החודש התקיימה בתל אביב צעדה בהובלת מחאת הנשים להחזרת החטופות והחטופים, ביחד עם משפחות חטופים, בקריאה לקבינט: "זה רגע גורלי, עסקה עכשיו". לראשונה, בין אלפי הצועדות והצועדים שגדשו את שדרות רוטשילד בתל אביב בצעדת התמיכה, היו גם חברים של החטופים כקבוצה מאורגנת, והצטרפו לקריאה.
קרובת משפחתה של שירי ביבס: "ויתרו על החטופים, יום אחד יחשפו הפרוטוקולים"
"מחאת הנשים להחזרת החטופות והחטופים", יוזמות הצעדה, מסרו: "מדובר בעניין של חיים או מוות. אנחנו קוראות לקבינט ולממשלה לסגור מיד עסקה ולהציל את מי שעוד אפשר. כמה כאב עוד נוכל לשאת מידיעה על עוד חטוף שייהרג בשבי? מלאו את האחריות הבסיסית ביותר שלכם והחזירו אותם הביתה. זה הסיפור של מדינת ישראל, זו הזהות שלנו כחברה". בחג החירות העצוב הזה, כשחירותם של 133 החטופים שלא שבו נשללה לפני 200 ימים ארוכים לאחר שהופקרו על ידי המדינה ונתלשו מחייהם אל השבי ברצועת עזה, שניים מהחברים שהצטרפו להתארגנות, מדברים על ההתמודדות האישית שלהם.
אבישג בן שושן, חברה של החטופה אגם ברגר, שיתפה: "אגם ואני הכרנו ב'מכינת גל', ומהר מאוד הפכנו לבלתי נפרדות. אחיות לכל דבר. השנה שעברנו ביחד הייתה מעצימה, וכמו אחיות היינו הכתובת אחת של השנייה בעליות ובירידות. אגם היא בחורה מיוחדת, חייכנית עם לב זהב, מלאת שמחת חיים ואמונה. הפעם האחרונה שנפגשנו הייתה ביום חמישי בטקס סיום הקורס שלה, יומיים לפני שהיא נחטפה, ודיברנו בפעם האחרונה בערב שבת כשבירכנו אחת את השנייה לשבת שלום. בבוקר שבעה באוקטובר שלחתי לה הודעה והיא לא ענתה".
היא המשיכה: "נאחזתי במחשבה שהיא בטח שהיא במשמרת ולא יכולה לדבר, אבל למחרת ראיתי את הסרטון בטלגרם והבנתי שהיא חטופה. היינו אמורות להיפגש בשבוע שאחרי ב'שבת מכינה', כל המחזור ביחד. השבת כמובן לא יצאה לפועל, כי מבחינתי זה בלתי נתפס לעשות שבת כזאת בלי אגם".
"בחצי השנה שעברה מאז אנחנו החברות עושות הכל כדי להיות עם המשפחה של אגם. הגענו אני וחברות קרובות גם לצעדה בתל אביב כדי להשמיע את הזעקה של אגם ולדאוג שלא ישכחו את החטופים. כל יום שהם שם זה נצח, אנחנו הקול שלהם והחובה שלנו היא לוודא שכולם שומעים וזוכרים שיש לנו 133 חטופות וחטופים שצריכים לחזור הביתה עכשיו", סיכמה אבישג.
דניאל פלנקר, חבר של החטוף הרש גולדברג-פולין, סיפר: "הרש ואני הכרנו במגרש, סביב האהבה המשותפת שלנו להפועל ירושלים. את הרש הכרתי עוד כשהיה נער, ולמרות פער הגילאים בינינו הצלחנו להתחבר בזכות האופי המיוחד והקהילתי של המועדון. נפגשנו בחודש שלפני המלחמה בחתונה של חבר משותף, דיברנו על התכניות של הרש לטוס לקיץ ועל עולם הפסטיבלים, שאני חלק ממנו כבר הרבה שנים והרש בדיוק נכנס אליו. דיברנו גם בשבוע שלפני החטיפה, הזמנתי את הרש לעבוד איתי בכנס בים המלח, ואמר שהיה שמח לבוא אבל הוא הולך למסיבה ואפילו הזמין אותי להצטרף אליו".
הוא נזכר: "בשבעה באוקטובר קמתי למבול של הודעות של אנשים שחשבו שאני ב'נובה', לצד הודעות של חברים מודאגים מכך שהרש לא עונה לטלפונים. הייתי בטיול בצפון, הרגעתי את כולם כי ידעתי שהטלפון שלו סגור כי הוא במסיבה, ואין מה לדאוג. ככל שהשעות עברו הבנתי שמוקד ההרג העיקרי הוא ב'נובה', ועם ההבנה הזו פתאום עיכלתי שהרש נחטף או נרצח ופרצתי בבכי מטורף".
פלנקר הוסיף: "אני אקטיביסט מטבעי, והתחלתי לפעול ביוזמות להחזרת החטופים עוד לפני שהתברר הסטטוס של הרש. ברגע שהתבהרה הסיטואציה הפכתי לקרוב יותר למשפחתו ובפרט לליבי אחותו המדהימה, שמכל ההפגנות אני יודע שהכי מחוברת לצעדות הנשים, באחת מהן צעדנו כשאני מחזיק עבורה את המגפון והיא קוראת בו לאורך כל הערב. יש משהו עוצמתי יותר בצעדות האלו. אני וכל המועדון מחוברים ועוטפים את ליבי והמשפחה בעצרות ובהפגנות, גם כשהגענו לתל אביב לצעוד איתה ולדרוש עסקה עכשיו".