בשבוע שלפני מסיבת הנובה ברעים נפלו על אופק מנדיל ודריה דנוס בני ה־25 כמה וכמה מכות, אחת מהן מכיוון רכב היונדאי טוסון שלהם. בעיות עם הגלגלים ועוד. בלית ברירה אופק לקח אותו למוסך ביום רביעי של אותו שבוע לטיפול.
"זאת הייתה הוצאה משום מקום, משהו מרגיז. אבל זה האוטו שאיתו אנחנו נעים עם דוכן אבני האהוה שלנו מיריד ליריד, מה גם שבסוף אותו שבוע היינו צריכים אותו למסיבה בדרום, שאליה רכשנו כרטיסים חודשיים מראש ומאוד מאוד חיכינו לה. אז שילמנו והתבאסנו".
בדיעבד התברר לשניים ש"המכה" הזאת בעצם הצילה את החיים שלהם. עם היונדאי הזה, שהוא אומנם רכב גבוה אבל לא רכב שטח, הם היו בין ראשוני הנמלטים ממסיבת הדמים ההיא כבר בשעות הבוקר המוקדמות מאוד של אותה שבת שחורה.
איתו הם טסו שעתיים ברציפות בכבישי העוטף - מחפשים דרך לברוח לכיוון מרכז הארץ. כל זאת כשהם מתחמקים ממחבלי חמאס ומרקטות שהתפוצצו סביבם, חולפים ליד יישובים שכבר היו שטופי מחבלים, ומיגוניות שתוך כמה שעות יהפכו מלכודות מוות לעשרות בני אדם. בזכות האוטו הם גם הצליחו בסופו של דבר למלט את חייהם, כשחצו איתו שדות, מטעים ודרכים לא דרכים עד שהצליחו להגיע למקום מבטחים.
"בסוף אתה מבין שקיבלת את הכאפה הזאת כדי שהאוטו יהיה תקין לקראת מה שחיכה לנו באותה שבת", אומר אופק, ודריה מוסיפה: "לאורך כל מסע ההימלטות שלנו זה נראה כאילו אנחנו והאוטו היינו ממש שקופים, לא ראו אותנו. הסתובבנו במקומות ובשטחים שהופגזו קשות, עם מחבלים וגוויות בכל פינה, ויצאנו מהם בנס".
"וכל הזמן הזה המוזיקה ממשיכה ובועטת"
אופק ודריה הכירו לפני כשלוש שנים. היא הקימה אז את העסק של אבני אהוה, שאותו המציא ופיתח אבא שלה מוטי דנוס, מגשר זוגי, עורך דין ואיש תקשורת. אופק, שעוסק במכירות, הצטרף לעסק בהמשך. במהלך יום שישי לפני הטבח הם הציבו את הדוכן שלהם ביריד הקבוע בפרדס חנה, מדברים עם החברים שמסביב על המסיבה המבטיחה.
"בדרך כלל במסיבות בסדר גודל כזה המארגנים מודיעים על המיקום זמן מאוד קצר קודם לכן", מספרת דריה. "אז רק ב־22:00, כשעדיין היינו בארוחת שישי עם המשפחה של אופק, קיבלנו הודעה שהמסיבה תתקיים ברעים ושהתקלוטים מתחילים כבר ב־23:00. קיבלנו הכוונה ומפה מסודרת של אזור האירוע, כולל המיקום של שלוש הבמות, אזור האוהלים ומגרשי החניה. התלהבנו ברמות".
לאזור המסיבה הם הגיעו עם חבר שלהם סהר אוחיון לקראת השעה 3:00. "הקמנו במהירות את הקאנטה שלנו, כלומר את הפינה שלנו עם האוהל והשולחן והמחצלת והמנורות", משחזר אופק. "אני הייתי מאוד עייף וידעתי שיש לי עוד לנהוג את הדרך חזרה למרכז, אז הלכתי לישון וביקשתי מדריה וסהר שיעירו אותי עם הזריחה, כי זה השיא של המסיבה. הספקתי לעצום עיניים עד שש ורבע".
בשלב הזה חזרו השלושה לרחבה המרכזית. ואז, כשדריה החלה ללכת לעבר השירותים הכימיים - החלה מתקפת חמאס. "זה קרה קצת אחרי שש וחצי בבוקר, כשפתאום ראיתי טילים מתחילים לעוף לנו מעל הראש ושמעתי קולות של פיצוצים מכל עבר", מספרת דריה.
"בהתחלה חשבנו שמארגני המסיבה דאגו לזיקוקים למופע של הזריחה", ממשיך אופק. "אבל אז הרמתי את הראש וראיתי קבוצה של כמה עשרות מאבטחים בחולצות שחורות רצים בטירוף – כל אחד לכיוון אחר. אחד לדי.ג'יי, אחד לבר, אחד לרחבה, אחד ימינה, אחד ליציאה. אחר כך התברר שהם קיבלו דיווח שיש מתקפה, ורצו להזהיר את כולם. ושתבין, כל הזמן הזה המוזיקה ממשיכה ובועטת, עם זריחה מדהימה".
דריה: "אחר כך התברר שהרבה חוגגים, חלק דלוקים, חלק שיכורים וחלק גם וגם, בכלל חשבו שזאת עוד מתקפת שיגורים של חמאס, ושברגע שהיא תסתיים אפשר יהיה להמשיך את המסיבה שהם חיכו לה במשך חודשים".
אופק: "הבנתי שאסור לנו להישאר שם והתחלנו לנוע במהירות לכיוון החניה. מכיוון שגם דריה וגם סהר היו בשלב הזה שיכורים מאוד, וזכרתי כי לדריה יש זיכרון עבר לא טוב עם טילים שנופלים לידה, ידעתי שיש לי שתי משימות – לשים לב שאנחנו לא נאבדים אחד לשני, ולהחזיר את דריה בשלום הביתה.
"הנפילות החלו להתקרב אלינו ובשלב הזה כבר עצרו את המוזיקה, הדי.ג'יי הודיע שיש אזעקת צבע אדום וקראו לכולם להסתתר מהטילים. אמרתי לדריה לשבת ליד גזע של אחד העצים, שישמור עליה שלא תיפגע וגם שלא תלך לאיבוד. למרבה המזל החנינו את האוטו ליד יציאת החירום. שלחתי את סהר להביא אותו, וזה לא היה פשוט כי הוא היה מותש ושיכור, כשבאותן דקות אני פירקתי את הקאנטה והשגחתי על דריה, שממש חיבקה את הגזע של העץ שתחתיו הסתתרה".
דריה: "ישבתי והסתכלתי על השמיים וראיתי מופע של מאות טילים באוויר, שובלים שובלים. חלק מהם נפלו בקרבתנו, חלק המשיכו הלאה לכיוון תל אביב ומרכז הארץ. הבומים התגברו והאדמה ממש רעדה".
לוותר על המיגונית
ואכן, סהר הצליח בתושייה רבה למצוא את הג'יפ בין מאות כלי הרכב בחניון, והגיע איתו אל השניים. השעה הייתה 6:50. ביציאה כבר החל להסתמן פקק תנועה של מכוניות. אופק עקף אותו במהירות ויצא לכביש 232, שם עמדו מאבטחים וניידת משטרה והפנו את הנהגים ימינה, לכיוון דרום וקיבוץ רעים. אופק: "תחושת הבטן שלי אמרה שאנחנו צריכים לפנות שמאלה, צפונה, לכיוון הבית, אז עשינו סיבוב פרסה ויצאנו בנסיעה מהירה צפונה. בהמשך התברר שגם בכיוון הזה וגם בכיוון הזה יש אין־ספור מחבלים.
"אחרי נסיעה של כמה דקות ראינו מלפנים 15 רכבים שעצרו בבת אחת על הכביש ועשו ביחד פניית פרסה. ברגע שמעתי קולות של ירי. נסעתי מולם להבין מה קורה, ואז אחד הרכבים עצר על ידינו והנהג שאג לעברנו 'תברחו מהר. יש שם ירי חי של מחבלים'".
דריה: "זה היה קטע מאוד משמעותי, כי הוא נתן לנו להבין בשלב מאוד מוקדם של האירוע שזה לא עוד ירי טילים שהתחיל ויסתיים, אלא גם מתקפה קרקעית. זה נתן לנו יתרון, כי ידענו בערך ממה אנחנו בורחים ושיש גם כוחות עוינים בשטח. בגלל זה לא ניסינו למשל לברוח לכיוון רצועת עזה. ממש היה לנו מזל, כי להרבה אנשים במשך שעות רבות לא היה מושג שזה מה שקורה".
אופק עשה סיבוב פרסה במהירות, והחל לנסוע בחזרה לכיוון המסיבה. בדרך הם חלפו ליד המיגונית מול קיבוץ בארי, ודריה ביקשה לעצור כי השלפוחית שלה כבר לחצה. "אני לא מכירה מיגונית, אז אמרתי אולי יש בה שירותים", היא משחזרת. "לא היו. המיגונית בשלב הזה הייתה עדיין ריקה מאנשים. חשבנו אם להישאר שם, אבל החלטנו להמשיך בנסיעה. בהמשך היא כבר נודעה כ'המיגונית עם הכלניות', שלא מעט חבר'ה צעירים מצאו בה את מותם".
פתאום, משום מקום, צצו ורצו לעבר המכונית שני אזרחים עזתים כשהם צועקים 'איטבח אל יהוד'. הם הספיקו להגיע לרכב של השלושה ולדפוק עליו, לפני שאופק לחץ על הגז וטס מהמקום צפונה במהירות 150 קמ"ש. כעבור דקות ספורות, כשאופק ראה בצד הדרך רכב ראשון ירוי, בלי גופה אבל עם סימני דם על הכביש, הוא עצר שוב, עשה עוד סיבוב פרסה והחל בנסיעה כשמולו שלט הכניסה לקיבוץ בארי. השעה הייתה 7:10.
אופק: "הדבר הראשון שעלה לי בראש היה – 'יופי, הנה קיבוץ להתגונן בו עם ממ"דים ומקלטים, וגם אפשרות לדריה לעשות סוף־סוף פיפי'. המחשבה הייתה – 'מי לא יפתח לנו את הדלת ויארח אותנו במצב כזה?'. אז התחלנו להתקדם לכיוון שער הכניסה לקיבוץ, מבלי לדעת שבאותה שעה הוא כבר היה שורץ מחבלים".
דריה: "המזל שלנו היה שהשער של הקיבוץ היה סגור. כי אם הוא היה פתוח, אופק כבר היה טס פנימה. אופק אמר לי לרדת במהירות מהאוטו ולדבר עם השומר. הגעתי לבודקה ולא ראיתי שם שומר אלא רק זכוכיות מנופצות. פתאום אופק נתן את השאגה של החיים – 'דריה, תחזרי לאוטו'".
אופק: "ראיתי את דריה עומדת מול השער הסגור, כשעל הבודקה חמש כניסות של קליעים. הפחד שלי היה שדריה תראה שם את הגופה של השומר. אפילו לא עשיתי סיבוב פרסה, פשוט הכנסתי לרוורס ונסעתי במהירות של 80 קמ"ש עד כביש 232".
דריה: "לפי סרטוני וידיאו שהתפרסמו בימים שלאחר הטבח, התברר שהמחבלים הראשונים נכנסו לקיבוץ כבר לפני השעה 6:00 דרך השער הזה. אנחנו הגענו לשם בסביבות 7:15. זה היה אחד הנסים שקרו לנו. התברר שהדקה־שתיים שעמדנו ליד השער של הקיבוץ היו חלון הזמן היחיד שבו לא היו מחבלים שנכנסו או יצאו מהקיבוץ".
"אתה הצלת את החיים שלנו"
ביציאה מבארי, על הכביש, אופק התקשר לראשונה למשטרה. "חיכיתי חמש דקות. כשמישהו ענה לי סוף־סוף אמרתי לו במהירות: 'אני על כביש 232, יש כאן מחבלים מקדימה ומאחורה. מימין זאת עזה ומשמאל – מטעים של עצי פרי. אני לא יכול לנסוע מפה ואני מבקש, מתחנן, שתפתחו נקודת לוויין דרך איזה שביל אני יכול לצאת מכאן'. התשובה שלו הייתה: 'מצטער, אני לא יכול לעזור לך, כמוך יש עוד המון אנשים. יש לחץ. אני רק יכול להציע שתצאו מהאוטו, תברחו, תתחבאו ותתפללו'. זאת הייתה פצצה. הבנתי שאם המדינה אומרת לי שהיא לא יכולה לעזור לי - אנחנו כאן לבד".
דריה: "זה היה רגע שהסתכלתי על הפנים של אופק וראיתי את תחושת הפחד".
אופק: "עשינו חושבים, והתברר שהדרך היחידה שנותרה לנו היא לברוח מזרחה, אבל לא ידענו מאיפה. אז נסענו במהירות שוב לכיוון של היציאה מהמסיבה, כדי לראות לאן המכוניות האחרות נמלטות. הגענו באמצע הפגזה, כשאנשים שמו את המכוניות בצד ונכנסו למיגוניות. ברגע שהשוטרת שעמדה שם הגיעה אליי, התחילה אזעקת צבע אדום וגם שמענו צרורות של ירי עשרות מטרים מאיתנו. מישהי לידינו צעקה '40 מחבלים נכנסו לישראל'. הסתתרנו גם אנחנו, כשכל האזור הוא פקק תנועה. אז גם קלטנו שסהר נעלם".
בדיעבד התברר שסהר שכח את הטלפון שלו באוטו ורץ להוציא אותו. "פתאום ראינו אותו מגיע משום מקום, לבוש לבן כמו מלאך וצורח לעבר הנהגים 'כולם שמאלה, כולם שמאלה', כשהוא דופק על המכוניות בכל הכוח", מתארת דריה. "סהר שירת באזור והוא מכיר את הגזרה, כולל את שטח האימונים שהיה מולנו. אז הוא סימן לכל מי שהיה שם, עשרות מכוניות, להסתובב, לפנות מזרחה ולהיכנס לתוך השטח. בכך הוא מנע טבח גדול יותר. ארבעה חודשים אחרי האסון, כשהיינו במסיבה אחרת, ניגש אל סהר בחור שהיה במקום ואמר לו 'אני זוכר אותך מהנובה, אתה הצלת את החיים שלנו'".
אופק: "לחצתי על הגז עד הסוף ונכנסתי לשטח של חול ואבק ב־100 קמ"ש, כשעשרות מכוניות מלפנינו, מאחורינו ומצדדנו, ומאות בני אדם רצים לנו בין הגלגלים. ידעתי שאני לא נוסע באוטו שטח, ושאם אני עוצר האוטו מתחפר וקורס".
אבל האוטו לא קרס. כשמצד אחד ואדי בעומק 20 מטר ובצד השני גבעה וטרשים, הם נתקלו לפתע בגבר מבוגר, עם שיער לבן, שתיקן פנצ'ר במכונית שלו. "נראה היה שהוא לא מהמסיבה", מתאר אופק. "שאלתי איך יוצאים מפה, והוא אמר 'תפנה כאן שמאלה ואחר כך שוב שמאלה ותצא לכביש ראשי'. זה מה שעשינו ובאמת הגענו לבית קמה. זה קרה ב־8:45, שעתיים אחרי שנמלטנו מהמסיבה וחצי שעה אחרי שנכנסנו לשטח.
"בשלב הזה סהר כבר קיבל עדכון מחבר שלו מהצבא שכבשו את תחנת שדרות – ולכן אסור לעצור לשום שוטר או ניידת, כי אולי זה מחבלים. עליתי ל־170, חלפתי על פני שני מחסומים ושרפתי שישה רמזורים. בתוך שעה הורדנו את סהר בביתו בנתניה, ואחרי חצי שעה הוא כבר יצא למילואים".
יש שפה חדשה
החזרה לשגרה של שלושת החברים אורכת עד היום. "לקח לנו שבועיים להתאושש על עצמנו", מספרת דריה. "ועד היום אנחנו הולכים לטיפולים פסיכולוגיים וגם לטיפולי גוף. אני מטופלת אצל פסיכולוגית שעובדת בשיטת MDR E, שזה טיפול מעולה בטראומה שיכול להתאים להרבה מטופלים שלא מוצאים את עצמם.
"ואז ראיתי את כל המדינה תורמת, כולם היו בנתינה, ואמרתי לעצמי 'גם אני רוצה לתרום, אז מה אם הייתי במסיבה'. ניסיתי פה, ניסיתי שם, וזה לא עבד. עד שגיסתו של אופק שלחה לי תמונה של אבן אהוה שקיבלה ממני בעבר, שהדפסנו עליה את המילה 'חיוך'. היא אמרה שהיא רוצה להניח את האבן שלה על קבר של חברה שנרצחה במסיבה, וביקשה שאביא לה אבן חדשה. אז נפל לי האסימון, שאני יכולה לחלק את האבנים האלה לאנשים שעברו קשה את 7 באוקטובר, ולעשות להם טוב דרך המילים או המשפטים שאנו מדפיסים עליהן".
מה זה העסק הזה?
"ב־2016 אבא שלי מוטי יצר את האבנים לראשונה, מתוך רצון להכניס אור וחיוביות לביתנו ולביתם של אחרים. אבא שלי הוא איש של מילים. מגשר, כותב ספרים, אומן ויוצר לאורך חייו. לאורך השנים אבא הסתובב עם האבנים בכל מקום, והעניק אותן לאנשים שפגש בדרך. השנים עברו, וקיבלנו סיפורים מאנשים שהאבנים פגשו אותן בדרך. הם תיארו אותן בדרך שבה לא יכולנו להתעלם מההשפעה שלהן. החלטתי לקחת את מה שיש לנו בידיים ולהגדיל אותו לעולם. אם אני יכולה לעזור ולשמח אנשים בעזרת כוחן של מילים ותודעה, עשיתי את שלי.
"כל אבן מקבלת יחס אישי, וכל מילה או משפט נוצרים ממחשבה וליבה עמוקה, במטרה לשים את הטוב אל מול העיניים. יש 128 מילים ומשפטים קבועים ושונים שאנחנו מדפיסים על אבן ירושלמית מיוחדת בגודל של 5 ס"מ על 5 ס"מ, וכל אבן אנחנו מוכרים ב־55 שקלים. יש לנו קולקציות שונות ואנחנו עובדים עם מוזיאון ישראל ו־22 חנויות, וכמובן בירידים שונים, כולל היריד השבועי בימי שישי במשתלת משק 50 בפרדס חנה".
אופק: "דריה גייסה סכום כסף, סבא שלה תרם, והחלטנו שאנחנו מכינים קולקציה של 1,000 אבנים שיהיו תרומה לנפגעי וניצולי 7 באוקטובר. שיבואו ויבחרו מהדוכן שלנו אבן אחת ללא עלות. מאז כבר עברנו את המספר הזה. תרמנו למשפחות שכולות, למשפחות של חטופים, למשפחות מפונות, למילואימניקים ולמי לא".
דריה: "יש שם תגובות שלא חשבנו שנקבל וסיפורים שלא חשבנו שנשמע".
אופק: "תחשוב שניצב בן אדם מול הדוכן שלך, רואה את השלט ששמנו על התרומה - ומתחיל להוריד דמעות. ואתה אומר לו 'אתה יכול לספר, זה בסדר, היינו שם גם'. והוא אומר – 'אין לי מה לספר – הבן שלי נרצח שם'. ואז טראח, אחרי שעתיים אתה מקבל תמונה של הבן אדם הזה בהר הרצל, מניח את האבן שהוא קיבל על המצבה של הבן שלו".
דריה: "לא מעט ניצולים מספרים שהמילים האופטימיות שאנחנו מדפיסים על האבנים עוזרות להם לעבור את היום עם קצת תקווה. זה הכוח של האותיות. למשל, רואה את המילים 'גן עדן' וכל שנייה שאתה מסתכל עליה - אתה בגן עדן. זאת שפה חדשה, שפת האהוה, זה בא לידי ביטוי באבנים, בספרים ובגישור".
אופק: "זה מה שאנחנו רוצים להעביר לעולם, שיש שפה חדשה שאם אנשים יותר ויותר ידברו בה, המצב יהיה במקום אחר, טוב יותר. בין אם משפחה או מדינה".
דריה: "משהו חשוב לסיום. פנתה אליי חברה של בחורה בשם שני גבאי ז"ל, שנרצחה בנובה. ההורים שלה נתקלו באבנים שלנו, וביקשו מאיתנו לעשות משהו כדי להנציח את שני. לחברה קוראים גלי סגל, והיא מוכרת מכך שהיא ובן הזוג שלה בן בנימין נמלטו מהמסיבה, נפגעו במיגונית בעלומים ויצאו משם קטועי רגל".
אופק: "אנחנו עומדים להוציא אבנים לזכרה, וההכנסות יועברו לעמותה על שמה של שני. חוצמזה, אנחנו נקיים יום הנצחה ב־10 במאי יחד עם המנהלת של משק 50. ההגעה תהיה בלבן, נחלק ורדים לבנים ותהיה שם פינת הנצחה. זאת זכות שלנו לעשות דבר כזה, שעושה טוב לכל מי שנפגע ב־7 באוקטובר, פיזית וגם נפשית, כולל שנינו".