדת. מצד שני אתה רואה גם שם סימנים לרצון להרוג אותנו. לפניך ציורים של ירושלים כפי שהם רואים אותה".
יש זמן לפחד בלחימה כל כך אינטנסיבית?
"בהתחלה לא, כי מפלס האדרנלין מאוד גבוה. אבל כשקצת יורד המתח, יש הבדל ניכר בין אבות לילדים לבין אלה שאינם עדיין".
חשבת על הבנות?
"לרוב לא. הרגשתי בתפקיד גם מבחינת המורל".
מסתכלים עליך?
"כשאתה בתפקיד של להרים את הרוח, יותר קל לך להחזיק את עצמך. מפקד הטנק שלנו היה קצין שהוביל כל הזמן ולא נתן ליפול לחששות".
והיו גם צחוקים. "המון, המון". בעיקר בלילות לבנים. יושבים בטנק, האויב נעלם לרגע וירי אין. מישהו פורץ בצחוק ללא פשר, אחר משלים אותו בשיר. איש צוות, רב באזרחות, תורם זמר חסידי, מסלסל ניגון של ליל שבת, והחילוני שאיתם מפציץ ברוק כבד, בשורות של "היהודים" ו"איפה הילד?". בשובו מיציאה הביתה הביא להם המפקד שירונים. "וההתלהבות מהשירה הייתה הדדית, הרבה בדיחות עפו". צחקו ששלושת הדתיים מנסים להחזיר בתשובה את הלא־דתי. ציידו אותו בטיפים איך להתחיל עם דוסיות.
המציאות היא של צוללת שחותרת בין גלי החורבן. אווירה של חיבור עמוק. דיבורי נפש שהודפים לרגע את החשש, ששומרים על ערנותם בלילות.
אחרי שלושה שבועות בעזה יצאו הביתה לשעות ספורות. כשתמו השעות, הודיע צה"ל על עוד שעות. ואחריהן עוד כמה ולבסוף התכנסו כולן ללילה של שינה בבית. בהיעדרו, נעמי והבנות עברו דירה. חופשתו החפוזה לא מנעה ממנו לחוש שהן מארחות אותו. שלא כמו בחופשה הקודמת שהחלישה אותו, הפעם התחזק. אחרי כמה שבועות בעזה מצא את מצב הרוח מכיל יותר, סלחני יותר. הארץ כאבה אך גילתה סימני התעשתות. והישראלים נראו חמורים פחות. על הבוקר חיבק את נעמי ואת הקטנות ושב למלחמה.
ההאמר הסיע אותם על החוף. מבט אחרון לים של עזה לפני המטחים. הנ"צ שעצרו בו היה עמוק בתוך עזה. עמוק משהכיר עד כה. באפלולית שהתחילה לרדת על העיר, המתינה המרכבה. הצוות היה חדש. חוץ ממנו נותר רק המ"מ אריאל אלפי. הנהג החדש היה יונתן אגו, נשוי לאוקראינית וחי איתה במולדתה. כשראה את סרטוני 7 באוקטובר עלה על המטוס הראשון ולחם עם כל העולם כדי להשתבץ לטנק. הטען הטרי היה איגור טודורון, חייל בודד מאוקראינה שחי בארץ עם שתי אחיותיו. הוצב לגדוד בצפון אך נאבק בלהט לרדת דרומה. לחיצות ידיים דחופות - "אני איגור", "אני יותם" - ודוהרים אל הלילה.
הלילה התחיל בטוב. לפני חופשתם ישנו שבועות מקופלים בטנק, הלילה הזה יישנו בשכיבה. התמקמו במבנה, "כמו החי"רניקים", ונרדמו בנחת. מתיקות תנומתם נקטעה באחת. בקצה החשיכה, קצת אחרי 4:00, העירו את המ"מ אלפי: "יש משימה, האוגדה צריכה לכבוש את שכונת זייתון". בעפעפיים כבדים השתלשלו חרש למרכבה. "זאת לא כוננות רגילה עם שחר", הודיעו להם, "אלא תחילתה של משימת התקפה".
התחילו לנסוע, והוא זוכר קרניים ראשונות. 16 בנובמבר, חורף בראשיתו. בתמונה הבאה שתתגלה לו ימצא את עצמו במיטה בסורוקה, באר שבע, מחובר להמון צינוריות. המחיקה בזיכרונו, כך יתברר, לא התחילה ברגע הפגיעה אלא שעתיים אחורה. את מה שהתחולל בין השחר בזייתון לבין צינוריות סורוקה, שאב מעשרות שיחות עם חבריו ומחלציו.
הטנק שלו, תחת פיקוד פלס"ר ביסל"ח (בית ספר לחי"ר), השתתף בכיבוש רחוב. צוות רגלים שאיתם זיהה חייל עם קסדה. החייל הרים נ"ט, והם הבינו שזה איש חמאס שמכוון אליהם. החי"רניקים ירו אליו, לא פגעו, אך גרמו לו להוריד ראש. הם מדווחים בקשר: "נ"ט, נ"ט", אבל אנשי הטנק לא משחררים פגז אל המחבל. לו ירו לנקודה שעמד בה, היו עלולים לפגוע בכוחות צה"ל ברחוב המקביל.
צוות הטנק פותח באש מקלעים, אך לפתע מעצור והאש גוועת. המחבל מצליח להרים ראש ולנעוץ RPG בטנק. הטיל חודר למקום מושבו של התותחן יותם אלון, פוגע בקסדתו, מתיז חתיכות מתכת בוערות לצווארו וזורע רסיסים כמעט בכל גופו, ממשיך לכיוון הטען איגור וקוטע את רגלו, רסיסים מתעופפים אל רגלי המ"מ, אך הוא ממשיך לתפקד.
"אלפי חשב שאין לי ראש, כי הראש שלי היה שמוט ולא הגבתי", מספר יותם. המפקד מורה ליונתן הנהג, שלא נפגע, לנסוע אחורה. מפקד הפלס"ר מצווה על "צוות אביחי" להישאר ולהיות אחראי לפינוי, "אנחנו ממשיכים בלחימה". מהעורק בצווארו של יותם פורצת מזרקת דם, ואין מוצאים דופק. "תחפשו, תחפשו", מפציר מפקד צוות החילוץ אביחי חיים.
בקשר מכריזים שיותם נהרג. החובש אל־נתן אברג'יל מתעקש על "נקודת לחיצה" בצוואר. הוא מבין שחייבים לעצור את הדימום מהעורק הראשי. ואסור לשחרר לשנייה את הלחיצה. לוחם ושמו ינון מרים את יותם על גבו, מישהו אומר לו: "עזוב, אנחנו במלחמה, נלך קדימה, חבל שעוד ימותו". אבל ינון ממוקד מכדי לשמוע אותו. הוא מבחין בטבעת נישואים על ידו של יותם ומתבצר בנחישותו: "יש אישה ואולי ילדים, לא מוותר עליו", בינתיים גם מוצאים דופק, "ואביחי נתן לי כאפה וראה שאני מגיב".
על הריסות בתים מתחיל המרוץ לחיים. להציל את יותם. החובש אברג'יל רץ לצדו ובולם את קריסת עורקו, ינון נושא אותו על גבו. רצים ונופלים, מועדים וקמים. לבסוף פוגשים את נגמ"ש הפינוי. העורק של יותם עובר לאחריות אצבעותיו של הרופא בנגמ"ש. אלה דקות שלא ניתן להגזים בגורליותן, והנגמ"ש נוסע אל החוף בציר מקצר. הציר מועד למטענים, אבל מי עושה חשבון? העיקר להגיע כמה שיותר מהר אל מסוק החילוץ.
בסיס פלמחים, טייסת 123, אור ראשון. יללת הסירנות מקפיצה את צוות האוויר שבכוננות. מפקד המסוק הוא רס"ן א', מילואימניק בן 36, נשוי ואב לבן. לפני 15 שנה ענד כנפי טיס ומאחוריו שלל טיסות מבצעיות. צוק איתן, עמוד ענן ומשימות ביטחון שוטף. שעותיו הצפופות באוויר גיבשו הבנה מעמיקה של החילוץ ומשמעויותיו. א' יודע שאינו מחלץ משדה הקרב רק לוחם פגוע. גם את משפחתו הוא מחלץ, משותפות למשפחת השכול. בתחילת שיחתנו מזהיר א' שאולי נצטרך להפסיק תוך כדי. הוא בכוננות כפי שהיה ב־16.11.23.
עם עלות השחר א' רץ למסוקו, כשעמו צוות המכונאים המוטסים, הרופא וחוליית 669. הפרטים שבידיו דלילים עד לא קיימים: כוח של חטיבה 205 נפגע מנ"ט. תוך כדי טיסה התארגנה התמונה המבצעית. כ־20 דקות לאחר שהוזנק כבר היה באזור האירוע. דיבר עם החטיבה ועם הגורמים הרפואיים שלה. מתברר שאלה שלושה פצועים שזקוקים לפינוי בהול. עוד לפני בוא הנגמ"ש ירד המסוק אל המנחת.
כשהגיעו הפצועים, נכנס צוות המסוק לפעולה. כך נשמעו בסרט שצולם בזמן אמיתי:
הקוקפיט (תא הטייסים): "3 דחופים לפינוי".
ראש הצוות שמאחור: "רואה אותם".
הקוקפיט: "לצאת אליהם, הם צריכים עזרה".
צוות: "אלונקה ראשונה מגיעה".
צוות: "אלונקה שנייה בפנים, כולם בפנים, דלתות סגורות, אתה רשאי (להמריא)".
לפני שהמראת, ראית את יותם?
"כן, הפציעות שלו ושל חבריו היו קשות. לבך יוצא אל תמונת הבחורים האלה, לצעקות שלהם, ואתה יודע שהמטוס אינו בדיוק הסביבה הסטרילית שהם זקוקים לה".
הווריד של יותם עובר עתה לידיו של הרופא המוסק. הוא ממשיך ללחוץ באותה נקודת לחיצה שעברה את ידיו של החובש בשטח ושל הרופא בנגמ"ש. טיסת ההצלה אמורה לנחות במרכז. בשיבא או באיכילוב. עקב דחיפות מצבו של יותם, "מנגנון הפציעה" (גוף של פיקוד העורף הבודק עם בתי החולים היכן יש מקום שבו יקבל הפצוע את הטיפול המהיר לסוג פציעתו) קובע: נוחתים בסורוקה.
קיצור של 6 דקות במסלול הטיסה יכול לעשות את ההבדל בין חיים למוות. אבל השינוי ביעד עתיר סיכונים. המסוק חייב לחצות בפעם הראשונה את הרצועה, וזה מאתגר. באמצע נובמבר היה התמרון הקרקעי בראשיתו. צה"ל עדיין לא שלט ממש בשטח, גדודי חמאס עדיין השיבו אש. במקום לצאת חזרה בדרך הקצרה ביותר, הטיסה לבאר שבע מאלצת את א' לרחף בגובה נמוך מעל פני שטח גדול ועוין. נוסף לאלה, קרני השמש בעיניו, מה שגורם לו לראות רק את קווי המתאר של העיר. "וזה חד־משמעית סיכן אותנו", סיפר לי.
לא פחדת?
"פחד הוא כמעט דבר אינהרנטי בלהיות לוחם. להגיד לך שבזמן האירוע פחדתי? התשובה היא לא. אבל כשהאזנתי להקלטה, שמעתי שאני הרבה יותר דרוך, וזה באמת חשש ופחד. אבל הודות למקצוענות שלך אלה אינם חוסמים אותך".
הידיעה שפצוע מסוגו של יותם שוכב אצלך מאחור, יושבת בראש כל הטיסה?
"אין לך זמן לחשוב איך אתה מרגיש עם הדבר הזה. אתה מביא בחשבון רק את המכונה הזאת שרצה ועושה את הדברים. יש התרגשות, יש חשש, אבל הפעולה קדימה, היא שמנצחת".
10 דקות לאחר שעזב המסוק את עזה יותם הונח על שולחן הכירורג בסורוקה. הוא עבר ניתוח חירום בצווארו וגם טופלו השברים בצלעותיו וביד ימינו.
ההודעה על פציעתו נחתה על נעמי בעבודה. אנשים חיכו לה למטה וסיפרו שבעלה נפצע באורח קשה. היא הייתה המומה והם הסיעו אותה לבית החולים. לאמו מיכל הגיעה הבשורה בקיבוץ. אביו רני, שמתחילת המלחמה מספק בהתנדבות ציוד לחיילים, קיבל את החדשות הלא־טובות כשהיה ליד אשקלון. האם יחיה או ימות? אין בפי המבשרים פרטים מעבר לעובדה שבנם פצוע קשה.
הם באו לבית החולים בדיוק כשהוצא מחדר הניתוח. "הוא יחיה", הודיעו להם, "אבל הרבה זמן לא הגיע חמצן למוח, יש חשש סביר שבראשו לא יהיה איתנו".
כשבנה מתעורר, אמו מיכל מיד בודקת את מצבו. "תרים רגל ימין", "תרים יד ימין", היא מבקשת. יותם לא יכול כל כך לעמוד במשימה, אבל היא רואה שהוא מבחין בין ימינו לשמאלו, שמוחו יודע לשלוח את הפקודות הנכונות. ובלילה התחיל לקבל חזרה את הזיכרון שלו. הוא זוכר במעומעם שאמו ואשתו נעמי היו הראשונות שראה. התמונה הברורה יותר היא של חברו הטוב יואב, שבא במיוחד מגבול הצפון לראות אותו. "קצת דיברנו, קצת צחוקים, אני בקושי יכולתי לצחוק".
אתה זוכר משהו מהצחוקים?
"עקצתי אותו, אמרתי לו: ‘מה, אני צריך להיפצע קשה כדי שתבוא לבקר?'".
היית ללא הכרה מזריחה עד מעבה הלילה, ראית משהו בתוך החושך?
"זה לא היה חושך. היה לי מין רצף תודעה. כשהתעוררתי עוד עסקתי בענייני הטנק. שאלתי אם החבר'ה בצוות התחלפו ומתי יחזרו".
הוא הועבר למחלקה הכירורגית בהדסה עין כרם. לאחר שהפצע בצוואר נוקה וטופל, הניחו עליו שתל עור שנקצר מירך ימין. השתל נקלט במלואו, והוא הועבר לשיקום. הוא התחיל לבקר בבית. "כיף שאתה בא לישון אצלנו, אבא", אמרו לו הקטנות, "אולי תעבור לגור איתנו?". לאחר חודשיים וחצי באשפוז שיקומי בהדסה הר הצופים שולח לביתו. עכשיו הוא מגיע לשם פעמיים בשבוע.
שמונה הקומות של מרכז השיקום החדש רוחשות טוב. החמלה ואורך הרוח דיירי קבע במסדרונות הבוהקים. גם אם אינך זקוק לטיפול, אתה חש שהגעת למקום הנכון. אור גדול מפזר חסד באולם הריפוי בעיסוק. רצפה בהירה, קירות בהירים, מסגרת חלון בהירה לוכדת שמיים כחולים מעל עיסאוויה. על מסך גדול עדן חסון ואברהם טל שרים "אורות". על המסך שליד מגרש טניס וממולו שניים. כל תנועת חבטה שלהם מעיפה את הכדור אל מגרש היריב על המסך. "עובדים איתם על שיווי משקל דינמי", מסבירה לי המטפלת, "מנסים לחזק להם את הרגל שנפצעה".
אני אומר לטניסאים: "מפה אתם ממשיכים לווימבלדון", אך לא זוכה לתשובה. מייעצים לי לנסח מחדש ובאנגלית. רובין (23) ובדאן (24) הם עובדים מנפאל. נפצעו בעלומים בשבת הארורה. ביום ה־46 למלחמה באתי לגיא ההריגה בקיבוץ. "מגורי העובדים הזרים נראו כגוש אפל שנחצב ממכרות פחם", כתבתי. באוויר היו עדיין שאריות עשן, ואיש כיתת הכוננות אמר: "כאן זה הקרמטוריום".
23 נפאלים ותאילנדים ניסו להתבצר מאחורי שקי האורז ממולדתם. הם נשרפו כולם. אחד מהם, קוואי שמו, הסתתר בגג מכון החליבה הסמוך וניצל. אחד הבורחים הגיע באותו לילה לשער עלומים ועשו עליו נוהל מעצר חשוד. מכיוון שלא דיבר עברית, ערבית או אנגלית, ירו בו למוות.
בדאן הנפאלי מפרק עכשיו את הטניסאי שממולו. הוא נפצע מרימון אך מבטיח לי שהוא בסדר, "עושה את כל התרגילים שלי".
תחזור לעלומים?
"לא, אדוני, אחרי הטיפולים חוזר הביתה".
רובין שלידו נורה ברגלו, "אבל אני רוצה להישאר בישראל".
ממול לנפאלים יותם וגיסתו. מיכל נפצעה באורח קשה ב־7 באוקטובר בבסיס זיקים. השתחררה מאשפוז ביום הולדתו של בעלה עומרי, אחיו הגדול של יותם. קשר עמוק מחבר את יותם אל אחיו ורעייתו. מאז הטבח בני הזוג גייסו את עצמם לשליחות הסברה בארץ ובעולם. בהשראתם יותם הסכים לדבר איתי.
מיכל ויותם מניפים משקולות קטנות כדי לחזק את השכמות ולעבוד על הסימטריה. "תרים את היד ב־90 מעלות", מבקשת המטפלת, גם היא מיכל. הוא מורה, יש לזכור. חייב להניף את היד ולהשאירה למעלה כדי לכתוב על הלוח. מיכל מצמידה שני דפים לדלת ארון. אביב הגיע פסח בא, ויותם מתאמן: "קדש ורחץ, כרפס, יחץ", הוא כותב בלורד כחול. האחות מורחת משחה על הצלקת בצווארו, לרכך, למנוע הידבקויות. "השתל יכול להשתזף?", הוא מתעניין.
מיכל הגיסה אחות אונקולוגית בקופת חולים לאומית. מתמחה באשפוזי בית. היא מבקרת חולים כרוניים שמרותקים למיטתם. רעות עובדת איתה על שיפור טווח תנועת האצבעות. "כדי שאוכל לעשות קוקו לבת שלי, להרים כלים כדי לשטוף אותם", היא מחייכת, "דברים דביליים, ענייני חיים".
בשמחת תורה היו חיי מיכל אלון על חוט השערה. בעלה עומרי הוא רב צבאי שהחליט לרדת בחג לבסיס זיקים לשמח חיילות וחיילים. אשתו ושמונה מעשרת ילדיהם הצטרפו אליו. ערב החג היה מלבב. טוראי ושמו נריה אהרן נגארי עשה שמח בעונג שבת. קשר עמם שיחה מלב אל לב. כמה שעות אחר כך, מחבל במדי צה"ל רצח אותו לעיניה. סמלת נועה זאבי נפגעה בראשה והייתה לפצועה הכי קשה בקרב בזיקים. ואז הגיע עוד "חייל". שערו היה שיבה, והוא נראה בן 40 פלוס, "מבוגר מכדי להיות חייל צה"ל", סיפרה לי.
"נפל לי האסימון שהוא מחבל", מיכל ממוללת את הפלסטלינה הטיפולית לחזק את שרירי כף ידה וממשיכה, "הוא הסתכל לי בעיניים אך לא האמנתי שיירה בי. לבשתי שמלת שבת, לא הייתי חיילת, אבל זה לא דגדג לו. המחבל ירה בי במותן, בחזה וביד. הרגשתי שהיד נופלת ואני מדממת. הורדתי את כיסוי הראש ועשיתי לי חוסם עורקים. החייל דניאל, בעוז בלתי רגיל, זינק על המחבל, חטף ממנו את נשקו, אך זה שלף סכין ודקר אותו בראשו. אבל דניאל השתקם". היא הובלה אל המיגונית שבה היה עומרי עם הילדים. הכניסו אותה פנימה, והיא ניסתה לחייך אל משפחתה.
הצלחת?
"הילדים אמרו לי שנראיתי כל כך נורא שלחיוך לא הייתה משמעות. אבל רציתי להראות להם שאני בסדר. הם היו גיבורים".
את היית גיבורה.
"אני אמא".
אני שואל את עצמי מה הייתי עושה במצבך.
"אי אפשר לדעת, פתאום אתה במלחמה".
את חושבת שיש עתיד לחיים שלנו ושלהם יחד?
"אני חושבת שאין לנו ברירה אלא להגיע לאיזה עתיד משותף".
איך הוא ייראה?
"לא יודעת באיזו קונסטלציה, אני לא בעד מדינה לשני עמים. זאת מדינה לעם היהודי, אבל הם יהיו פה ואנחנו צריכים לחשוב איך אנחנו מתגמשים".
אישית מה הסיפור הזה עשה לך? הנה שרדת, את יותר אופטימית?
"אני אופטימית מטבעי".
יותם, מה הפציעה עשתה לאמונה שלך?
"הרגשתי שאני מושגח. ממש. שהקב"ה איתי כל הזמן. קרבה מאוד גדולה חשתי אליו. היו הרבה צמתים רפואיים שמשהו היה יכול להשתבש בהם, שמשהו יכול היה לא לעבוד טוב, שמשהו לא יחזור לעצמו. וזה גרם לי להודות מחדש על החיים שלי".
היית רוצה לחזור לטנק שלך?
"לגמרי, אני לא שולל את זה. מצבי הפיזי עדיין אינו מאפשר, אבל אם באיזה שלב יהיה צורך...".
מהמרכבה סימן 3 נפרד בינתיים. לא מהצוות. עוד כשהיה מאושפז בעצמו הגיע אליו על כיסא גלגלים המפקד אלפי שנפצע ברגליו. עם הטען־קשר איגור שאיבד רגל, כרת ברית דמים. פציעתו הקשה לא העלתה בדל חרטה בלבו של איגור. "רציתי להיות שם", שב ואמר ליותם.
החיבור ביניהם יומיומי. יחד פגשו את רס"ן א' ואת צוות המסוק. הם מעדכנים זה את זה על התקדמותם בשיקום. לא מכבר הורכבה לאיגור תותבת, והוא שלח את תמונתו קופץ על חבל. נהג הטנק, יונתן, שב לאוקראינה ושומר על קשר. "צוות אביחי" המופלא, שמילט את יותם ואת חבריו מהשטח, ממשיך להרגיש אחריות לשלומם. בפורים התקשר אליו החובש אל־נתן אברג'יל, שתחת אש עצר את שטף הדם מעורק צווארו. "יותם, אני כל כך שמח שאתה חי", צהל בטלפון, "אבל דיר באלאק עם האלכוהול, לא הולך טוב עם התרופות שלך".