בוקר אביבי בכפר האמנות האקולוגי של להקת המחול "ורטיגו". דביר לוי (23) עורך תרגילי תנועה וריקוד עם אחת הרקדניות של הלהקה. לרגע קט אפשר לחשוב שהוא חלק מהלהקה עם הרפרטואר העשיר. כמה שבועות לפני כן, לוי, חייל מילואים בהנדסה קרבית נקלע למארב קשה של חמאס בלב ג’באליה ונפצע פיזית ונפשית: “הייתי בתוך ‘פומה’ (טנק שהוסב לצורכי הנדסה קרבית)", הוא נזכר ברגעים שלא מרפים ממנו. “היינו בתנועה מבצעית ואז חטפנו RPG מאחור וירי מנשק קל מקדימה. אחרי שעתיים של אירוע כאשר הנשק שלי לא עבד וחלק מהחיילים קפאו על מקומם, היה שלב שלא ידענו מה אנחנו עושים עם עצמנו". הוא היה שם בתופת ללא גיבוי, מרגיש נטוש כשלצדו רופא וחובש. “תוך כדי האירוע אנחנו נאלצים גם לטפל בפצועים", הוא מוסיף.
עדות מבפנים | כיצד הרוויחו תושבי עזה מסגירת מעבר רפיח?
העולם נותר המום: כך הצליח צה"ל להעביר כמיליון עזתים מרפיח בתוך כשבועיים
בסופו של דבר לוי הצליח להיחלץ משם שבור ופצוע. “חזרתי הביתה לירושלים, עם תיק על הגב וחוסר אמון טוטאלי באנשים, במקום שבו אני נמצא. וגם הייתי מרוסק פיזית בגלל כל מה שהיה וראיתי", הוא מספר. הוא שוחרר זמנית על סעיף נפשי ובארגון נכי צה"ל המליצו להגיע ל"חוות חוסן" שנפתחה לפני שלושה חודשים בכפר האמנות של להקת "ורטיגו" בעמק האלה הפסטורלי.
החווה הזו היא חלק ממיזם פורץ דרך ושאפתני שמתבסס בחודשים האחרונים בכל הארץ ויהווה רשת של 40 חוות חוסן שיהיו "כיפת ברזל של הנפש". “אנחנו מתכוננים לצונאמי של 40 אלף חיילים שישתחררו מהצבא על סעיף נפשי", מסביר סא"ל שרון גרינקר, איש עסקים שהחליט לפני 15 שנים לרתום את כישוריו למען חיילים עם פוסט־טראומה, שכבר ייעץ לאוקראינה ורוסיה בנושא וגייס לעזרתו את האלוף במיל’ וח"כ לשעבר איל בן ראובן כדי לתכלל את הפרויקט. “ב־7 באוקטובר קמתי והרגשתי שכל השנים הללו הכינו אותי לרגע הזה. הרעיון שלנו הוא הקמת מרכזי טיפול קבוצתיים לחיילים משוחררים מהצבא כדי לטפל בהם מיידית. פה הם עוברים תהליך עיבוד ושיקום. יש לנו הצלחה שעומדת על 60% של פוסט־טראומטיים שחוזרים לעבודה. זה נתון שלא קיים במקומות אחרים". כרגע ישנן 40 חוות שהוכשרו לכך מצפון לדרום ורק תשע מתוכן מוכרות על ידי אגף השיקום.
“נותנים לי גלגלי עזר"
במלחמה הוקמו, לראשונה מאז מלחמת יום הכיפורים, מתחמים עם צוותים לטיפול בתגובות קרב בסמוך לאזורי הלחימה בעוטף. אם הטיפול לא היה מספק, החיילים הופנו למלש"ע – מרכז לשיקום עורפי, שמורכב מפסיכיאטרים וקב"נים במילואים. אחרי תקופת מה החיילים חוזרים ליחידה או מופנים לוועדה רפואית וזו קובעת את מידת חומרת הפגיעה.
מנתונים של אגף השיקום עולה כי החל מ־7 באוקטובר נקלטו באגף השיקום 7,209 פצועות ופצועים חדשים. כ־30% מהם פיתחו תגובות נפשיות שונות, ולכ־60% מאלו הפציעה הנפשית היא הפציעה העיקרית. הצפי של האגף הוא קליטה של עוד 8,000 פצועים עד סוף השנה. אלו מספרים שאגף השיקום מעולם לא התמודד עמם, כשלשם השוואה במלחמת יום הכיפורים היו 7,251 פצועים. משום כך הוחלט באגף על מדיניות מקילה ודחיית כל הוועדות הרפואיות למשך שנה (חוץ ממקרים קשים שדורשים טיפול בהתאם), מה שלמעשה פתח את השורות כמעט לכל חייל שהשתתף בלחימה.
באגף השיקום הבינו את חשיבות החוות הטיפוליות (כנראה בהשפעת החוות שנפתחו לניצולי הנובה) והם כרגע מכירים בתשע חוות כאלו ובעתיד יצטרפו עוד, זאת בנוסף לשלל הפתרונות שמציע האגף לפצועים.
נחזור לדביר, שלוקח חלק יחד עם עשרה מטופלים בתוכנית השיקום בחוות החוסן של ורטיגו. “אני זוכר תרגיל שעשינו באחת הסדנאות, שבו צריך לסמוך אחד על השני. אני לא מכיר שם אף אחד ולך תסמוך על מישהו כשיש לך את הבעיות שלך עם עצמך. ואז הגיע רגע שבו פשוט הרפיתי וזה גרם לי להתחיל לשנות את הגישה".
הקבוצות מגיעות שלוש פעמים בשבוע. ב־9 בבוקר מתכנסים לארוחת בוקר, לאחר מכן שיחה עם עובדת סוציאלית ואז הם מדלגים בין סדנת תנועה לסדנת רכיבה על סוסים ומפגש עם ליצן רפואי. “גם את הדבר הנורא ביותר הוא יודע להכיל, לנרמל ואז לצחוק על זה", מספר אחד החיילים. בסדנת SE (שיטת Somatic Experiencing) הם לומדים לגעת בחוויה הקשה דרך תנועה ו"מוציאים את כל הלחץ שנשמר בגוף", כדברי לוי.
אצל ש', אירועים מסוימים שלהם היה עד במהלך המלחמה הציתו אצלו זיכרונות רדומים "שאסף" במהלך שירותו. “במהלך המחלה הייתי קם בבוקר, מפזר את הילדים וחוזר לישון שוב", הוא אומר. “אשתי, שלא הייתי מחליף איתה מילה מלבד צעקות וריבים, שכנעה אותי להגיע לכאן. כרגע ההישג שלי זה לקום בבוקר והתמריץ שלי הוא להגיע לפה. אפילו לעצם הנוכחות כאן יש משמעות. היום אני מסוגל לדבר עם אשתי. אני אפילו מתרגל טאי צ’י בבית אחרי שעברנו סדנה של זה". ש', לומד לשתף ולהעריך רגעים קטנים: “בשבוע שעבר קניתי גוש חמר וישבתי עם הבנות שלי בחדר. משהו שלא עשיתי מזמן".
אבישי קאפח אלון (43), אב לחמישה מירושלים, התגייס לשירות מילואים כפרמדיק לוחם. בפעילות מבצעית באל־בורייג’ הוא נפצע מירי נ.ט. “אחרי הפציעה הייתי יכול להעביר יומיים־שלושה מבלי להוציא מילה מהפה בבית ופתאום אני יכול לנהל קצת שיחות", הוא מספר. “נותנים לי פה גלגלי עזר. אני חושב שדווקא בגלל שמדובר באנשים שאני לא מכיר אז זה מאפשר לי להיות פגיע יותר. אנחנו בתקופת החגים הלאומיים, אבל אני לא צריך את יום הזיכרון כדי לזכור. אני לא ישן מרוב שאני זוכר".
לחווה מגיעות גם קבוצות של חיילים שאינם מוגדרים עם פגיעה נפשית אך עומס החוויות מצריך אותם לסוג של ונטילציה ועיבוד. הצטרפתי לקבוצה כזאת של 30 חיילים צעירים מהנח"ל שרק השתחררו וכבר קיבלו צו מילואים לעוד ארבעה חודשים בלב עזה. הם משחקים ב"חבילה עוברת" וכל אחד צריך לומר משהו על חבר שהיה איתו: “רציתי להודות לך", פונה אחד מהם לחברו לפלוגה שיושב ממולו, “על כך שלמרות שיכולת לא עזבת אותנו בימים הרעים". חייל אחר מודה לחובש: “היית שם בשבילנו כאשר אברהם נפל בקרב". אחר פונה לטבח: “תדע לך, הקוסקוס שלך החזיק אותי". המפקד פונה לפקוד שלו ומברך אותו: “מעריך אותך על זה שהיית איתנו גם בשחורות ובדיכאון, נשרטת ולא הלכת". המנחה שלהם מסבירה לכולם: “יצאתם עכשיו מעזה והמוח שלכם מכויל למשהו אחר. יכול להיות שחלק מכם יסבלו מחלומות לא נעימים, אכילה רגשית, וזה בסדר".
“אנחנו בתהליך תיקון"
האלוף במיל’ איל בן ראובן מסתובב בין הקבוצות השונות כמו אב חומל ומקשיב ומפציר בהם לשתף ולדבר: “בדור שלי לא הכרנו את הדברים הללו. לא היה מקום לעיבוד ודיבור על החוויות הקשות. היה גם את עניין המצ’ואיזם, ‘מה אני לא ישן בלילה בגלל המלחמה’. אני אומר לאותם צעירים: החוויות שתעברו במלחמה, אתם לא תיפרדו מהן. אני עצמי לא נפרדתי. אני זוכר את המלחמות שעשיתי, וכן, לעתים אני מתעורר בלילה וחושב על זה. זה קורה לכולם, אבל היכולת להמשיך בחיים היא דבר מרכזי ולמזלנו אפשר לטפל בזה היום. ארגון נכי צה"ל החליט בהחלטה תקדימית לפתוח את שורותיו לכל חייל שמצהיר שהוא נפגע. אנחנו היום צריכים לעשות את כל מה שניתן כדי למנוע מהם ליפול אל המחלה. לא עשינו זאת במלחמות עבר ויש לי חברים מהפלוגה שנפלו לבור הזה 35 שנים לאחר המלחמה. יש לי פקודים ממלחמת לבנון הראשונה שעברו שנים עד שהבנתי מה שיש להם. היום אנחנו רוצים למנוע את זה".
בן ראובן ריכז את סוגיית הטיפול בנכי צה"ל בדוח שפרסם והיווה תשתית לרפורמת "נפש אחת" שמוביל מאז משרד הביטחון, אבל המלחמה הזאת תפסה אותו, כמו את רבים, בהפתעה. “מצאתי את עצמי פעם ראשונה ‘בלי טנק ובלי מפה'", הוא נזכר, כשבתחילתה לקח על עצמו להכשיר את כיתות הכוננות בצפון: “היום למזלנו הן נמצאות במקום אחר ממה שהן היו בתחילת המלחמה ואוי ואבוי לנו אם היו תוקפים אותנו גם בצפון. העסק היה מפורק שם לגמרי".
הנושא השני שלמענו התגייס הוא הטיפול הכוללני בבעיות הנפש של החיילים. “החיילים עוברים מלחמה שונה לגמרי ממה שאנחנו עברנו", הוא מסביר. “אני נלחמתי ביום כיפור והגדוד שלי הושמד. עברתי חוויות מורכבות לכן אני אומר שמה שהחיילים עוברים היום בעזה קשה לא פחות, אם לא יותר מאשר מה שאנחנו עברנו, בעיקר בהיבט של לחימה בסביבה אורבנית צפופה עם מחבלים שמעורים באוכלוסיה בלתי מעורבת. אנחנו נלחמנו מול צבאות, אתה עולה לעמדה וצריך להשמיד את הטנק".
"היום החיילים נמצאים בסיטואציה שונה לגמרי: הלחימה היא ב־360 מעלות סביבך. לחץ נוראי. מראות הרס, חורבן וריחות. באחת ההמלצות בדוח שהוצאתי היה כתוב שצריך ליצור בית לאומי לסוגיית הלומי קרב. יש חיילים שלא יכולים או לא רוצים לדבר על זה, לכן נולד רעיון של חוות החוסן כבר לפני ארבעה חודשים. היינו צריכים להיות היום עם עשרות חוות ואלפי חיילים. אנחנו לא שם. כל יום שיש חייל ששוחרר מסיבה נפשית ולא טופל אנחנו נשלם על זה בריבית דריבית עוד שנים קדימה לכן הזמן פה הוא קריטי. יש חוות שהוכרו וישנן עוד עשרות שמחכות להכרה. אני כועס על זה אבל אנחנו בתהליך תיקון".
החזון של בן ראובן הוא לפתוח את החוות עבור כל חייל שהשתתף במלחמה. “אני רוצה לתת מענה גם לחיילים שהשתחררו מהצבא על סעיף נפשי וגם לכאלו שהשתחררו ופתאום אחרי שבועיים נפלו לבור שחור. אלו הן גם חוות מניעה".
נעה ורטהיים, רקדנית עבר ומהמייסדות של להקת המחול "ורטיגו", מודה שהיא לא דמיינה אי פעם סיטואציה מעין זו. “הייתה לנו קבוצת חיילים שהגיעה היישר מאזורי הקרבות לסדנת ‘צלילים מרפאים’. חששנו שתהיה ציניות ושבכלל הם לא יתמסרו לזה ואז קרה פלא - הם נשכבו כולם ושיתפו פעולה בצורה מדהימה", היא מספרת.
“ניצלתי את הרגע הקסום והצצתי. ראיתי 40 חבר’ה עם כלי נגינה שונים ואני חושבת לעצמי שבשום סיטואציית עבר של מדינת ישראל לא הייתי מדמיינת אוכלוסייה צעירה כל כך מגוונת שבה כולם כאחד מתמסרים לתרפיה באמצעות תרגילי ‘קונטקט’ או כשהם יוצרים ‘כדורי אנרגיה’ ומוסרים אחד לשני. הם למדו שפה חדשה ועוד יומיים הם יהיו בעזה והשקט יוחלף בלחץ ובקולות נפץ. אני חושבת שאנחנו נמצאים ברגע היסטורי שבו כולם הפכו להיות ‘ספוג’ נקי מרבב בגלל הצרה המשותפת לנו. מבחינתי זאת הזדמנות של תיקון עולם. ואני ראיתי זאת במו עיניי. חבל שזה קורה כשאנחנו עם הגב לקיר".
חיילים הסובלים ממצוקה ומעוניינים להצטרף לחוות החוסן "ורטיגו", יכולים לפנות לגילי מארגון נכי צה"ל
[email protected]