"נולדתי ב־18 בינואר 1940 בצרפת. ההורים שלי, שבמקורם מפולין, הכירו בצרפת והתחתנו. גרנו בעיר ליון. בתחילת 1944 אבא שלי נלקח על ידי המיליציה הצרפתית למחנות ריכוז", מספר יעקב וייסמן, בן 84 מנתיב העשרה, אלמן, אב לשלוש בנות, סב לנכדים וסבא רבא לנינים.

"אתה מסמל את הגבורה היהודית האמיתית": אליקים ליבמן הובא למנוחות
דרך להימנע ממחאה? גלנט קיבל את הסמכות להגביל כניסת אזרחים לבתי העלמין

"אחד החברים של אבא, שראה את הסצינה הזאת איך שלוקחים אותו, הודיע לאמא שלי. אמא לקחה אותי ואת אחותי הגדולה למקום מסתור. עברנו ממקום למקום במשך כמה ימים, עד שאחד השכנים מהבניין שגרנו בו בליון אמר שהוא מוכן להסתיר אותי ואת אחותי בבית שהיה לו בכפר, ושנהיה כאילו מהמשפחה שלו, האחיינים שלו.

טיפלו בנו שם בסדר. אין לי מושג אם בעלי הבית קיבלו על זה כסף או לא. אחותי הייתה הולכת לבית ספר. אני עוד הייתי קטן. אני זוכר שבעל הבית גידל ארנבות בחצר. הוא לימד אותי איך אחרי שהורגים את הארנבת, תולים אותה ברגליים האחוריות ואז מורידים את העור. ככה היינו בכפר הזה עד סוף המלחמה.

אמא הסתתרה לחוד בכל מיני מקומות מסתור. אני יודע שחלק מהמשפחה של אמא שלי, ביניהם אחים ואחיות, כבר נלקחו על ידי הגרמנים בפריז, וחלק נתפסו ליד ליון. ההורים של אבא שלי נשארו בפולין. אנחנו יודעים שהם נרצחו בכפר ליד העיר לבוב, שאז הייתה בשטח פולין, והיום בשטח אוקראינה.

אבא שלי נשלח בשלב הראשון לבית חרושת לייצור תותחים בגרמניה. אחר כך שלחו אותו לאושוויץ. אחרי המלחמה חזרתי לליון עם אמא שלי ואחותי. עד היום אני זוכר, כאילו זה היה אתמול, שבוקר אחד אמא ואני יצאנו מחוץ לבית ומצאנו ציפור פצועה על המדרכה. אמא לקחה את הציפור הביתה, נתנה לה פירורי לחם, מים. אחרי שהציפור התאוששה, היא התחילה לעוף במטבח. אמא פתחה את החלון ולפני שהציפור עפה, היא עשתה קקי על התיק של אמא. אמא אמרה שזה סימן טוב.

באותו ערב פתאום מישהו צלצל בדלת. נכנס גבר ואמר לאמא: 'בעלך חזר ממחנות ריכוז והוא נמצא בבית חולים ליד ליון. אם את לא מאמינה, אז תקשיבי לרדיו, עוד מעט יגידו את השמות של מי שחזר'. הקשבנו לרדיו ואכן שמענו את השם של אבא שלי, הרש (אברהם). עד אז לא ידענו שום דבר על גורלו, חוץ מהעובדה שנלקח על ידי המיליציה.

בבוקר שבו נסענו לבקר את אבא, אמא הלבישה אותנו בבגדי חג. הזדהינו בכניסה, ואז הגיעה אחות ואמרה שאבא שלי בוכה ומתבייש לצאת מפני שהוא מאוד רזה וללא שיער. אבא נלקח כשהייתי קטן, ולא היה לי זיכרון ממנו בראש. חיכינו בחוץ, אחרי שעה הסתכלתי בפתח של בית החולים, ראיתי בן אדם יוצא ואמרתי 'הנה זה אבא', למרות שלא זכרתי שום דבר. הגיע בן אדם ששקל 36 קילו. כשהוא נלקח, הוא שקל יותר מ־90 קילו.

אבא חזר עם שחפת. אחרי המלחמה היה כל הזמן בבתי חולים ובסנטוריום. אמא הייתה נוסעת לבקר אותו בסופי שבוע. אמא הייתה חייבת לפרנס, עבדה כל היום, ואני הייתי בפנימייה, כי לא יכולתי להישאר כל הזמן לבד בבית. אבא שלי נפטר בפברואר 1950. ראיתי אותו בכל התקופה הזאת פעמיים, כשאמא לקחה אותנו לבית חולים. למעשה חזרתי הביתה כשהייתי בן 10, אבל אז חליתי בשחפת ונשלחתי לסנטוריום. רק בגיל 12 חזרתי שוב הביתה.

עליתי ארצה לבד ב־1959, באמצעות תנועת השומר הצעיר. הגעתי בהתחלה לקיבוץ חורשים, צפונית לראש העין. עזבתי את הקיבוץ ב־1968, חייתי בפתח תקווה, ואז ב־1974 קיבלתי את האפשרות להצטרף למושב נתיב העשרה בחבל ימית. כשפינו את סיני, אז התושבים חיפשו מקום אלטרנטיבי. מצאנו שהמקום הפנוי היחיד היה בדיונות בין יד מרדכי לרצועת עזה. ב־1982 הקימו את נתיב העשרה במיקומו הנוכחי, והמושב משתייך למועצה האזורית חוף אשקלון.

עסקתי בחקלאות. יש לי שלוש בנות שגרות בנתיב העשרה, וגם הנכדה הבכורה גרה שם. בשבת בבוקר, 7 באוקטובר, הייתי בבית עם בת זוגי ועם בת דודה מפורטוגל, שהגיעה לארץ לשלושה שבועות והיה לה כרטיס טיסה חזרה ל־11 באוקטובר. ואז שמענו 'צבע אדום, צבע אדום', ונכנסנו לממ"ד.

אחרי זמן מסוים שמענו יריות בתוך המושב, הבנו שיש מחבלים, וקיבלנו הנחיות מחמ"ל המושב. אמרו שמי שיש לו נשק, לקחת את הנשק, לדרוך, להסתכל בחלון, ואם מתקרבים מחבלים - אז להגן על הבית. הוצאתי את האקדח שיש לי ברישיון מהכספת, הכנסתי מחסנית. הסתכלתי לראות אם מתקרבים מחבלים לבית. לא ראיתי מחבלים, אבל כל הזמן שמענו יריות.

כל החיים שלי חייתי על הגבול, עשיתי צבא, מילואים, נלחמתי במלחמות. באותן שעות הייתי ממוקד בלהגן על הבית. מה שאתה יכול לעשות זה להחזיק את האקדח ואם יש צורך - אז לירות. כדי שזוגתי ובת הדודה לא יכנסו לפאניקה, אכלנו ארוחת בוקר, ניסינו לשמור על אווירה נינוחה כשאני עם אקדח.

גם ידענו שאמור להיות צבא, שיש כיתת כוננות במושב, אז 'על הנייר' הכל היה כאילו מאורגן. אז עוד לא ידענו את ממדי האסון. בערך בשעה 11:00 הפסקתי לשמוע יריות, אבל אי אפשר היה לדעת אם השטח נקי או לא, לכן ההנחיות היו להישאר בבתים. לא הייתי בקשר עם הבנות בזמן הזה כי ההנחיות היו כמה שפחות דיבורים ולא לתפוס את הקווים, אבל ידעתי שהן בחיים ומחכות לפינוי.

לשלוש הבנות שלי יחד עם הנכדה הבכורה הייתה הזדמנות בשעה 16:00 להתפנות בסיוע הצבא. בשלב הראשון הבנות עזבו. בזמן הזה עוד לא באמת ידענו מה קרה במושב. רק למחרת התחילו לפרסם את שמות ההרוגים והנרצחים. ביום שני הצבא הודיע שכולם חייבים לפנות את נתיב העשרה, שסוגרים את המושב לתושבים.

בהתחלה פוניתי לדיור מוגן במודיעין. בתחילת פברואר עברתי לדירה זמנית באשקלון. כשבוע ימים אחרי שעזבנו את המושב התחלנו לשמוע מה קרה עם כל אחד, מי נרצח, באיזה אופן. אני מכיר את כל מי שנרצח. אני מרגיש בר מזל, לא רק מפני שאני שרדתי אלא גם כי המשפחה שלי לא נפגעה.

לגבי ההשוואה של מה שקרה ב־7 באוקטובר ובין השואה, אני נותן לכל אחד את הזכות להרגיש ולחשוב מה שהוא רוצה. מבחינתי, אין שום השוואה בין השואה ל־7 באוקטובר, אבל יש דברים דומים בכך שאני משווה את חמאס לתנועה הנאצית. חמאס מחנך את הצעירים לשנאה, כמו שהתנועה הנאצית חינכה כבר מגיל צעיר לשנאת יהודים. מבחינת ללמד אנשים מגיל צעיר לרצוח יהודים - נאצים וחמאס זה בדיוק אותו דבר. גם מבחינת שטיפת מוח, נאצים וחמאס זה אותו הדבר. כאמור, אי אפשר להשוות בין השואה ל־7 באוקטובר, אבל יש נקודות דמיון בין הנאציזם ובין חמאס.

אני גם רואה שעכשיו בעולם מותר לשנוא יהודים. אני רואה את ההתנהגות של ממשלות, של מדינות, רואה את ההפגנות של הפרו־פלסטינים בכל העולם, רואה את מי שמשתתף בהפגנות האלה - ואלה לא רק ערבים. היום אין בושה לשנוא יהודים. גם האו"ם הוא אנטי־ישראלי, גם אונר"א. ארגוני נשים בכל העולם מתעלמים ממה שקרה ב־7 באוקטובר, רואים אנטישמיות בכל המוסדות. אני מרגיש רע עם זה. היום כאמור מותר לשנוא את היהודים, וזה נורא כואב לי. העולם לא מבין מי אלה הערבים, מי זו התנועה האסלאמית.

אני מקווה שאוכל לחזור לנתיב העשרה יחד עם הבנות והמשפחה. זה מושב ממש כיפי עם אוכלוסייה נהדרת. אני מאחל לעם שלנו - עם נפלא שהוכיח את עצמו בזמן המלחמה בהדדיות ובסולידריות - שיהיו לו מנהיגים בסגנון ובסטנדרט של העם עצמו. עם ישראל חי!".