“החור שנוצר בגוף של אמא שכולה לא מאפשר לאוויר להישאר”
אפי רגב, אמה של שי רגב ז"ל, שנרצחה במסיבה ברעים
תמיד התחברתי לימי זיכרון. לשירים, לסיפורים, לתחושה שהכל עוצר ליממה שלמה ובעיקר להרגשה של שמיכה ענקית, רכה ועוטפת שמכסה את המשפחות השכולות ואת עם ישראל ומגינה עליהם, עלינו. הרדיו תמיד דולק, שירים ישראליים מתנגנים ברקע וביום זה, מקבלים, לפתע, משמעויות אחרות וחודרות. הקפדתי להיות מאלה שמכסים בשמיכה העוטפת את אלה שזקוקים לה והשתתפתי בטקסים.
לפרויקט "יום הזיכרון הראשון שלי"
והשנה? ההודעה הגיעה גם אליי. ברוכה הבאה למשפחה. ההודעה הזו לא מגיעה עם קונפטי וזיקוקים, אלא עם זעקות שבר ועיגולים שחורים מתחת לעיניים, כאלה ששום איפור לא מצליח להסתיר. והשנה, אני זו שזקוקה לכך שיכסו אותה בשמיכה, להיכנס מתחתיה, להתעטף חזק־חזק, לעצום עיניים ולשקוע בחלום, חלום על חיים אחרים שהתנפצו להם ב־7 באוקטובר. גם השנה אשא דברים בטקס יום הזיכרון, רק שהפעם אדבר בשם המשפחות השכולות.
איך זה הגיוני אם אני עדיין לא מבינה שאני חלק? ולרגעים, כאשר ההבנה מגיעה, העצב כל כך סמיך, שהוא אינו משאיר מקום לשום רגש אחר. החור שנוצר בגוף של אמא שכולה לא מאפשר לאוויר להישאר, הנשימות קצרות ומהירות, קצת כמו בריצת 100 מטר, רק שהפעם אנחנו רצים מרתון ולא בטוח שנשימות קצרות יאפשרו זאת.
שי שלי, בתי הבכורה, היפה, המוכשרת, איננה ולא תחזור עוד. שי, ששרה בכל טקסי יום הזיכרון בבית הספר וביישוב ובקולה המלאכי הרעידה את לבבות האנשים. השנה ישירו לזכרה. השנה תמונתה תתנוסס בטקסים הרבים. ואני אהיה שם. בניסיון לשמור על שפיות, יגיעו אלינו החברים הרבים ששי אספה בתחנות חייה, ונהיה יחד.
ושי תהיה איתי, היא תמיד איתי, היא זו שמכריחה אותי לקום בבוקר, להיות בעשייה ולהמשיך בכל הכוח. היא זו שמתווה לי את השבילים שבהם אנו צועדים. ביום הזיכרון, היא זו שתכסה אותי בשמיכה הרכה ותעטוף חזק־חזק עד שהיום הזה יחלוף. ואז, נמשיך לחיות כל יום כאילו הוא יום הזיכרון.
כי אנחנו לא באמת צריכים את יום הזיכרון כדי לזכור את האהובים שלנו שלא ישובו. אנחנו זוכרים וחיים אותם כל יום, כל שעה, כל דקה. מרתון של זיכרון. והאוויר בקושי מספיק לריצת 100 מטר.