"רצות לזכרם": האם והאלמנה מספרות על ההיערכות ליום הזיכרון הראשון כמשפחה שכולה

רצות לזכרם: "מאז שברק נהרג, אנחנו חושבים על כל מיני דרכים להנציח אותו ולשתף כמה שיותר אנשים בסיפורו", אומרת יפה בן ואליד, אמו של רס"ם (במיל') ברק חיים בן ואליד ז"ל, מראשון לציון, מפקד כיתה בגדוד 6261 שבחטיבה 261, שנפל ב־22 בינואר באסון המבנים באל־מע'אזי במרכז רצועת עזה, שבו נהרגו 21 חיילים מפגיעת טיל נ"ט ורקטת RPG שגרמו לפיצוץ חומרי נפץ שהונחו בידי צה"ל כדי למלכד מבנים במסגרת הלחימה. ברק היה בן 33 בנופלו. הוא השאיר אחריו את רעייתו אנה, בתו נוגה (3 וחצי), הורים, אחות (נועם, בת 30) ואח (אילון, בן 25).

לאחר אסון קריסת הבניינים: 14 ילדים הצטרפו למשפחת יתומי צה"ל
הפעם זה יהיה אחרת: בין שואה, עצמאות ותקומה בזמן מלחמה

"כולנו במשפחה ספורטיביים", מספרת בן ואליד. "אני רצה שנים רבות. גם אבי, בעלי, מחובר לספורט, אבל ברק היה מחובר לספורט באופן מיוחד, ניצל כל דקה פנויה לעשות משהו בתנועה: לשחק כדורסל, טניס, לרכוב על אופניים, לרוץ. הוא היה חסון מאוד, ספורטאי בנשמה. כשראיתי את הפרסום על מרוץ 'רצים לזכרם', אמרתי שאעשה משהו שאני יודעת שזו אולי הייתה הבחירה הראשונה של ברק: לרוץ, לשחרר אנרגיה וגם להתחבר למשהו ערכי. במרוץ הזה ארוץ עם אנה ועם חברה".

"זה היה מובן מאליו שאשתתף במרוץ הזה", אומרת ליאור שני, אלמנתו של רס"ם (במיל') עדי שני, מצור יצחק, לוחם בפלס"ר באגד 6036, שנפל בקרב ברצועת עזה ב־6 בדצמבר. בן 39 היה בנופלו, והותיר אחריו תאומות בנות 10 וילדה בת 4. "אני אישה שרצה", מספרת שני. "כל שנה אני רצה ביום הזיכרון, אבל אוהבת לרוץ בבוקר, ומבחינת שעות זה אף פעם לא מתחבר למיזם הריצה שקורה בכל הארץ אחר הצהריים ושיש לו משמעות חברתית".

"אני כאמור אישה שרצה, גם עדי היה רץ, היינו גם רצים יחדיו, והחלטתי להשתתף השנה ב'רצים לזכרם'. זה מכבד את עדי, את הזיכרון, והריצה הזו היא גם סיומת טובה לשבוע קשה לפני יום הזיכרון, שיש היערכות נורא גדולה סביבו. ארוץ במסגרת ההתארגנות של צור יצחק, מהכיכר המרכזית של היישוב עד למצפה הדר גולדין בסלעית, וחזרה. זו ריצה עם המון עליות, לא פשוטה, אבל היא יפה מאוד. עדי מאוד אהב לרוץ בעליות, אני לא. כשהייתי אומרת לו: 'הדופק שלי גבוה, אני לא מסוגלת', הוא היה אומר לי: 'אל תוותרי לעצמך'".

"חלק מתהליך הריפוי"

בן ואליד ושני ירוצו כאמור השנה בפעם הראשונה במסגרת המרוץ המסורתי "רצים לזכרם", מרוץ הנצחה לזכר חללי צה״ל שיתקיים ביום הזיכרון, 13 במאי, זו השנה השמינית ברציפות. למרוץ אפשר לצאת מכל מקום שבו בוחרים והוא נערך באותה שעה בכל הארץ, ב־17:30. במרוץ אפשר לרוץ, לצעוד או לרכוב על אופניים, כאשר המטרה היא להנציח את זכר הנופלים.

המרוץ פתוח לכל מי שמעוניין לרוץ לזכרו של אדם יקר ולזכרם של הנופלים והנופלות מאז קום המדינה. את המיזם הגה ומוביל בועז יעקב, חובב ריצה שבשירותו הצבאי איבד כמה מחבריו הטובים לנשק וגם חברים לחיים. תמורת עשרה שקלים נרשמים באתר memorun.org, והמערכת מאתרת באופן אקראי שם של נופל או נופלת במערכות ישראל שלזכרם ירוצו המשתתפים. מי שמעוניין יכול להוסיף שם של נופל/ת נוסף/ת שלזכרו/ה הוא רוצה לרוץ, ושני השמות מודפסים על גבי מספר החזה שנתלה על החולצה.

"כל השנים כמשפחה רגילה ולא שכולה היה בי צער גדול על כל חייל, על כל משפחה שנתקלתי בסיפורה", אומרת בן ואליד, 59, מנהלת קרן סיעוד בביטוח הלאומי. "תמיד הקפדתי ביום הזיכרון לראות את הסיפורים האישיים של הנופלים, את ההנצחות, לראות גם דברים מאוד ישנים ממלחמות העבר".

"כששאלו אותי איך התחושות שלי לקראת יום הזיכרון הנוכחי, אמרתי בואו נעבור קודם את פסח, שהוא חג מאוד משפחתי. אף אחד לא הצליח לדמיין את הסדר בלי ברק. לאנה ונועם עלה רעיון גאוני שניסע לעשות קמפינג ביחד בצפון, רק כדי להיות ביחד. כך הצלחנו לעבור את החג בשלום ואפילו בטוב עם הרבה צחוק. הביחד נתן לנו תחושה שאולי עוד אפשר ליהנות, כי כל מחשבה על הנאה, על חג, על שישי, או על אירועי חיים עתידיים בלי ברק היא קשה מנשוא".

בן ואליד אומרת כי הימים לפני יום הזיכרון מאוד קשים וטעונים. "פתאום יש עומסים של טקסים, והכל כל כך טרי", היא אומרת. "אנחנו נמצאים בטראומה אישית וגם לאומית, הכל מעורבב עם הכל וההרגשה מאוד קשה. אנחנו מקבלים הזמנות מכל מיני מקומות, רוצים להיות בכל המקומות, כולם מקיימים את הטקסים בו זמנית, ואנחנו חושבים איך אנחנו מתפצלים כדי להנציח אותו".

"בתוך יום הזיכרון יש המון התעסקות", אומרת שני, 38, מנהלת פרויקטים במקצועה. "אני הולכת, מספרת על עדי בכל מיני ארגונים, היומן שלי מלא בכל מיני פעילויות הנצחה. זו גם לוגיסטיקה סביב היום הזה. לאן הולכים, מה מביאים. זו תקופה עמוסה, היא פורטת על הרגשות, אני יותר בהצפות, אבל זה בסדר. ההצפות האלה והגעגוע העז הם חלק מתהליך הריפוי".

עדי עבד בחברה שעסקה בסחר במט"ח, וכאמור אהב לעסוק בספורט. "עדי היה קודם כל אדם מאוד צנוע ומאוד איש של נתינה", מספרת שני. "הוא היה כריזמטי, אבל בעל כריזמה שקטה, לא כזה שהוא מסמר הערב, לא חייב לדבר הרבה. היינו ביחד 19 שנים, מתוכם 14 שנים נשואים. לבנות קשה, כואב להן והוא חסר להן. מצד שני, הן מתחברות לגישה שאני בחרתי בה, שלמרות הכאב שקיים - ויש לו הרבה מקום - אנחנו חיות וממשיכות. לא נותנות לאירוע להיות תעודת הזהות שלנו, אבל הוא חלק מתעודת הזהות, ואנחנו בונות את עצמנו מחדש".

ברק עבד כאנליסט בחברת "טבע". הוא גויס למילואים בסיירת גבעתי ב־7 באוקטובר ובמהלך השירות נכנס לעזה ויצא ממנה לסירוגין. הוא לא סיפר למשפחתו על הכניסה הצפויה לעזה שבמהלכה נהרג. "לברק היה אוסף נדיר של תכונות", מספרת בן ואליד. "הוא היה אדם ישר, הגון וערכי, אפשר היה לסמוך עליו בצורה עיוורת, להישען עליו. היו לו שקט וכריזמה, ואנשים פשוט התחברו אליו בגלל התכונות הטובות שלו. במהלך השבעה שמענו עשרות סיפורים על אנשים שפגשו אותו בנקודות זמן כאלה ואחרות והוא השפיע על חייהם בכך שחיזק אותם, עזר להם".

למה אתן הכי מתגעגעות?
בן ואליד: "ברק היה נשוי, וברוב הזמן הפנוי היה בחיק משפחתו. היינו נפגשים בימי שישי לארוחת ערב. הזיכרונות הם סביב אותן ארוחות. חסרה לי החדות שלו. הוא היה הבן אדם להתייעץ איתו על הכל, לקבל את העצה החכמה שלו, את השכל הישר שלו. אני גם מתגעגעת לחיוניות שלו, לצחוק ולשמחת החיים שמילאו את כל החדר ותמיד איכשהו חיברו את כולנו".
שני: "עדי היה החבר הכי טוב שלי, אבא של הבנות, השותף שלי בחיים, אז אני מתגעגעת להכל: למבט בעיניים, לחיבוק, לנשיקה שלו, לריח הגוף שלו. מתגעגעת לראות אותו עם הילדות, לרוץ איתו. בהתאלמנות את לא מאבדת משהו אחד, אלא עולם שלם. זה אירוע עצום שאי אפשר לתארו במילים".

מאין אתן שואבות כוחות מאז האסון?
בן ואליד: "המקור הראשון הוא הכוחות הפנימיים שלי. זה דורש ממני להזכיר לעצמי כל יום שיש לי את הכוחות הנפשיים לעבור את הדבר הזה. יש ימים מאוד חשוכים, יש ימים עם תחושה שנפערה תהום. זה לא פשוט. אני מוצאת שהמשפחה היא מקור כוח. יש לנו שני ילדים שצריכים אותנו, יש לנו שלוש נכדות שצריכות אותנו שמחים ולא אבלים. אנחנו דואגים להזכיר את ברק בהקשרים שמחים. לא רוצים שנוגה תגדל בתחושה של יגון עמוק".

המקורות הנוספים, לדברי בן ואליד, מהם היא שואבת כוחות, "זו העבודה שלי שאני מאוד אוהבת. גם ריצה היא מקור כוח חשוב לבריאות הנפשית. אני מוצאת שזו דרך מצוינת לפרוק את כל התחושות הרעות ולחזור הביתה חדשה. יש לי גם מעטפת חברות נפלאות. אני לא רואה איך הייתי עוברת את התקופה הזו בלעדיהן. השאיפה הגדולה שלי היא להחזיר את שמחת החיים שלנו. אני יודעת שהיא עוד תחזור. ברק היה מלא שמחת חיים והוא היה רוצה שנמשיך עם החיים ושתהיה לנו שוב שמחת חיים".

"אני לא יודעת להגיד מאין אני שואבת את הכוחות. אני פשוט מבינה שיש לי בנות ואני אחראית עליהן ואני רוצה שיהיו להן ולי חיים טובים", מציינת שני. "כדי שזה יקרה, אני צריכה לעבוד בזה. לפעמים זה בא טבעי, כי זו התפיסה שלי, ולפעמים זה לא טבעי וזה קשה. לפעמים הכאב הוא כל כך גדול שאת מאבדת את הדרך ואומרת מאיפה אני מוצאת את כל הכוח הזה. אבל אני יודעת שזו הדרך הנכונה. עדי לא היה רוצה שאחיה חיים מתוסכלים וכאובים".

"אין מקום לכאב של אחרים"

אחרי המלחמה שממשיכה להתנהל מזה שבעה חודשים הן כבר פחות עוקבות. "במלחמה עצמה אני פחות מתעניינת, פחות עוקבת", אומרת בן ואליד. "אחרי החטופים אני עוקבת באדיקות רבה. היינו במאהל ובאחת העצרות. זה הדבר היחיד שהלב שלי מתחבר אליו. וכמובן שהלב שלי נשבר כל פעם ב'הותר לפרסום'".

"גם אני לא מתעמקת בחדשות", אומרת שני. "עד שעדי נהרג, הייתי רואה חדשות כל יום. היום אני לא מסוגלת. אין לי מקום לעוד כאב של אחרים, שהוא קשה מנשוא. אני לא יכולה להכיל את זה, צריכה לעסוק בי ובילדות שלי. אבל אני כן נמצאת המון סביב אלמנות מהמלחמה הזו, ומכילה את סיפוריהן וכאבן, כמו שהן מכילות את שלי. אנחנו נותנות נקודות אור אחת לשנייה".

האם יש בכן כעס בעקבות המחדל של ה־7 באוקטובר?
בן ואליד: "אני לא כועסת יותר או פחות בגלל הטרגדיה האישית, מפני שהבן שלי נהרג, אלא כועסת כמו כל אדם במדינה על המחדל, על היהירות שהיו שרויים בה, על עצימת העיניים, על חוסר המוכנות, על תחושת הביטחון המדומה שהייתה לנו".
שני: "אני לא מחזיקה רגשות של כעס, לא מאמינה שזה משרת אותי או יעשה לי טוב. זה גם לא ישנה שום דבר. עדי מת, הוא הרי לא יחזור. אשמח שיעשו תחקיר, שילמדו מזה על מנת למנוע את המוות הבא. אבל להחזיק כעס לא יקדם אותי לשום מקום אלא רק יהפוך אותי לאישה ממורמרת, לאמא ממורמרת, ואין לזה מקום".