"נולדתי במוסקבה בשנת 1938. ההורים שלי עבדו במפעל מתכת במוסקבה, שייצר חלקים למטוסים", מספרת אלה פנמרוב, 86, תושבת העיר אופקים, שבה נרצחו ונהרגו במהלך השבת השחורה 52 אזרחים ואנשי ביטחון, מרביתם בקרב עקוב מדם שהתקיים בשכונת מישור הגפן, שבה היא מתגוררת.

הרב יוסי ערבליך נבחר ע"י הוועדה הציבורית להשיא משואה ביום העצמאות
"אתה מסמל את הגבורה היהודית האמיתית": אליקים ליבמן הובא למנוחות

בשנת 1941, כשהגרמנים פלשו לברית המועצות, המפעל העתיק את מקומו לאזור אורל. הייתי אז בת 3 וחצי. אני זוכרת איך כולנו, ההורים, אחי ואני, חיינו וישנו באזור המפעל. אבא ביקש פעמים רבות ללכת להילחם בחזית, אבל לא נתנו לו כי היו צריכים אותו במפעל.

תקופה מסוימת חיינו במפעל, אחר כך קיבלנו חדר אחד בבניין, בדירת ארבעה חדרים שבה גרו ארבע משפחות. אני זוכרת שאם הייתה פת לחם, חלקנו אותה עם כולם. אני זוכרת שאמא הייתה בוכה מתי כבר ניסע משם, אבל בסוף לא יצא לנו לנסוע משם. נשארנו באורל גם אחרי המלחמה.

ההורים שלי היו במקור מהעיר ויניצה באוקראינה. לאבא שלי היו חמש אחיות. אחת מהן הייתה במחתרת שפעלה נגד הנאצים. מישהו הסגיר אותם, ואז את האחות הזאת ואת שאר האחיות של אבא ואת אמא שלו קברו בחיים בתוך בורות. במשפחה של אמא שלי אחות אחת נספתה בשואה, אמא שלה גם מתה במהלך המלחמה, כנראה מרעב, ואחות אחת שרדה.

אצלנו בבית לא דיברו על המלחמה. חיינו במדינה שבה אסור היה לדבר. אמא ואבא דיברו ביידיש מתחת לשמיכה, כדי שאנחנו לא נשמע או השכנים חלילה לא ישמעו. הגעתי לישראל בשנת 1995. באופקים אני גרה 25 שנים, מתוכם 20 שנים בשכונת מישור הגפן. באופקים גם הכרתי את הבעל שלי, לב ארביטמן, שהוא בן 100 היום. גם הוא ניצול שואה. לב במקור מהעיר דונצק באוקראינה. הוא לחם בצבא האדום נגד הנאצים, הגיע עד ברלין.

ה־7 באוקטובר היה יום נורא בשבילי. באותו לילה לא הצלחתי להירדם, הלב כנראה ניבא שמגיע משהו נורא. הייתה לי תחושה כבדה בלב, לקחתי כדור שינה כדי להירדם. בשעה 06:30 העירה אותי אזעקה, ואז עוד אחת ועוד אחת. את בעלי לא הערתי, הוא המשיך לישון. אחר כך שמעתי רעש נורא, מעין דפיקות כאלה. לא הבנתי מה זה, התקשרתי לשכן והוא אמר שזה יריות. ניתקתי לו ולא האמנתי.

ואז באמת התחלתי לשמוע כל הזמן יריות. פתאום שמעתי שכנה צועקת: 'בת שלי, אל תמותי, אנחנו אוהבים אותך'. יצאתי החוצה. ראיתי את הבת של השכנה שוכבת על הכביש, כולה עם דם. רציתי להציע עזרה, אבל שוטר שהיה שם אמר: 'מהר תיכנסי הביתה'. ואז יצא החוצה הבן של השכנה, רצה להעביר את אחותו לבית, וגם אותו רצחו.

הסתובבתי והתחלתי ללכת לכיוון הבית. פתאום במדרכה מולי ראיתי מחבל. הוא הסתכל עליי, אני עליו, ומיד נכנסתי הביתה. כנראה אלוהים שמר עליי. איך שנכנסתי הביתה בראש מיד עלתה לי תמונה של רכבת שחורה וחשוכה ללא אור, אותה רכבת שבזמן מלחמת העולם השנייה נסענו בה לאורל. סגרתי את הדלתות והחלונות והתחילה אצלי היסטריה. הסתובבתי בתוך הדירה ולא ידעתי מה לעשות.

פתאום היה צלצול טלפון, חברה משדרות התקשרה וסיפרה שבתחנת אוטובוס שמול ביתה מחבלים רצחו אנשים שאת חלקם הכרתי. לא ידעתי מה לעשות. אחד הבנים שלי גר באופקים. הוא רצה לקחת אותי אליו הביתה, אבל לאף אחד לא הרשו לצאת מהבית. אחר כך שוב שמעתי ירי ועוד ירי.

כמה ימים רצופים הדמעות לא הפסיקו לזלוג. עד היום יש לי פחדים. כל ערב, איך שמחשיך, אני סוגרת את כל התריסים, נועלת את הדלת. כל הזמן מגיעים אנשים מחו"ל כדי לראיין אותי, לשמוע מה קרה בשכונה, וזה מאוד קשה לי. אני תמיד אומרת לכולם: יהודים הם אנשים שוחרי שלום, ואילו אותנו רוצים להשמיד מפני שאנחנו רוצים לחיות בארצנו, באדמתנו היפה".