ניצולי השואה שמתנדבים למען שורדים אחרים: "יש לנו תפקיד, שותפות גורל"

"אמא שלי השאירה פתק שהיה תפור בבגד שלי. בפתק היה מצוין מי אני ומה אני, וגם היה כתוב 'אם תישאר בחיים, תשתדל לעשות משהו טוב לעם ישראל, ליהודים'", מספר מיכאל אוריך, שורד שואה, 89, שעד היום מקיים את צוואתה של אמו ומסייע בהתנדבות לשורדי שואה אחרים לממש את זכויותיהם. "אני לא עורך דין, אני לא לוקח כסף, אבל זה נותן לי סיפוק שבזכות דברים שלמדתי בעצמי מתוך ניסיוני האישי, אני יכול לעזור לאנשים אחרים".

משפחות החטופים זועמות: "חמאס מאותת לעסקה, נתניהו מנסה לטרפד אותה"
ניתוק יחסים מלא על הפרק: איך ייגמר המשבר הנוכחי מול טורקיה?

מספרם של ניצולי השואה שבינינו הולך ומתמעט עם השנים. אוריך, חרדי תושב בני ברק, נמנה עם אלה שעל אף גילם המתקדם ועל אף הקשיים הרבים שעברו בעברם מוצאים חשיבות רבה בסיוע למי שחולק איתם סוג של גורל משותף.

אוריך נולד בעיר טרנופול בפולין. "הגורל שלי בשואה היה רע ומר. לא נשאר אף אחד, חוץ מבת דודה", הוא מספר. "ההורים, הסבים והסבתות, הדודים והדודות משני הצדדים - סך הכל 183 אנשים נרצחו. אני הייתי בן יחיד, עברתי את כל הגיהינום. בהתחלה הייתי בגטו, אחר כך התחבאתי אצל נוצרייה בתור ילד נוצרי, ובסוף המלחמה הייתי במחנה הריכוז בוכנוואלד. השתחררתי ב־11 באפריל 1945, יום שחרור המחנה על ידי צבא ארצות הברית".

הוריו של אוריך הצליחו להבריחו מגטו ורשה אל אישה נוצרייה, הלנה סטחוביץ', ששמרה עליו שנה וחצי בלי לקבל תמורה. "דאגתי שתוכר כחסידת אומות העולם", הוא מספר. "בשכונה שבה היה הבית שבו הוסתרתי, הרגו גרמני, ואז הגרמנים פשוט העבירו את כל השכונה לבוכנוואלד. הועברתי לשם עם הלנה ועם בנה. בסוף המלחמה חיפשו ילדים יהודים במחנות השמדה. הגיע הרב ד"ר יעקב אביגדור, ושאלו אותי אם אני רוצה להישאר יהודי או להיות גוי. בגיל 10 וחצי הייתי צריך להחליט על הגורל שלי, לאן אני הולך. החלטתי שאני הולך ליהודים. ממשלת שווייץ, אחרי שמנעה כניסה של פליטים יהודים רבים בזמן השואה, הסכימה בסוף המלחמה לעשות טובה ל־243 ילדים כדי שיוכלו להבריא. שקלתי אז 24 קילו. נסעתי לשווייץ, נתנו לנו מחסה לשנה. הייתי יתום, גלמוד, לבד. הייתה לי אפשרות להישאר בשווייץ, או לנסוע לאמריקה או לפלשתינה, שבה אין כלום. ב־22 ביוני 1946 הגעתי לפלשתינה".

אוריך הקים משפחה, נולדו לו שלושה ילדים והוא סב לנכדים וסבא רבא לנינים. בעברו עבד כמנהל מכירות של מזרנים, וגם כתב את סיפורו בספר "חצי הכוס המלאה", שתורגם לחמש שפות. מזה 25 שנים הוא מסייע בהתנדבות לניצולי שואה במיצוי זכויותיהם במרכז מידע לניצולי שואה שהקים בבני ברק ובירושלים. "ראיתי שאנשי בני ברק וירושלים לא מצויים כל כך במדיה, לא יודעים איך לגשת לעניין ולא יודעים מה מגיע להם", הוא מסביר. "למדתי את כל הדברים האלה כי רציתי שלא ידפקו אותי. למדתי את הזכויות של הניצולים וזכיתי לקבל מה שהגיע לי. את הניסיון שלי רציתי להעביר לעוד אנשים. אלפי ניצולים נעזרו בי".

גם במציאות שבה מספר ניצולי השואה מתחיל להידלדל, וכדבריו, "אנשים מזדקנים, נפטרים, מתעייפים מלדרוש ולבקש", אוריך עדיין ממשיך לסייע. "בעיתונות המקומית של בני ברק וירושלים מפרסמים שפעם בשבוע אנשים יכולים להגיע להתייעץ איתי", הוא מספר. "המשרד נמצא ברחוב ירושלים 63 בבני ברק וברחוב בני ברית 22 בירושלים. אני גם עונה לאנשים בטלפון. לפעמים אנשים מתקשרים בשעה 23:00 בלילה ואומרים: 'נכון שאתה עדיין לא ישן?'. הסיפוק שלי הוא שהצלחתי ללמוד את הנושא בעצמי ולסייע לניצולים שלא יודעים איך לטפל בנושא הכספי ובזכויות שלהם".

איך אתה מרגיש לנוכח מה שקרה ב־7 באוקטובר?
"להגיד שב־7 באוקטובר הייתה שואה זה לעשות צחוק מהשואה. בשואה נרצחו שישה מיליון. איך אפשר להשוות 1,400 בני אדם לשישה מיליון? זה כואב, הייתה פה פשלה שאין כדוגמתה, נרדמו בשמירה, מי שאשם צריך לשלם, אבל אי אפשר להשוות את זה לשואה. זו לפחות דעתי".

"הרגשתי שיש לי תפקיד"

כמו אוריך, גם פרופ' יחזקאל טלר, 85, נשיא המכללה האקדמית צפת, נולד בטרנופול בפולין, וגם הוא מתנדב למען ניצולי שואה. "אבא שלי נספה בשואה, לצערי אין לי זיכרונות ממנו", הוא מספר. "המשפחה של אמי מגרמניה. היא דיברה גרמנית ופולנית, הצליחה להשיג מסמכים מזויפים לה, לאחותי ולי, ועבדה כמנהלת משק בית אצל משפחה גרמנית נאצית שבה בעל הבית היה מנהל בית חולים פסיכיאטרי בקרקוב. הוא חשב שהיא פולנייה, והכיסוי היה שבעלה הוא קצין פולני שנמצא בחזית ואבד הקשר איתו. אחותי הייתה עם אמי, ואילו אני הייתי חבוי בזמן הזה במרתף אצל משפחה פולנית. זו הייתה כנראה תקופה מאוד טראומטית בשבילי, כי אני לא זוכר כלום מאז. אחרי שנה וחצי אמא שכנעה איכשהו את בעלי הבית שיש לה עוד ילד. הם הסכימו שאבוא, ואז יצאתי לאוויר העולם בשם המזויף יאן קוויאטקובסקי. הייתי 'פצצה מתקתקת', בתור ילד קטן הייתי צריך להיות בוגר, לדעת מה מותר ומה אסור. היינו שם עד 1945, עד שהרוסים כבשו את האזור".

מה עלה בגורלכם לאחר מכן?
"עוד בשנים 1936־1935 אבא קנה בית בחיפה במטרה לעלות לארץ, ואז חזר לפולין, וכאמור לא זכה להמשיך את חייו. אחרי המלחמה היינו שנתיים בגרמניה, בהתחלה במחנה עקורים. ב־1947, אחרי שקיבלנו את הסרטיפיקט, עלינו ארצה והגענו לחיפה. הגעתי ארצה אנאלפבית, בגיל 9 לא ידעתי קרוא וכתוב, נגררתי מכיתה לכיתה. בסופו של דבר הייתי בבני עקיבא, שם הכרתי ילדה מאוד חמודה ומוכשרת, בשם אביבה. מגיל 14 היינו חברים, אחר כך התחתנו, והיתר היסטוריה. יש לנו שלושה ילדים, נכדים ונינים רבים. לצערי, אשתי שהייתה ד"ר לעבודה סוציאלית, נפטרה ממחלת הסרטן. תמיד אני אומר שהנקמה שלי בגרמנים זו המשפחה שהקמתי".

ספר על ההתנדבות למען הניצולים.
"אני מתנדב הרבה שנים בקרן לרווחת נפגעי השואה. הייתי סגן יו"ר הנהלת הקרן, הייתי בוועדות שונות. עכשיו, בזמן המלחמה, הייתי נהג, משנע ציוד לניצולי שואה - כל מה שביקשו ממני. התבקשתי גם להתנדב אצל שלושה ניצולים בחיפה, אחת מהן אישה בת 100 צלולה לגמרי. היא קוראת ספרים בגרמנית, אז דאגתי לה לספרים בגרמנית. אחת הבעיות הקשות של הניצולים זו הבדידות, חשוב מאוד לבוא ולשוחח איתם".
טלר מוסיף ומספר, "בעבר, כמו הרבה יוצאי שואה, שמתי את השואה מאחוריי, לא רציתי לדעת, לא רציתי לשמוע, רציתי להיות ישראלי צבר. רק כשאמי נפטרה הרגשתי שיש לי תפקיד, לדבר על השואה. כמו כן, ראיתי גם את המצוקה שיש לכל כך הרבה מהניצולים. זו הייתה המוטיבציה שלי לעזור להם".

אתה מרגיש איתם סוג של שותפות גורל?
"כן, ואני חושב שזה עוזר גם להם וגם לי שאנחנו באותו 'מישור'. אנחנו, כמו שאומרים, באים 'מאותו הכפר'. הם מספרים לי ואני מספר להם. אני חושב שזה יוצר איזושהי הדדיות, תקשורת הרבה יותר נעימה וטובה. אנחנו מדברים על הכל, לא תמיד על השואה, אבל הבסיס הוא בסיס משותף ויש לזה חשיבות".

לדברי טלר, האנטישמיות שמרימה כיום ראשה ברחבי העולם "רק מחזקת את הצורך לדבר ולהזכיר את השואה כתופעה היסטורית חד־פעמית", הוא מדגיש. "כשאומרים שמה שקרה ב־7 באוקטובר זו שואה שנייה, אני חושב שזה מאוד לא נכון. אנחנו צריכים להבדיל בין האירועים, כי מדובר באירועים שונים. זה איום ונורא מה שקרה, אני לא מנסה לגמד את האכזריות הנוראית הזאת. זה פוגרום גדול ואכזרי, אבל זה פוגרום, לא שואה. כשאומרים שזאת שואה, זה בסופו של דבר גורם לטשטוש השואה. השואה הייתה טוטאלית. אתה יהודי, משמעות הדבר היא שאתה חייב למות".

"אני פשוט מבינה אותם"

"נולדתי באתונה שביוון. בתקופת השואה הנאצים רדפו את היהודים. חבר טוב של אבא שלי שעבד איתו הזמין אותנו - ההורים שלי, אחי ואני - לגור אצלו תקופה מסוימת ועזר לסדר תעודות מזויפות. המשפחה הזאת, משפחת חיוטיס, הוכרה אחר כך כחסידת אומות העולם", מספרת חוה הלל, 84, מרמות השבים. "ברגע שהיו לנו התעודות המזויפות התחלנו את המסע המפרך שלנו. הגענו להרי אגרפה, שהיו הרים לא מיושבים, רק יער ואפיקי נחל בדרך. בערך בשנת 1944־1943 התחלנו את המסע הרגלי שלנו בהר. זו הייתה מנוסה מאוד קשה, לא היה מזון, היה רעב. אני זוכרת שאחי היה אז ילד פעוט, ובן דוד שלי, שהיה בן 16, היה לוקח אותו על הכתפיים. אני הייתי על הכתפיים של אבי. אגב, כשהתבגרנו וכבר היינו בישראל, נסענו ועלינו על ההר הזה. היום הוא נפלא, נחלים זורמים, יער, מקום נופש".

בהר הזה, מספרת הלל, המשפחה הייתה כמעט עד סוף המלחמה: "גרנו בחוץ, ישנו בחוץ ביער בלי גג מעל הראש. הזיכרון מהתקופה הזו הוא שאסור לי לדבר, אסור לי להגיד מי אני אם אפגוש מישהו בדרך".

בסוף 1949 עלתה הלל לישראל, עבדה כאחות והיא אם לארבעה ילדים. בנה הבכור, רס"ן נמרוד הלל ז"ל, נהרג במלחמת לבנון השנייה. כבר כמה שנים שהיא מתנדבת במועדון "קפה בשדה" - מועדון שורדי שואה שבמועצה האזורית דרום השרון. "בהתחלה הייתי הולכת לבקר ניצולי שואה בביתם, אבל עם הזמן חלק נפטרו", היא מספרת. "אני, כניצולת שואה, באתי למועדון הזה, והחלטתי שאעזור לאנשים שם. אני מגיעה לשם פעמיים בשבוע, יש כאלה שאני מסייעת להם ללכת, להכין ארוחה קלה. נוח לי להיות שם, כי הם גם שורדי שואה. כולנו שרדנו את התופת הנוראית. נעים לי להיות במחיצתם, יש במידה מסוימת איזשהו קשר המשכי להם ולי וגם הבנה. אני פשוט מבינה אותם והם מבינים אותי. במועדון יש פעילויות שונות, כולם אנשים נהדרים, ואנחנו נהנים להיות ביחד".

אתם גם מדברים על המצב הנוכחי?
"זו הרגשה איומה מה שקורה היום, פשוט לא להאמין. זה אסון. אנחנו חושבים על החטופים. זה נורא לחשוב על זה, זה קשה מאוד. כשאנחנו מדברים על החדשות, אנחנו ממש בהרגשה איומה. לא להאמין שהגענו למצב הזה, איזו פשלה איומה".