שייקי שלי, אני כותבת לך את זה ביום כזה הזוי, חצי שנה שאת לא פה. מרגישה מרוקנת מכוחות, מרוקנת ממחשבות, מרוקנת מאהבה ומשמחה.
אני נשבעת לך שחיבוק אחד ממך יכול לתת לי כוחות לעוד חצי שנה, רק אחד, בבקשה. בחודשים האחרונים הכרתי עצב מסוג חדש, שי, עצב כל כך עמוק שאין מילים לתאר אותו.
הרצוג למנהיגי העולם: "לא בחרנו במלחמה; לא נניח את חרבנו"
הסנאטור הבכיר מפציר בביידן: "לספק פצצות, ישראל צריכה לעשות הכל כדי לשרוד"
לפעמים אני כועסת עלייך שעזבת אותי, שהשארת אותי לבד עם ההורים שלנו, לבד עם החיים האלה. את יודעת, כשמדובר במשפחה כל כך מושלמת כמו שלנו, החוסר כאילו מכפיל את עצמו פי כמה. וההורים עצובים, והדודים והחברים והחברות שלך.
כולנו אנשים עצובים, מתים מהלכים. כשהספדתי אותך ביום החודש לרצח שלך, תיארתי בפני כולם את ארוחת השישי שכבר לא תקרה לעולם.
ארוחת שישי שבה את וניר, בן זוגך שנרצח יחד איתך, מגיעים אל ההורים, עם הילדים שייוולדו לכם, עם האף הקטן שלהם, והם משחקים עם הילדים שלי.
אנחנו יושבים כולנו לאכול ובסוף הארוחה אני, את ואמא יושבות בחוץ ומעשנות סיגריה, ומתרפקות על רגע האושר הזה, רגע שלם. ומאז ההספד הזה עולים לי עוד מיליון רגעים שלא יהיו שלמים. אני אפילו חושבת על ההלוויה של ההורים שלנו, ועל איך אעמוד שם לבד ולא תחזיקי אותי. על החתונה שלי, שלא תהיי בה.
ועל אינסוף רגעים פשוטים שבהם נדבר בטלפון או נצחק על ההורים שלנו, כשהם אמרו מילה בצורה לא נכונה. אני מתגעגעת אלייך בכל כך הרבה צורות, אין לי עוד אחות ולעולם לא תהיה. הרבה אנשים מנסים לומר לי שהם יהיו כמו אחים בשבילי, אבל הם לא, והם לא את. את אחותי היחידה.
אני מבקשת ממך כל כך שתבואי אליי בחלומות עוד, ותספרי לי הכל על מה שקורה שם למעלה, או איפה שאת לא נמצאת, ותיתני לי לחבק אותך.
שי, אם תצוצי עכשיו מאיפשהו ותאמרי לי שכל זה היה סתם ואת בחיים, אני אסלח לך. ויהיה לי הרבה יותר קל להאמין בזה שעבדת על כולנו מאשר בזה שלא אראה אותך לעולם.
בבקשה תצוצי, ותגידי את זה, מבטיחה לתמוך בך מול כל מי שיכעס. בבקשה תצוצי ותיתני לי עוד חיבוק אחד, שאצליח לשרוד עוד חצי שנה.
אחותך הקטנה.