"נולדתי בבודפשט ב־1935 ושהיתי בה במשך כל תקופת השואה. הייתי בן 9 כשהנאצים הגיעו, ובשנה האחרונה למלחמה הם באמת עשו מאמצים כדי להשמיד את כל יהדות הונגריה, שברובה אכן הושמדה תוך שנה אחת. לפני שנכנסו הגרמנים, אני זוכר שמי שבעצם ניהל את כל הסיפור בהונגריה הייתה 'צלב החץ' (מפלגה פרו־נאצית) ששיתפה פעולה עם הגרמנים והנאצים ההונגרים.
סבא, סבתא, שני האחים של אמא שלי ואנחנו גרנו באותו הבניין, באותה הקומה, בשתי דירות סמוכות. אני בן יחיד, ובני הדודים שלי היו גם בנים יחידים, כולנו היינו פחות או יותר בני אותו הגיל. לאמא יש גם אחות תאומה, אבל היא לא הייתה איתנו, היא הייתה בדירה אחרת. היינו בדירות האלה עד שהתחילו לסמן את הבתים של היהודים במגן דוד צהוב.
אני לא יודע לומר תאריך מדויק, אבל באיזשהו שלב הוציאו את כולם מהדירות ועברנו לאזור שסומן כגטו של בודפשט. בניגוד לגטאות אחרים, סביב הגטו הזה לא היו גדרות. פשוט סימנו כמה רחובות באזור מסוים, זה היה על יד בית הכנסת - כל יהודי שביקר בהונגריה מכיר את בית הכנסת הזה - ומאחוריו כל הרובע הוכרז כגטו של היהודים. בשלב הזה כבר הלכנו עם טלאי צהוב.
לא הלכתי לבית הספר והגזירות על היהודים הלכו וכבדו. היו המון הפצצות וגם היה רעב כבד, לכן סבי היה הולך להביא מזון אחרי ההפצצות. פעם זה היה שק של קמח, פעם סוכר, לפעמים הוא גם הביא לנו בשר של סוסים שנפגעו מההפצצות. כולם הפציצו את העיר - הגרמנים, האמריקאים, הבריטים. העיר הייתה מופצצת והרוסה לגמרי.
אני זוכר שבגטו מדי פעם היו מוציאים אותנו לספירה. פעם לקחו גברים, פעם לקחו נשים, פעם לקחו לפי גילים מסוימים. סבא שלי נשאר הגבר היחיד שהיה איתנו, אבא שלי לא היה במשך כל תקופת המלחמה כי לפני שהתחילה המלחמה הוא נסע לפלסטינה של אז, כדי להכין את המקום שנוכל להגיע גם אנחנו.
יום אחד שמענו שמחפשים את המשפחה שלנו. חשבנו שאין לנו לאן לברוח, לכן אין מה לעשות נגד זה וחיכינו שהם יגיעו. בסופו של דבר באמת הגיעו אלינו שלושה לובשי מדים של 'צלב החץ'. הם באו, הסתכלו עלינו ואנחנו הסתכלנו עליהם וחיכינו לראות מה הם רוצים. בשלב מסוים סבא שלי זיהה אחד מהם כבן דוד מקרבה רחוקה.
אותו לובש מדים שסבא שלי זיהה נתן לסבא שלי צרור של ניירות, מסמכים, שהיו בעצם תעודות חסות של ממשלת שוודיה, שהוצאו בבודפשט על ידי ראול ולנברג. היום אני יודע שתנועות הנוער היהודי בעיר זייפו הרבה תעודות כאלה וככה הצילו לא מעט אנשים. בזכות התעודות האלה גם עברנו לאזור שנקרא 'הבתים המוגנים' ושם היינו בעצם עד סוף המלחמה. היום אני מבין שאותו בן דוד התלבש במדים של 'צלב החץ' כחלק מפעילות מחתרתית. כמו שיש לנו את המסתערבים היום שמתערבבים עם האוכלוסייה הערבית, נראה שזה מה שהוא עשה.
בסוף המלחמה התחלנו לטפל באפשרות לצאת מהונגריה, וזה לקח לנו שנה. יצאנו מהונגריה דרך רומניה, והגענו לאיטליה. היינו במקום ליד טורינו, באיזו חווה. היהודים בארץ קנו חוות שם וריכזו אנשים כמונו שחיכו לעלייה. היינו קרוב לשנה באיטליה עד שהגיע תורנו. הרי בארץ היה מנדט והיו מכסות, לכן זה לקח שנה. כשהגיע תורנו, לקחו אותנו לאזור לה־ספציה ושם חיכינו לספינת המעפילים שנקראה 'כתריאל יפה'. 607 גברים, נשים וילדים הצטופפו בתוכה.
הספינה דמתה יותר לספינת דיג מאשר לספינת נוסעים. בכל פעם שהתקרבה אונייה אחרת, היינו אמורים לרדת לבטן האונייה שלא יראו שיש הרבה אנשים, וכך היה, עד שפעם אחת לא הספקנו לרדת וכנראה ראו ועצרו אותנו. כבר ראינו את חופי חיפה כשתפסו אותנו החיילים האנגלים. היה ממש מאבק בין המעפילים לחיילים. רצינו רק להמשיך להפליג לכיוון חופי חיפה. הם התחילו להשתמש בזרנוקי מים כדי לאלץ את האנשים לצאת מבטן האונייה, ואני זוכר שהספינה התחילה להתמלא והרגשתי שהרגליים שלי עומדות במים.
הם הצליחו בסופו של דבר להשתלט על הספינה והעבירו אותנו לאונייה בריטית שהפליגה במקום לחיפה לקפריסין. גרנו שם באוהלים במשך כמה חודשים. לארץ הגענו ב־1947, בתחילת מלחמת השחרור. הגענו למחנה המעפילים בעתלית ושם פגשתי שוב את אבא שלי אחרי תקופה ארוכה שלא ראינו אותו. כעבור זמן מסוים התחלתי ללכת לנוער העובד, ובתנועות הנוער היה מקובל שאחרי תקופה מסוימת כל קבוצה יוצאת להגשמה, הכוונה ללכת לקיבוצים. כך הגעתי לבארי כשהייתי בן 16. בגיל 17 כבר התגייסתי לצבא.
התגייסנו כקבוצה מתוך בארי לנח"ל. ומאז אני בבארי. יש לי חמישה ילדים, כולם נולדו וגדלו בבארי. נכון להיום לא כולם בבארי, אבל בבוקר ה־7 באוקטובר היינו שש משפחות בקיבוץ, ארבעה דורות של קיבוצניקים. ב־7 באוקטובר אני הייתי בבית, אשתי נסעה עם האחים שלה והייתה בתל אביב באותו היום. אבל לא הייתי לבד, היינו ארבעה. לינה, המטפלת שלי. ניצן, הבן שלי היה יחד עם הנכד שלי, הבן שלו, עידו, בן ה־9. עידו היה בגיל דומה לזה שאני הייתי בזמן השואה בהונגריה ושואלים אותי הרבה אם חשבתי על כך שהנכד שלי בן ה־9 נמצא במצב דומה לזה שאני חוויתי בגיל הזה, אבל במצב כזה אין לך זמן לחשוב, לא חשבתי על התקופה ההיא.
הבוקר התחיל מנפילות של רקטות, התחלנו לשמוע פיצוצים והייתה כריזה של צבע אדום. שמענו שזה יותר מהרגיל, בהתחלה חשבנו שזה יהיה כמו תמיד אבל מהר מאוד התברר, מכל הדיווחים בתקשורת הפנימית של הקיבוץ, שזה הרבה יותר מהפגזת רקטות. הבנו שבעצם המוני אנשי חמאס ממש כבשו את בארי. ההוראה הייתה לא לצאת החוצה ולא לפתוח דלתות, ולכן נודע לנו הכל מהוואטסאפים, ראינו את כל הקריאות לעזרה בוואטסאפ וכולם שאלו את אותה השאלה - למה הצבא לא מגיע? אנחנו היינו בממ"ד במשך 20 שעות, פינו אותנו רק ביום ראשון ב־2:00 לפנות בוקר. חולצתי תחת אש כבדה וירי בלתי פוסק. 100 חברים, נשים וילדים נרצחו בבארי. כל אחת ואחד מהם הכרתי ואהבתי.
יש לנו עדיין חברים מבארי שנחטפו ולא שבו, ואני יחד עם כל עם ישראל מחכה לשובם. 140 בתים שבהם גרו משפחות, נשרפו. לא אשכח את מראה הבתים השרופים כשחילצו אותנו. היינו משפחה גדולה בקיבוץ. המשפחה לא נפגעה בגוף אך כל אחד מהם חווה מלחמה בתוך הבית עם ילדים קטנים, ומאז המשפחה גם התפזרה בכל הארץ וגם בחו"ל. הלוואי שאני אזכה לראות את בארי ואת כל יישובי העוטף חוזרים וחיים בשקט. בארי צריך להיבנות מחדש".