"אני מספר כי זאת צורת פורקן. אבל עדיין, כמה שאני לא אספר, אני עדיין חושב שעוד לא הספקתי לעכל את כל האירועים. זה הזוי, זה הזוי", מספר דניאל לוז, לשעבר לוצקי, יליד צרפת 1933.
"אתה מסמל את הגבורה היהודית האמיתית": אליקים ליבמן הובא למנוחות
דרך להימנע ממחאה? גלנט קיבל את הסמכות להגביל כניסת אזרחים לבתי העלמין
ב־1940 הייתי עם המשפחה בעיר מץ (בצרפתית מבטאים את זה מס), זה בלורן. אלזס ולורן הם שני אזורים שהיו עוברים מיד ליד, כשהצרפתים היו מנצחים במלחמה זה סופח אליהם וכשהגרמנים היו מנצחים, זה סופח אליהם. האמת שנולדתי בפריז אבל בגיל שנתיים בערך עברנו למץ, איפה שהמשפחה של אמי, שהגיעה מפולין, הייתה. אבי הגיע מאוקראינה, שהייתה אז פולין, לפלסטינה. הוא עזב את הארץ ב־1928 כשהיה המשבר הכלכלי העולמי ולא הייתה עבודה, אבל הוא עזב עם דבר יקר מאוד, עם דרכון של המנדט הבריטי.
המזל שלי הוא שהארצות של בנות הברית בנו מנגנון מאוד מסודר, כך שהן יכלו לדעת מה מצבו של כל אחד מהאזרחים שלהן. אבי נלקח במהלך המלחמה למחנה הסגר ליד פריז ולא דרשו ממנו שום דבר, אפילו היו צריכים לדאוג לבריאותו, כל זה בזכות הדרכון של המנדט. למשפחה של אמי שהגיעה מפולין לא היה את המזל הזה. הם כולם נרצחו באושוויץ ב־11/11/1942.
עם המלחמה, התחלנו לנוע, רוב יהודי אלזס לורן, דרומה. חלק נעו לאזור החופשי של פטן, שבהתחלה הגרמנים עוד לא נכנסו אליו, ואנחנו יצאנו למסע לכיוון בורדו שנמשך שבועיים־שלושה עד שהגענו לעיר אנגולם ליד בורדו. שם היינו המשפחה הגרעינית עם הדרכון שהבריטים הנפיקו, ועם המשפחה של אמי, הדודים, הסבתא, ובני הדודים.
שכרנו דירה באנגולם והייתה איזו ידיעה שאישיות גרמנית צריכה לבוא לאזור, והיות שהיינו עם דרכון תחת חסות בריטית היו צריכים להיזהר מאיתנו, ודווקא אותנו עצרו ראשונים. את אבי, אמי, אותי, ואחותי ז"ל שהייתה צעירה ממני בארבע שנים. לקחו אותנו לאיזו וילה בפרברי אנגולם. היינו שם בסך הכל שלושה ימים עד שהאישיות הגרמנית שהגיעה נסעה ואז פשוט שחררו אותנו וחזרנו לדירה. בווילה הזאת היו שני סוגי גרמנים ששמרו עלינו, גרמנים צעירים מה־SS וגרמנים בעלי משפחות, שהיו בטח בני 40 פלוס.
והיות שלא היה מה לעשות, אבי היה נכנס איתם לשיחות בחצר. הגרמנים בעלי המשפחות היו אומרים לו ‘אנחנו לא רוצים את המלחמה הזאת, אנחנו מתגעגעים למשפחות שלנו’. אבל כשהם היו רואים שהצעירים מה־SS מתקרבים, הם היו מפסיקים לדבר, הם פחדו. זאת אומרת, מהתקופה הזאת נשאר לי זיכרון שיש גרמנים כביכול ‘יותר טובים’ ויש גרמנים פנאטים שמהם צריך מאוד להיזהר.
כעבור תקופה מסוימת ריכזו את כולם באולם הקונצרטים של אנגולם ולקחו את בני המשפחה של אמי. המשטרה הצרפתית לקחה אותם, היא עשתה את העבודה המלוכלכת של הגרמנים ושיתפה פעולה. את אבא לקחו בשלב מסוים לאותו מחנה גברים באזור פריז, בסן־דני, ואני ואמי היינו חופשיים. אבל הם ידעו שאחותי ואני ילידי צרפת לכן הם ניסו כל פעם לאיים עלינו שייקחו גם אותנו. אני לא חוויתי זוועות אבל כילד היו לי כל מיני פוסט־טראומות. למשל בגיל 9 הייתי בכיתה ואני זוכר שלמדנו את לוח הכפל.
פתאום נכנסו לכיתה שני גרמנים, אחד על מדים עם רובה ואחד לבוש שחור. הם ניגשו למורה, והתלחשו. היא באה אליי ואמרה לי ‘אתה צריך להתלוות אליהם’. קודם כל חוויתי בושה, כל העיניים הופנו אליי. הייתי כנראה היהודי היחיד בכיתה וידעתי כבר מה משמעות המלחמה אבל לא ידעתי מה הולכים לעשות איתי.
יצאתי איתם מהכיתה, הם לקחו אותי הביתה ושם הם עזרו לאמי לארוז דברים. אחותי ז"ל החזיקה לה את הרגל ובכתה, ואמי בכתה גם כן. גם שם פגשתי גרמנים ‘יותר טובים’, הם עזרו לה לארוז, הם לא צעקו עליה, לא התנהגו בגסות. הם הרגיעו אותה, לקחו אותנו ברכבת לבזאנסון. יצאתי מהכיתה ובעצם ארבע שנים לא למדתי. מבזאנסון נשלחנו לפואטייה בערך ב־44’. פואטייה היה מחנה הסגר שממנו היו שולחים להשמדה.
המחנה היה מחולק לשניים עם גדר תיל, מצד אחד של גדר התיל היו יהודים או אנשי מחתרת שנעצרו, ומהצד השני של הגדר היו צוענים, שהגרמנים התייחסו אליהם כמו לתתי־אדם. הם התייחסו אליהם עוד יותר גרוע מאשר ליהודים. לפעמים היינו מבקשים מהם שישירו לנו איזה שיר. בצריף שהיינו בו היו ילדים כמוני עם נשים, שהגברים שלהן היו בסן־דני. אני זוכר שישנו על מזרנים.
יום אחד הגיע איש הגסטפו. הוא עשה איזה סבב, אני לא זוכר מה הוא אמר לאחרים אבל אני זוכר טוב מאוד מה הוא אמר לאמי. הוא אמר לה: ‘את מוגנת בחסות הצלב האדום הבריטי בזכות זה שהתחתנת עם בעלך, אבל הילדים שלך נולדו צרפתים ואם אנחנו מאוד רוצים אנחנו יכולים לקחת אותם’.
מהרגע הזה יש לי את הפוסט־טראומה השנייה. הרגשתי איך שאמי מחסירה חלקיק שנייה פעימת לב. עד היום זה מלווה אותי. בפואטייה היינו אולי חודשיים, הגברים שהיו בסן־דני פנו לצלב האדום והצליחו להביא לכך שבמקום לשלוח אותנו להשמדה באושוויץ, שלחו אותנו למחנה אחרון בשם ויטל.
מחנה ויטל היה עיר קיט, ששמו גדר תיל מסביב למלונות בה. היו שם אנשים עם דרכונים אמריקאיים וקנדיים, נזירות. זה היה מחנה ענקי. כשהיינו במחנה האמריקאים כבר נחתו בחוף נורמנדי והתחילו להתקדם, הם שחררו אותנו ב־22 באוקטובר, 1944. היינו בויטל תשעה חודשים בערך. תראו את האירוניה של ההיסטוריה, ב־22 באוקטובר 2023 הייתי עם בת הזוג שלי במלון דיוויד בים המלח ואף אחד לא שחרר אותנו.
המלחמה הסתיימה, נפגשנו עם אבי באנגולם בשלב מאוחר יותר והוא רשם אותי דרך הסוכנות לעליית הנוער. בגיל 16 הגעתי עם קבוצה של עליית הנוער לקיבוץ שדה נחום בעמק בית שאן, זה היה ב־5 בספטמבר 1949. אחרי זה הייתי בצבא, במחזור השלישי של הנח"ל וב־1951 הגעתי לקיבוץ נירים והייתי שם חבר במשך שנים רבות.
התחתנתי עם אשתי רותי ז"ל בנירים, הילדים שלנו גדלו בנירים אבל עזבו אחרי הצבא. ב־2011, כשהתחיל תהליך ההפרטה בקיבוצים, עברנו לגור ליד אחת הבנות שלנו במושב יבול בעוטף עזה ושם בנינו בית קטן. גרתי שם גם אחרי שאשתי נפטרה. ואז לפני כמה שנים באחד הטיולים הכרתי את בת הזוג שלי עדנה, וב־6 באוקטובר עדנה ואני גרנו בבארי.
אני בכוונה מתחיל את הסיפור מה־6 באוקטובר, כי בארי הוא מ־11 הנקודות שקמו במוצאי יום כיפור 1946 בנגב ובאותו היום חגגנו את יום ההולדת של בארי. הייתה מסיבה נהדרת בחוץ, הופעות ומקהלה, משהו לא נורמלי. בכלל לא חשבנו שמשהו מתבשל בצד השני. חזרנו הביתה אחרי חצות, מרוצים והלכנו לישון.
אבל אז ב־6:30 בבוקר היה צבע אדום וישר רצנו לממ"ד. שמענו בווטסאפ של בארי ‘תסגרו את הממ"ד יש חדירה של מחבלים’. שמעתי ממש לידי צעקות בערבית ויריות. בצרפת לא הרגשתי פחד מוות, בבארי כן. בבית שלי, במדינה שלי. אני עדיין לא מעכל את זה. היינו בממ"ד עד רבע לחצות, עד שחיילים מיחידות מובחרות באו לחלץ אותנו.
עד סביבות אחת בצהריים גם היה חשמל, וזה גם כן היה הזוי, הסתכלנו על הטלוויזיה ואנחנו פתאום שומעים בת קיבוץ בארי שמצלצלת לדני קושמרו באולפן ואומרת לו שהיא ראתה שחוטפים את ההורים שלה לעזה ולמה הצבא לא מוריד הליקופטר? היא פונה אליו, הוא מנסה להרגיע אותה, זה כל כך הזוי שאני עד היום לא תופס את זה.
ואז נפסק החשמל, והתחיל להיות חם. חשבנו להשאיר קצת פתוח שייכנס אוויר אבל בת הזוג שלי פחדה. אמרתי לילדים ‘אל תתקשרו אני צריך לשמור על הסוללה כדי לקבל עדכונים מהוואטסאפ המקומי’, והיריות לאט־לאט התרחקו. היינו עסוקים כל הזמן בהישרדות. אבל רק אחרי שחילצו אותנו וידעתי מה קרה - איך שרפו אנשים והתעללו בגופות - הבנתי שזה ממש היה שואה".