יום הזיכרון הזה יהיה אחר מכל מה שהכרתי עד עכשיו. לפני שנה הייתי צוחק לכם בפנים, אומר שאין סיכוי. אני? שכול? זה לא מסתדר וזה לא הגיוני.
לפרויקט "יום הזיכרון הראשון שלי"
אף פעם לא חשבתי שאכלל ברשימת משפחות השכול, ועוד יותר לא חשבתי שזה יהיה בגלל מותה של אחותי. אחותי. אחותי זה כל הסיפור.
לירון הייתה הבן אדם הכי טוב שאני מכיר. האחות הגדולה שחלמתי עליה רק בסיפורים. לא משנה מה היא עשתה, במה היא הצליחה ובמה פחות - תמיד הסתכלתי עליה במבט מעריץ.
אני זוכר שפעם אחת עבדנו יחד, הסתכלנו אחד על השנייה וידענו שנעשה הכל יחד. שנטרוף את העולם. זה בדיוק זה. המבט המבין הזה שהיה רק לה. החיוך הזה שעלה לי רק כשהיא הייתה נמצאת בסביבה.
ועכשיו אני צריך להמשיך לחייך - בלעדיה. להמשיך לצחוק בלעדיה. פשוט להמשיך עם חור ענק בלב שלעולם לא ייאטם.
החג האחרון שחגגנו היה פסח. ישבנו בליל הסדר כל המשפחה סביב השולחן עם בגדים לבנים. חיפשתי את אחותי, היא לא הייתה שם. זה לא נתפס.
אנחנו מנסים לקום, אני מנסה לקום. אני מנסה לחיות פה בלעדייך ולהמשיך את הדרך שלך בצורה הכי טובה שאפשר. נזכור ולא נשכח. אני זוכר. אני אעשה הכל כדי שיזכרו את אחותי הגדולה.
אני חייל בצבא עכשיו, לוחם. אני עושה את המשימה החשובה ביותר, להבטיח את הביטחון של האזרחים במדינה שלנו, את הביטחון של החברים שלי לצוות ואת הביטחון של המשפחה שלי. ולצערי למדתי, את החוסר בדרך הכואבת ביותר, אבל המוות שלה לא יהיה לשווא.